מרד החשמונאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מרד המכבים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרד החשמונאים
תאריך:

167 - 160 לפנה"ס

מקום:

ארץ ישראל

תוצאה:

אוטונומיה יהודית בארץ ישראל, שממנה צמחה ממלכת החשמונאים

שינויים בטריטוריות: אין שינויים טריטוריאליים, אך הוכשרה הקרקע לניתוק ארץ ישראל מהשלטון הסלאוקי
עילה:

גזירות השמד שהטיל אנטיוכוס

הצדדים הלוחמים
הממלכה הסלאוקית
מתייוונים
יהודים
מפקדים

אנטיוכוס הרביעי
אנטיוכוס החמישי
דמטריוס הראשון

מתתיהו הכהן
יהודה המכבי
יונתן הוופסי

כוחות

עד 20,000 רגלים 2,000 פרשים וכמה עשרות פילים* מצבא הממלכה, מיליציה של מתייוונים ובעלי ברית מקומיים**

על פי ספר מקבים אלפים בודדים, לפי החוקרים 15,000 - 22,000 אלף רגלים, מעט פרשים**

אבידות

אין נתונים

אין נתונים

*הפילים לקחו חלק רק בחלק מהקרבות
**לפירוט אודות מספרי החיילים בשני הצדדים ראו בפרק הצדדים הלוחמים

מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק לעצמאות מדינית היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל. מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי.

המרד היה רצוף בהצלחות וכישלונות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבינלאומית. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בכחידס בידי יונתן (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.

שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו. ברבות הימים הצמיחה מתוכה משפחת החשמונאים שושלת מלוכה ששלטה בארץ ישראל. לזכר הצלחת המרד, טיהור המקדש וחידוש הפולחן הדתי נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקע מרד החשמונאים עומדים מספר תהליכים שנעשו על ידי הממלכה הסלאוקית, שהובילו לשינוי באוטונומיה היהודית, והם שגרמו לתסיסה שהובילה למרד. השינויים העיקריים היו במידת העצמאות היהודית, בהתערבות בענייני פנים ובענייני בית המקדש, בשינוי הריבוד המעמדי, בשינוי שיטת המיסוי ובגזירות דת.

המצב הגאו-פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

לאחר שיבת ציון (המחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס) לא הוקמה מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. במקום זאת, כוננה בארץ פחווה על ידי האימפריה הפרסית ששלטה אז בארץ. אף שלא כונן בארץ משטר עצמאי, נהנו היהודים ויתר תושבי הארץ מאוטונומיה פנימית, והשלטון נמנע מלהתערב בענייניהם הפנימיים. היישוב היהודי בארץ היה אך אחד מכמה מרכזים של קיום יהודי, כאשר מרכז גדול נוסף היה בבבל.

בשנת 334 לפנה"ס פרצה מלחמה בין ממלכת מוקדון לממלכת פרס. המלחמה התחילה בפלישתו של אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, לשטחי האימפריה הפרסית באסיה הקטנה והגיעה בשנת 332 לפנה"ס לארץ ישראל. אלכסנדר הגדול הדביר את ההתנגדות הפרסית, וארץ ישראל שולבה באימפריה הגדולה שהקים.

לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, עברה ארץ ישראל מספר ידיים ובסופו של דבר הייתה לנחלתם של מלכי בית תלמי, מלכי מצרים. הן אלכסנדר והן התלמיים המשיכו את המסורת הפרסית של מתן אוטונומיה פנימית ליהודים ולא נרשמו אירועים חריגים בהקשר זה בתולדות הארץ. המלכים הסלאוקים טענו שקוילה סוריה, שארץ ישראלה הייתה חלק ממנה, הובטחה להם מכוח הסכמים שנכרתו בינם לתלמיים, אך למרות זאת סירבו התלמיים לוותר על הארץ. כתוצאה מכך פרצו 6 מלחמות בין הסלאוקים לתלמיים הידועות בשם המלחמות הסוריות. במלחמה הסורית החמישית הצליח אנטיוכוס השלישי לכבוש את הארץ מידי התלמיים.

אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה ב־198 לפנה"ס‏[1]. מהלך זה נבע מרצונו לחזק את יהודה כגורם נאמן ויציב בגבול העימות עם בית תלמי המצרי וכגמול על השותפות המיוחדת שנוצרה בירושלים, ערב כיבושה בידי הסלאוקים, בין יוסף בן טוביה לבין שמעון הכהן הגדול, השותפות סייעה לגרש את חיל המצב המצרי שחנה ב"מצודת הבירה" (המצודה שמצפון-מערב למקדש), כמו כן סיפקו היהודים ציוד ומזון ללוחמי אנטיוכוס ולפילי המלחמה של המלך. בכתב זכויות זה הכיר אנטיוכוס בתוקפם המשפטי של היהודים לנהוג על פי "חוקי אבות" ובסמכותם של הכהנים והזקנים לנהל את הציבור לפיהם, כפי שנהגו גם קודם.

ברם, הפסדו במלחמה נגד הרומאים והתנאים הקשים שנכפו על הממלכה הסלאוקית בהסכם אפמאה רוששו את אוצר הממלכה והעמידו אותם בפני חובות לרומאים. בשל כך החל אנטיוכוס השלישי לעקל מאוצרות המקדשים של עמים בשליטתו ואף נהרג במהלך אחד הנסיונות הללו. יורשו סלאוקוס הרביעי ירש גם את החובות וכאביו המשיך לעקל כספים מאוצרות המקדשים ובכללם מינה את הליודורוס על החרמת כספי אוצר המקדש היהודי בירושלים. לאחר הרצחו של סלאוקוס הרביעי שלט אחיו אנטיוכוס הרביעי. שליט זה לא המשיך במדיניותו הדתית המתונה של קודמיו, הטיל גזרות קשות נגד היהודים וחילל את בית המקדש. גזרות אלה היו בין הסיבות העיקריות למרידה מזוינת של היהודים בשלטון.

המצב של היישוב היהודי בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתערבות הסלאוקית התחילה בהדחת הכהן הגדול חוניו השלישי ומינויו של יאסון אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית ושילם לשלטונות כסף בתמורה למינוי. בסופו של דבר הודח גם יאסון על ידי מתייוונים קיצוניים שסברו שהוא מתון מדי ובמקומו מונה מנלאוס, שבזז את אוצרות המקדש והנהיג בו עבודת אלילים. מנלאוס אף לא היה ממשפחת בית צדוק, שעל פי המסורת מאז ימי שלמה המלך, רק ממנה נבחרו הכהנים הגדולים.

ריבוד מעמדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תקופת שלטון היוונים, חיו היהודים כישות עצמאית (בתקופת בית ראשון) או כאוטונומיה תרבותית-דתית תחת שלטון אימפריות שונות (בתחילת ימי בית המקדש השני). במרכז האוטונומיה היהודית עמד בית המקדש, אשר היווה מרכז רוחני עיקרי, סביבו התרחשו פעילויות חברתיות שונות, בלתי מעוצבות באופיין.

החברה היהודית אופיינה בסממנים אנארכיים, והבדלי המעמדות נבעו בעיקר מהבדלי עושר כלכלי, ולא מזכויות שלטוניות. המרכז השלטוני הפנימי היה בית המקדש, שכאמור, עיקר פעילותו הייתה דתית. שלטון האימפריה נותר חיצוני, ומעורבותו בתהליכים הפנימיים הייתה דלה.

לעומת מצב זה, האימפריה היוונית הייתה שונה במהותה, בשל נטייתה הייחודית להלניזם, כלומר, לשילוב תרבותי של העמים הכבושים בתרבות היוונית. מתוקף השיטה ההלניסטית, התהווה תהליך של התייוונות, שמשמעותו עירוב סממנים יווניים בתרבות היהודית.

צורת התרבות היוונית הייתה אוליגרכית מטבעה, כלומר מבנה השלטון היווני התבסס על קיומה של שכבת אזרחים שלטת, שהיוו את עילית העם. היוונים שאפו להפוך את ירושלים לפוליס יוונית, בה נהוגה אזרחות. האזרחות העניקה לשכבות העליונות של העם היהודי זכויות ומנהגים מיוחדים, אשר הפרידו אותן משאר שכבות העם, ולמעשה קבעו אותן כשכבה שלטונית, וזאת בניגוד לשיטה האנרכית אשר נהגה לפני כן.

עלייה זו במנהגים יווניים, הביאה לחיזוקם של מרכזי תרבות יווניים, בעוד שמעמדו של בית המקדש כמרכז תרבותי דעך. למעשה, עברה הנהגת העם מהנהגה דתית-רוחנית-אנארכית, לשליטה אזרחית-ריכוזית בעלת נטייה לאריסטוקרטיה (זכויות יתר אציליות).

זכויות היתר פגעו במעמדות הנמוכים, שנהנו לפני כן מזכויות שוות בפני הרשות הדתית (שלא הבחינה בין יהודים עניים לעשירים), וההבדלים הכלכליים הפכו להבדלי שליטה. פער מעמיק זה היווה מרכיב מרכזי בתהליך התהוות מרד החשמונאים, שהתבסס על השכבות העניות הפגועות.

שינוי שיטת המיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לתקופת השלטון ההלניסטי, נקבע המיסוי באופן פשוט, על ידי קביעת מכסות-מס ועמידה בהן. המיסוי היה הביטוי העיקרי לשלטונה של האימפריה, והמיסים נגבו באופן קבוע.

מלבד המיסוי החיצוני, הונהג מיסוי פנימי לבית המקדש, כמעשרות. מעשרות אלו נקבעו באופן שווה לכל משפחה, ונגבו מכל המשפחות היהודיות בלי הבדלי מעמד. מס זה, אשר שימש לתחזוקת בית המקדש ולא הצריך מערכת גבייה רחבה.

שיטת המיסוי של האימפריות ההלניסטיות הייתה שונה, ובה נקבעו נציבים מתוך העם הכבוש. לנציבים אלו הוענקו זכויות מיסוי חופשיות, והם נאלצו לעמוד במכסה קבועה. אי עמידה במכסת המס הנגבה חייבה את הנציב להשלים את הסכום מכספו הפרטי, בעוד שגביית יתר הותירה את הנציב עם עודף כספי. שיטה זו יצרה מעמד של נציבים עשירים, אשר גבו מס לצורכי רווח אישי ולא על-מנת לספק את צורכי האימפריה. תהליך זה הציב את המעמדות השונים בעימות סביב גובה המס, אשר ליבה אף הוא את מרד החשמונאים.

גזירות השמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזרות אנטיוכוס

בשנת 167 לפנה"ס הנהיג אנטיוכוס הרביעי גזירות קשות על העם היהודי. קיום המצוות נאסר, ובמיוחד נאסרו ברית המילה ושמירת השבת, ואף נכפתה על היהודים אכילת בשר חזיר. מכאן שנפגעה זכותם של התושבים היהודים לחיות לפי דיני אבותיהם. הפולחן הדתי בבית המקדש בוטל, ותחתיו הונהג פולחן אלילי פגאני. אלה שהתנגדו לגזירות נענשו באכזריות על ידי החיילים הסלאוקים. גזירות קשות אלה היו רקע לסיפורים דוגמת חנה ושבעת בניה וסיפורו של אלעזר הזקן, ועל פי ביקורת המקרא - לכתיבת ספר דניאל. גזירות שמד אלה הניעו את המורדים לפעולה, והיו בין הסיבות המיידיות לפרוץ המרד.

טקטיקה ואסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה ההלניסטית

הטקטיקה, לפחות של הצד הסלאוקי, שאפיינה את המהלכים הקרביים העיקרים תאמה את המקובל בתקופה ההלניסטית. עיקרה היה הסתמכות על חיל רגלים כבד הערוך במערך פלנקס ופרשים באגפיו. למרות שהפלנקס היה החיל הדומיננטי בצבא הסלאוקי, היו לו גם אלפי חיילים קלים ובינוניים, המותאמים ללחימה בהרים ובשטח משובש אחר שאפיין את זירת הקרבות הראשונים נגד המורדים. יתרה מכך, גם הפלנקס הסלאוקי, אף שהיה יעיל בעיקר בשטח מישורי או רמתי מתון, היה מאומן ללוחמה בשטח משובש.

הצד היהודי, לפחות בהתחלה, היה נעדר כלי נשק איכותיים שהיו מאפשריים לו לנקוט בטקטיקה מתוחכמת בשדה הפתוח והסתפק בתחילת המרד בהתקפות פגע וברח ובמארבים. עם התקדמות המרד, הושגו כלי נשק רבים וגם הצד היהודי התחיל לנקוט בטקטיקה ההלניסטית. בדומה לצבא הסלאוקי, גם המורדים נהנו מפיקוד עליון שהיה בכוחו להטיל מרותו על הכוחות השונים. הצבא היהודי היה צייתן ודייק בביצוע הפקודות. כבר בראשית המרד מתוארים תמרונים צבאיים מורכבים דוגמת זה שננקט בקרב אמאוס שבו יהודה המכבי הצליח להפתיע את הצבא הסלאוקי עם כוח עלית מצבאו.

עם רכישת כלי נשק מתוחכמים יותר אחרי טיהור בית המקדש העיזו המורדים להתמודד עם הצבא המלכותי גם בקרבות סדורים במישור ובשטח רמתי מתון שבו הפלנקס הסלאוקי היטיב לפעול.

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורדים, פיקודם וצבאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתתיהו הרים את נס המרד במודיעין והיה מנהיגו הראשון, אך הוא היה אדם מבוגר ונפטר שנה לאחר פרוץ המרד. בנו, יהודה, קיבל עליו את הפיקוד. בניגוד לממלכה הסלאוקית, לא היה ליהודים שלטון מרכזי אחד, ומכאן שלא היו גם מוסדות מסודרים שיכלו להחזיק צבא מאורגן ועתודות. אופיו של צבא המורדים, בדומה לצבאות מורדים אחרים, היה עונתי והגיוס היה על בסיס התנדבותי. כתוצאה מכך הרכבו של הצבא וגודלו השתנו באופן ניכר ממערכה למערכה.

בראשית ההתקוממות היה מספר הלוחמים קטן יחסית. ספר מכבים ב'‏ מספר על 6,000 מורדים שהיו זמינים ליהודה בראשית המרידה ואילו ספר מכבים א' מזכיר את המספר 3,000. חוקרים מודרניים, בהם בצלאל בר כוכבא, מקבלים אומדן זה בהיעדר נתונים אחרים על תחילת המרד‏‏[2]. בשלב השני של המרד, לאחר טיהור בית המקדש (164 לפנה"ס) הצטרפו יהודים רבים לצבא המורדים וספר מכבים א' מתאר צבא שגדל לכדי 10,000 חיילים. בתיאורי הקרבות נוקטים המקורות העתיקים בגישה המאפיינת את ההיסטוריוגרפיה העתיקה, ומפריז בכוחו של האויב ומקטין את כוחם של המורדים. כך למשל לפי ספרי המכבים השתתפו רק 800 לוחמים בקרב אלעשה. היסטוריונים מודרניים דוחים את המספרים האלה. פרופ' מיכאל אבי-יונה טוען שבשלב זה היו למורדים 22,000 לוחמים ואילו פוטנציאל הגיוס המלא עמד על כ-40,000‏‏[3] בצלאל בר כוכבא ‏‏[4] מרחיב את ההערכה וטוען שהיה ליהודים כושר גיוס של 20 עד 40 אלף לוחמים. לעומתו ישראל שצמן מעריך את סך יכולת הגיוס של פוטנציאל הגיוס של תושבי יהודה בתקופת המרד בלא יותר מ-23,000. לטענתו, היות שלא כל היהודים השתתפו במרד והיות שאין מקורות ישירים המאששים את המספרים של בר כוכבא, סביר להניח, לפי טענתו שמספר הלוחמים המקסימלי שגייסו המורדים לא עלה ביותר מכמה אלפים על 11,000 (כלומר כ-15,000 - 16,000 לוחמים לכל היותר)[5]

בתחילת המרד המורדים לא היו מאורגנים כראוי וחסרו להם כלי נשק איכותיים, אך מצב זה השתפר אחרי טיהור בית המקדש. המקורות העתיקים אינם מציינים את סוגי חיל הרגלים שהיו בצבא היהודי, אך סביר להניח‏‏[6] שאחרי שתפסו כלי נשק רבים ואיכותיים היו ליהודים רגלים בינוניים או אפילו כבדים. ברם, אין כל ספק שבימיו של יהונתן היו בצבא היהודי פלנגיטים רבים והוא נקט בטקטיקה הלניסטית אופיינית. אחרי טיהור בית המקדש מוזכרים אפילו פרשים בעימותים מקומיים אחדים, ועל קיומם של פרשים בקרבות אחדים ניתן להסיק מהכתוב במקורות. מקור הפרשים אלו אינו חד משמעי. בהרי יהודה ושומרון, שבהם התחיל המרד ושם התפתח, לא הייתה מסורת של לוחמת פרשים ואף לא היו תנאים לגידול סוסים. מכאן, סביר שלפחות חלק מהפרשים היהודים מקורם בשכירי חרב יהודים ששירתו בצבא תלמי והיו מוצבים במושבות הצבאיות בארץ ישראל בימי שלטון בית תלמי בארץ ישראל או אצל המלכים השונים באסיה הקטנה‏‏[7]. מקור אפשרי אחר הוא פרשים מבני טוביה מעבר הירדן המזרחי.

הסלאוקים, פיקודם וצבאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלנקס - מהיחידות החשובות בצבא הסלאוקי
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הצבא הסלאוקי, הממלכה הסלאוקית

לעתים קרובות נקראים הסלאוקים במקורות העבריים "יוונים" או "סורים". אמנם, גרעין השליטה הסלאוקי היה ממקור יווני-מוקדוני, אך אין מדובר ביוונים. האימפריה הסלאוקית כללה עמים רבים וכך גם צבאה, ששירתו בו, לצד המתיישבים הצבאיים[8] שמקורם מיוון וממוקדון עשרות אלפי חיילים ממוצא מזרח תיכוני. כמו כן, האימפריה הסלאוקית לא הייתה מוגבלת בזמן המרד לתחומה של סוריה. הייתה זו אימפריה גדולה שהשתרעה מהים התיכון עד לב לבה של פרס (המחוזות הרחוקים יותר אבדו). חלק מעריה המרכזיות נמצאו אכן באזור סוריה, אך לא רק בה. אנטיוכיה, בירת הממלכה לא נמצאת בסוריה, אלא בשטחה של טורקיה המודרנית וכך גם אפמאה, המרכז הלוגיסטי של צבאה. עיר גדולה נוספת, סלאוקיה נמצאת באזור עיראק של היום. כך שהכינוי "סורים" ו"יוונים" אינו מדויק.

הפיקוד העליון על הצבא הסלאוקי, בדומה לצבאות הלניסטיים אחרים, היה נתון בידיו של המלך אם נכח בשדה הקרב. אם לא, אז אחד הגנרלים שלו היה מקבל את הפיקוד. במקרה של מרד החשמונאים הפיקוד המידי היה נתון בידיו של הנציב הסלאוקי של מחוז השומרון (מרידרך)‏‏[9], אפולוניוס. אין אפשרות לקבוע אם הוא אותו אפולוניוס, מפקד השכירים המיסיים, ששמו נקשר בפרעות בירושלים. חוקרים אחדים סבורים שחד הם‏‏[10] ואילו אחרים סבורים שאין זהות בין השניים ‏‏[11]. כמו כן, הוצבו באזור מפקד מצודת חקרא סוסטרטס ופיליפוס, הממונה על מימוש המדיניות הסלאוקית. במעגל הרחב יותר כללה שדרת הפיקוד הסלאוקית את ליסיאס[12], מושל קוילה-סוריה (ולימים העוצר של המלך הינוקא, אנטיוכוס החמישי), ניקנור וגורגיוס. עם מותו של אנטיוכוס הרביעי בשנת 164 היה מאבק פוליטי במדינה הסלאוקית‏‏[13] (במהלכו נקטלו המלך הינוקא אנטיוכוס החמישי וליסיאס‏‏, העוצר). בסתיו 162 לפנה"ס ודמטריוס הראשון על כס המלוכה. דמטריוס, בניגוד לליסיאס, לא יצא בעצמו לדיכוי המרד, אלא הסתפק בשליחת מצביאו הבכיר, בכחידס.

המקורות העתיקים חלוקים‏‏[14] לגבי המספר הכולל של הכוחות הסלאוקיים שהשתתפו בדיכוי המרד. ספר מקבים א' מוסר על מספרים שנעים בין 20 ל-100 אלף לוחמים, אך פוליביוס בתיאורו של המסדר הצבאי בדרפנה מספר על 41,000 חיילים בלבד שהיו זמינים בצבא השדה (מלבד החיילים במחוזות המזרחיים שלא לקחו חלק במצעד).

יתרה מכך, המרד ביהודה לא היה האירוע הצבאי החשוב ביותר בממלכה הסלאוקית. התסיסה במחוזות המזרחיים הייתה חשובה פי כמה ואיימה על לב האימפריה הסלאוקית ועל עצם קיומה. מכאן, שסביר להניח שהרבה פחות מחצי מהצבא היה זמין לדיכוי המרד. גם ספר מקבים מזכיר את מסעו של אנטיוכוס הרביעי למזרח עם חצי מהצבא בסמוך לקרב אמאוס (165 לפנה"ס). חלק ניכר מהכוחות שיצאו עם אנטיוכוס חזרו לאנטיוכיה בשנת 163 והיו זמינים לליסיאס במסעו השני לארץ ישראל והשתתפו בקרב בית זכריה.

המספרים פחתו שנית אחרי מרידה נוספת במזרח, הפעם בראשותו של טימארכוס, והכוחות שעמדו לרשותו של ניקנור היו קטנים בהרבה. המספרים גדלו שוב במסעו השני של בכחידס בשנת 160. המרד של טימארכוס דוכא כמה חודשים קודם לכן, וכוחות רבים היו זמינים לבכחידס והשתתפו בקרב אלעשה. כמו כן, חששו הסלאוקים מהתערבות רומית שכבר נתנה את אותותיה בבחישה במרד טימארכוס ובברית שכרתה רומא עם יהודה המכבי. סך הכל השתנה מניין הכוח הסלאוקי מאלפים אחדים עד מעל עשרים אלף חיילים, שאליהם ניתן הוסיף מיליציה קטנה של מתייוונים ובעלי ברית מקומיים.

מבחינת הרכב הצבא, יכלו הסלאוקים להסתמך על כוחות מגוונים. מהם חיילי פלנקס שרגילים להילחם בשטחים מישוריים, אך גם כוחות קלים יותר, בהם אלפי רגלים קלים, שכירי חרב שמוצאם מאזורים הרריים ורגילים להלחם בתנאים אלה וגם פלטסטים רבים. פרשים היו נפוצים מאוד בצבא הסלאוקי, אך בדרך כלל לא לקחו חלק בפשיטות הסלאוקיות ליהודה פרשים רבים. הכמות המקסימלית היא כ-2,000. פילי מלחמה היו מעטים בתקופה זו ונטבחו כליל בהוראתו של ליסיאס בקיץ 162 בדרישת הסנאט הרומי.

מתייוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התייוונות

התייוונות (מן "יוון") היא כינוי לתהליך בו יהודי ממיר את תרבותו, ולעתים גם את דתו לתרבות ההלניסטית (שמקורה ביוון העתיקה), דתה, לשונה ומנהגיה.

ההתייוונות באה לידי ביטוי ברצון להידמות ליוונים באורח חיים, פיתוח החוש האסתטי, תרבות הגוף והספורט והפילוסופיה היוונית, נגד חכמת היהדות וסולם הערכים של היהדות, והמצוות שבין אדם לחברו. גם בתחום האמנות הפלסטית חל שינוי בעקבות תופעת ההתייוונות ואות לכך נמצא בבתי הכנסת ובפסלים מאותה תקופה. ההתייוונות היא תוצר של מפגש בין תרבויות: תרבות יוון ותרבות ישראל, כשהמפגש יצר באותה תקופה נהירה של יהודים אל הדת והתרבות היוונית ברובדיהם השונים.

ההתיוונות הייתה רווחת בעיקר בקרב השכבות העירוניות, המבוססות והאריסטוקרטיות של העם היהודי. בכפרים ובקרב דלת העם השקפה זו לא הייתה מקובלת כל כך. המתחים הפנימיים בין המתייוונים לשומרי המסורת והשינויים שנכפו על שומרי המסורת במסגרת הערים בכלל וירושלים בפרט הביאו לפרישתם מהערים, וכאשר ניסו גם במקומות אלה להביא לכפייה נגד קיום אורחותיהם ואמונותיהם נוצר מצב בלתי אפשרי שהיה בין הסיבות העיקריות לפריצת מרד החשמונאים בשלטון ההלניסטי בארץ ישראל.

השלטון הסלאוקי נסתייע בניסיונותיו לדיכוי המרד במיליציות של מתייוונים, שחלקם התנדבו מתוך האוכלוסייה היהודית, וחלקם מקרב העמים השכנים, כגון אדום ופלשת.

זירת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחים בשליטה יהודית בתקופת יהודה המכבי
נוף אופייני ביהודה

המרד פרץ במודיעין ועד מהרה עבר לאזור הרי גופנה שממזרח למודיעין הקשה למעבר לכוחות גדולים וקל למארבים‏‏[15]. תוך כמה שנים התפשטה ההשפעה של המורדים גם מחוץ לאזור הסמוך למודיעין ותומכים רבים במרד נמצאו גם דרומית לירושלים. בהמשך פלשו צבאות המורדים גם בעבר הירדן המזרחי, גלעד, בשן, גליל ואדום.

השטח שהיה נתון להשפעת המורדים השתרע לאורך קו פרשת המים דרומית לנחל שילה בערך לאורך של 60 ק"מ‏‏.[16] דרך זו חיברה את שומרון עם ירושלים, בית צור וערים אחרות; מערבית לה נמצא מדבר אפרים ומזרחית לה מדבר יהודה. כמו כן, היו שתי דרכים נוספות שקישרו את שומרון עם דרומה של יהודה והיו רלוונטיות מבחינת השלטון הסלאוקי, אך שתיהן קשות למעבר צבאות גדולים ולפיכך לא נוצלו לדיכוי המרד. גם הדרך הראשית קשה מאוד למעבר, בין היתר בגלל הוואדיות הרבים החורצים אותה, מקשים על התנועה ומאפשרים מארבים נוחים למתגוננים. המורדים הצליחו לנתק את הדרך לבית חורון ושומרון. השליטה על מעברי ההרים בין ירושלים לאזורי השליטה הסלאוקית בשפלה ובמיוחד בשומרון, בה ישב הנציב הסלאוקי הקשתה מאוד על שלטון הסלאוקי.

הכוחות שאיישו את מצודת החקרא לא הספיקו הן להחזקת המצודה והן לטיהור הדרכים ולכן נאלצו הסלאוקים להסתמך על העזרה של נציב השומרון לדיכוי המרד. באזור זה כמעט שלא גרו מתייוונים ומרבית התושבים התגייסו הלכה למעשה לצבא המורדים או לכל הפחות סייעו לו בהשגת מידע ובהגשת אספקה. מעבר עם צבא גדול דרך אזור עוין ללא תמיכת התושבים המקומיים בדרך קשה העוברת בהרים ללא אמצעי תובלה מודרניים היה קשה כשלעצמו. נוכחות צבאית של מורדים רבים הפכה את המשימה לקשה שבעתיים.

מהלך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות מרד החשמונאים
שנה לפנה"ס 166 166 165 164 162 162 161 161
אתר הקרב מעלה לבונה בית חורון אמאוס בית צור בית זכריה כפר שלמא חדשה אלעשה

הקרבות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ארץ ישראל, ממלכת החשמונאים ומסעות המלחמה
מקרא חיצים:
(1) המערכה בעקרבא
(2) קרב יעזר
(3) המערכה נגד בני בנען
(4) המערכה בגלעד
(5) מסע של שמעון לגליל המערבי
(6) מסע נגד יפו ויבנה
(7) המערכה באדום
(8) מסעו של אפלוניוס וקרב מעלה לבונה
(9) מסעו של סירון וקרב בית חורון
(10) מסעו של ניקנור וקרב בית אמאוס
(11) מסעו של ליסיאס וקרב בית זכריה
ניצחונו של יהודה המכבי, באיור מאת גוסטב דורה

על פי המסורת המקובלת הנזכרת בספר מקבים א‏‏'[17], כחלק מניסיונות השלטון המרכזי לממש את המדיניות של אנטיוכוס הרביעי, נשלחו פקידים למודיעין כדי לקיים את הטקסים הפגאניים. מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, שהיה כהן שגר בעיר וחמשת בניו לא יכלו לעמוד מן הצד ורצחו את הפקידים‏[18]. חלק מהחוקרים, בהם החוקר הגרמני ניזה ואחרים סבורים שסיפורו של מתתיהו שורבב לתוך האירועים בשלב מאוחר יותר כדי לפאר את העבר הרחוק של השושלת. הם מסתמכים על ספר מקבים ב‏‏'[19] לפיו נראה שיהודה המכבי ברח להרים עוד בזמן המהומות שעורר אפולוניוס בירושלים ולפני הטלת הגזירות. חוקרים אחרים, בהם בצלאל בר כוכבא דוחים את הביקורת על המסורת המקובלת‏‏[20]. כך או כך, בין אם סיפור מודיעין הוא נכון ובין אם לאו, אין ספק שהמרד פרץ בשנת 167 והיה למלחמה עקובה מדם נגד השלטון הסלאוקי ולמלחמת אזרחים אכזרית בין מתייוונים ליהודים שנותרו נאמנים למסורות העתיקות. מתתיהו, בין שנפטר כי היה זקן (כגירסת מכבים א') ובין שהופעתו היא המצאה מאוחרת, לא נזכר עוד. יהודה המכבי קיבל על עצמו את הנהגת המרד.

בשנה הראשונה של המרד לא פגעו המורדים בשלטון הסלאוקי, אלא ריכזו את התקפותיהם על המתייוונים. בנוסף, השתלטו המורדים על כפרי האזור, שמרבית תושביהם הזדהו עם המורדים, התנדבו לצבאם וסייעו לו בכל דרך אפשרית. השלטון הסלאוקי לא יכול היה לסבול נוכחות מרדנית בלב אזור שהיה נתון לשליטתו ונעשו הכנות לדיכוי המרד.

הכוחות הלא גדולים שישבו בחקרא לא הספיקו להחזקה במצודה ובו זמנית טיהור הדרכים ולדיכוי המרד ואפולוניוס, מושל שומרון, יצא בראש כוחותיו לדכא את ההתקוממות. בקרב מעלה לבונה, כוחותיו יורטו ליד שומרון והובסו, ואילו אפולוניוס עצמו נהרג בקרב. כדי לכבות במהירות את אש המרד נשלח המצביא סירון בראש כוחות צבא סלאוקים סדירים, כשהוא מספח אליו במהלך הדרך כוחות נוספים, ובכללם מתנדבים מקרב המתייוונים. גם סירון נתקל במארב, והובס בקרב בית חורון.

בינתיים התרחשו מאורעות רבי חשיבות מחוץ ליהודה. אנטיוכוס ערך מסדר צבאי מלא לצבאו בדפנה ויצא בעצמו לדכא התקוממות בארמניה בראשותו של ארטאכסיאס, מושל מחוז ארמניה, שנהג בעצמאות יתרה אחרי חתימת חוזה אפמאה. לאחר עצירת ניסיונות ההתנתקות של ארטאכסיאס המשיך אנטיוכוס במסע בחלקים המזרחיים של ממלכתו, אך לא שרד את המסע ונפטר במהלכו. בהיעדרו הופקד ליסיאס לתפקיד המשנה למלך והיה אחראי על החלק המערבי של הממלכה, שהשתרע מנהר הפרת מערבה עד הרי הטאורוס במערב ועד גבול מצרים בדרום. לליסיאס כמעט שלא נותרו חילות זמינים, היות שמרבית צבא השדה יצא עם המלך לדכא את ההתקוממות הצפונית. כתוצאה מכך, לא נותר צבא גדול ביהודה והשלטונות לא עשו כמעט מאומה כדי לדכא את המרד במשך שנה תמימה עד סתיו שנת 165 לפנה"ס.

קיימת סתירה מסוימת בין מקבים א' ומקבים ב' ביחס לשאלת שולחו של הצבא, אם היה זה המשנה למלך ליסיאס או מושל קוילה סוריה, תלמי בן דורומנס, שהיה ידוע בתמיכתו הרבה במתייוונים הקיצוניים ביותר. כך או כך, ברור שניקנור, אציל רם דרג, נתמנה למפקד הצבא ולעזרתו הוצב גנרל מנוסה בשם גורגריאס. הפעם יצא צבא גדול שכלל כ-10,000 חיילים מצבא הממלכה, אליהם התווספו עוד כ-10,000 אנשים מחילות מצב מקומיים, מתיישבים צבאיים ומתייוונים[21]. הכוחות הסלאוקים התקבצו באמאוס שנמצאה במקום טקטי נוח מבחינת הפיקוד הסלאוקי. בקרב שהתחולל באזור ניסה ניקנור להפתיע את צבאו של יהודה המכבי, אך הופתע בעצמו וצבאו הובס.

טיהור בית המקדש ופלישות מחוץ ליהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם של בית המקדש השני אשר נבנה על ידי הורדוס בתחילת התקופה הרומית (בית המקדש שנבנה בימי החשמונאים היה נראה אחרת) (צולם עד 2005)

כתוצאה מהתבוסה בקרב אמאוס ניסו הסלאוקים לנהל משא ומתן עם המורדים בתיווך רומי, אך הוא עלה על שרטון.

שנה לאחר המפלה באמאוס, יצא ליסיאס בכבודו ובעצמו בסתיו 164 לפנה"ס נגד המורדים בראש כוח הארי של חייליו, אם כי גם הפעם עיקר צבא הממלכה רותק לדיכוי מרד טימארכוס. הפעם הגיח הצבא הסלאוקי בדרך עקיפה מדרום, כשהוא עוקף את יהודה ממערב. אמנם גם דרך גישה זו לא הייתה נוחה, אך היא עברה בשטח אדומי שהיה מאוכלס רובו ככולו בתומכי הסלאוקים. הצבאות נפגשו בקרב בית צור שהסתיים במפלה סלאוקית. יתרה מכך, ידיעות על מותו של אנטיוכוס הרביעי בבבל הכריחו את ליסיאס לסגת חזרה לאנטיוכיה. ליסיאס שנשאב לתוך מערבולת התככים הפנימית בחצר לא יכול היה להפנות משאבים לדיכוי המרד.

הניצחון בקרב בית צור והסתלקותו של הצבא הסלאוקי אפשרו למורדים לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתייוונים היהודים. המקדש טוהר, והחשמונאים המנצחים חגגו את חנוכתו מחדש בשנת 164 לפנה"ס.

במשך שנה ושלושה חודשים שבהם היו חופשיים מלחץ השלטונות, ערכו המורדים מסעי מלחמה מחוץ לאזור שליטתם המידי. ארץ ישראל הייתה בתקופה זו ביתם של עמים ועממים שונים, והאוכלוסייה היהודית בה הייתה פזורה במרכזים שביניהם ערים נוכריות. לא כל הנוכרים היו עוינים למורדים. הנבטים, שהתנגדו מזה זמן רב לניסיונות השלטון הסלאוקי לכפות עליהם את מרותם, סייעו למורדים. עזרתם באה לידי ביטוי בעיקר בהמצאת מורי דרך במדבר ואספקה.

המסע הראשון נערך לסביבות עקרבה[22] על מנת להדליק את אש המרד באזורים שהיו מרוחקים מעט[23]. המסע השני, בעל מטרות דומות נערך לעבר הירדן המזרחי לעבר היישוב היהודי שהתפתח בחסות בית טוביה ושכן בלב אזור עוין של בני נען ורבת עמון.

אחרי מסעי מלחמה אלה יצאו המורדים עם כוח גדול שכלל כמחצית מכוחם צפונה. שמעון התרסי, אחיו של יהודה, יצא עם הכוח הקטן יותר שמנה 3,000 לוחמים לגליל המערבי ועבר את כל המרחק מאזור יהודה, בו היה גרעין המרד, דרך נרבתא עד עכו, שהייתה מושבה צבאית גדולה של הסלאוקים, אך לא צר עליה. יהודה יצא עם הכח הגדול שמנה 8,000 לוחמים לעבר גלעד ובשן בדרכו למבצר דיאתמה שהיה נצור על ידי טימותאוס, נציב גלעד הסלאוקי.

מסעו של יהודה עבר דרך דקאפוליס שהיה מאוכלס ביוונים והיה מסוכן יותר. מסע העונשין שיזם יהודה עבר בבצרה, הגיע לדיאתמה והסיר את המצור ממנה. לאחר מכן פשטו המורדים על ערים בסביבת דיאתמה. הנציב הסלאוקי תימוטאוס יצא מבסיסו בעיר קרניים וניסה להדוף את המורדים עם הגייסות שהיו בראשותו ותגבורות אחדות, אך נוצח בקרב שהתחולל ליד נחל רפון (נהר א-חריד). יהודה חזר בדרך שונה מזו שבה יצא ועבר דרך עפרון, אותה כבש אחרי שתושביה התנגדו לו ועבר דרך בית שאן, אך לא ניסה לכבוש אותה. לאחר מכן, פנה דרום מזרחה כדי להתקרב לנהר הירדן ולסטות מנתיב שעבר דרך שומרון בירת המחוז הסלאוקי, שהיה בה חיל מצב חזק.

בינתיים, בעוד יהודה ושמעון עושים את מלאכתם בצפון, תקפו הכוחות שנשארו ביהודה את יבנה, אך הובסו על ידי גורגיאס בקרב מרשה וספגו אבדות כבדות. בשובו ממסעו בצפון ביקש יהודה לתקן את המפלה שנחלו המורדים ויצא בעצמו לעבר יבנה ים ויפו. לאחר מכן פלש לאדום על מנת לנקום בהם על העזרה שהגישו לליסיאס בפלישתו ליהודה. הוא כבש את חברון, עבר דרך מרשה והגיע עד אשדוד.

פלישה שנייה של ליסיאס ליהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים, ירש הינוקא, אנטיוכוס החמישי, את אביו, אנטיוכוס הרביעי ועלה לשלטון כשליסיאס משמש לו כעוצר. באפריל 162[24] העיזו המורדים להטיל מצור ישיר על החקרא ובכך הזמינו על עצמם את מסע המלחמה החדש, הפעם בכוח צבאי מלא שערך נגדם ליסיאס. הצבא המלכותי שהשתחרר מהצורך להחזיק עתודות גדולות בסוריה בשביל המלחמה בטימארכוס, שדוכא בינתיים, הגיע בכוח מלא בסוף האביב, בליווי כוח פילים. הצבא הסלאוקי הגיע פעם נוספת מהדרום, הטיל מצור על בית צור וכבש אותה. לאחר מכן התקדם צפונה ונפגש עם המורדים בקרב בית זכריה שבו הצליח להביסם. הניצחון בקרב אפשר לליסיאס להטיל מצור על ירושלים, אך הפיכת חצר הצילה גם הפעם את המורדים.

פיליפוס, שהתחרה בליסיאס על השליטה בממלכה שב מפרס עם הצבא שיצא עם אנטיוכוס וניסה לתפוס את השלטון. המצב הפוליטי שנוצר לא אפשר לליסיאס להשלים את מלאכתו ביהודה ולהדביר את המרד. הוא נאלץ לקיים משא ומתן חפוז עם המורדים כדי שיוכל לשוב במהרה לאנטיוכיה כדי לבלום את פיליפוס. כתוצאה ממשא ומתן שהתנהל התחייבו המורדים להכיר בשלטונה העליון של הממלכה הסלאוקית, אך תמורת זאת זכו לחירות מלאה בענייני דתם וגזירות הדת בוטלו. מנלאוס הורד ממשרת הכוהן העליון ומאוחר יותר הוצא להורג, ובמקומו מונה אלקימוס שהיה מתון ממנו. כששב לאנטיוכיה, הצליח ליסיאס לנצח את פיליפוס ולבסס את מעמדו.

דמטריוס עולה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע עם דמותו של דמטריוס

שלטונם של ליסיאס ואנטיוכוס החמישי בסוריה לא ארך זמן רב. אחיינו של אנטיוכוס אפיפנס, דמטריוס הראשון, שהיה בן ערובה ברומא בהתאם לתנאיו של חוזה אפמאה, ברח מרומא בשנת 162 והשתלט על הממלכה הסלאוקית. ליסיאס והמלך אנטיוכוס החמישי הוצאו להורג, אחרי שהצבא הסלאוקי עבר לצדו של דמטריוס הראשון, שהוכתר למלך. דמטריוס, שהיה שליט הרבה יותר נמרץ מאנטיוכוס הרביעי ותקיף ממנו פי כמה רצה להחזיר את מעמדה הרם של האימפריה שהיה לה לפני חתימת הסכם אפמאה. הרומים, שחששו מכוחו, לא הכירו בשלטונו של דמטריוס וניסו לחבל בו בדרכים דיפלומטיות על ידי כריתת חוזים עם אויביו ועידודם.

דמטריוס לא ראה בעין יפה את האוטונומיה החשמונאית ביהודה ורצה להחזיר את המצב לקדמותו כחלק משאיפתו לחדש את מעמדה של האימפריה הסלאוקית. יתרה מכך, משלחת של אלקימוס, שמונה למשרת הכהן הגדול ביקשה את עזרת השלטון המרכזי בדיכוי המרד. לרוע מזלו נאלץ דמטריוס להתמודד עם מרידתו של טימארכוס, מושל בבל שלא קיבל את השליט החדש. המצב הוחמר שנה לאחר מכן כשהתגלו השיחות הדיפלומטיות בין רומא לטימארכוס ואילצו את דמטריוס לפעול במרץ נגד המורד הסורר, אך בשלב זה המצב טרם הגיע לידי פיצוץ ויכול היה לשלוח חיל גדול בראשותו של אחד הגנרלים המוכשרים שלו, בכחידס לדיכוי המרד.

דרגתו של בכחידס איננה ברורה די הצורך. סביר להניח ששימש כמושל כללי של כל המחוזות הנמצאים ממערב לפרת ונשא בדרגה גבוהה מאוד.[25] המורדים לא התייצבו נגד הצבא הגדול שהוביל בכחידס והוא החזיר את השלטון בירושלים לסלאוקים. כמו כן, ערך פעולות טיהור ומסעות עונשין ביהודה ובעיקר באזור הרי גופנה, אך לא הספיק לבער את קני המרד ונאלץ לשוב לאנטיוכיה כי המצב במחוזות המזרחיים דרש את התערבות הצבא המלכותי.

במקומו נשלח בחורף ניקנור, לשעבר מפקד חיל הפילים המלכותי. ניקנור הצליח להביס כוח מורדים לא גדול בפיקודו של שמעון בקרב ליד כפר דסאו, אך כוחו היה מצומצמם והוא ניסה לסיים את המרד במשא ומתן. משכשל משא ומתן ניסה לפתות את יהודה ואת מנהיגי המרד למארב, אך מזימתו התגלתה והוא נאלץ לצאת עם גיסותיו לקרב נגד המורדים. הצבאות נפגשו בקרב כפר שלמא שבו ניגף ניקנור ואולץ לשוב לירושלים.

ניקנור, ששלט בחקרא, וכתוצאה מכך גם בירושלים, וניצב בפני מצב קשה אחרי תבוסתו ליד כפר שלמא ניסה להרתיע את המורדים מתקיפת ירושלים על ידי איום הריסת בית המקדש. האיום פעל כמתוכנן והמורדים נרתעו מלהטיל מצור מחודש על ירושלים ואילו את חקרא לא רצו לתקוף כי חששו מהתגובה של השלטון המרכזי.

במרץ 161 נשלחה תגבורת לא גדולה מאנטיוכיה וניקנור שרצה להבטיח את שלומה במעבר באזור, שהיה נתון לשליטה מלאה של המורדים, יצא לקראתה עם גייסותיו. הכח הסלאוקי עלה במעלה בית חורון, אך הפעם לא הטמינו לו המורדים מארב. במקום, העדיפו לפגוש אותו ברמה מישורית. תמרון זה יש בו כדי להניח‏‏ לפי דעתו של בר כוכבא[26] שיהודה נהנה מיתרון מספרי מכריע על האויב וצבאו היה חמוש היטב. הקרב באזור חדשה שהתחולל בי"ג באדר הסתיים בניצחון המורדים ובמותו של ניקנור. המורדים ניצלו את הניצחון כדי לחזור ולתפוס את ירושלים, אם כי לא פגעו בחקרא שנותרה בידיים סלאוקיות.

הברית עם רומא וקרב אלעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצחון בקרב חדשה דחק את הסלאוקים להיאחזות בודדת שנותרה בידם, מצודת החקרא ואילו כל ארץ יהודה נפלה עתה תחת שלטונם הישיר של המורדים. בהפוגה שארכה כשנה ניסה יהודה המכבי לבסס את מעמדו. שיאו היה שליחת משלחת לרומי וכריתת ברית איתה.

Cquote2.svg

"זה משנה הכתב אשר כתבו על לוחות נחושת וישלחו ירושלים להיות להם שם זכר שלום וברית: וטוב יהיה לרומיים ולעם היהודים בים ועל היבשה לעולם וחרב ואויב ירחק מהם. ואם תקום מלחמה לרומי בראשונה או לכל בני בריתם בכל ארץ ממשלתם יעזור עם היהודים כאשר יפקוד עליהם הזמן בלבב שלם. ולנלחמים אל יתנו ואל ימציאו דגן נשק כסף אניות כנראה לרומי וישמרו את משמרתם מבלי קחת מאומה. וכמו כן אם לעם היהודים תבוא מלחמה בראשונה הרומיים יעזרו בנפש כאשר יפקוד עליהם הזמן. ולבני ברית לא ינתן מאכל נשק כסף או אניות כנראה לרומיים וישמרו את המשמרות האלה ולא במרמה. על פי הדברים האלה הקימו הרומיים ברית לעם היהודים: ואם אחר הדברים האלה ירצו אלה ואלה להוסיף או לגרוע יעשו כנפשם ואשר יוסיפו או יגרעו יהיה קיים."

Cquote3.svg
– ספר מכבים א', פרק ח'

רומא נהגה לכרות בריתות עם אזורים השואפים לאוטונומיה בתוך יחידה מדינית גדולה יותר כדי לערער את היציבות הפנימית של אויביה. מדובר בחוזה סטנדרטי שלפיו התחייבו הצדדים לסייע זה לזה בעת מלחמה, אך הרומאים לא שלחו עזרה צבאית כלשהי למורדים היהודים. למרות שלא נשלחה עזרה צבאית, היה בהסכם משום תמרור אזהרה לדמטריוס ואות לבאות כי נגלה לפניו שהמורדים שואפים לעצמאות מדינית. לדבר זה לא יכול היה להסכים, אחרת כל האימפריה הייתה מתפרקת כשכל עם ועם היה מורד בשלטון המרכזי. לרוע מזלו, לא יכול היה עדיין להפנות גיס משמעותי לדיכוי המרד, כי הצבא המלכותי היה עסוק בדיכוי התקוממותו של טימאכרכוס שאיימה על לב לבה של האימפריה. מצב זה נמשך עד אביב 160, עת דוכא סופית המרד.

עם דיכוי המרד, יכול היה דמטריוס להפריש צבא גדול, כמעט מחצית מכוחו שכלל כשתי רבבות חיילים רגלים וכ-2,000 פרשים, בהם גם יחידות פלנקס ויחידות איכותיות אחרות שהתפנו ממשימתם במזרח הממלכה. צבאו של יהודה המכבי מנה לפי המקורות בין 800 ל-3000 לוחמים, אם כי יש חוקרים הנוקבים במספרים גבוהים יותר. כמו כן, ייתכן שהיו למורדים פרשים[27]. בקרב אלעשה משך בכחידס את יהודה המכבי לתקוף את אגפו הימני החזק או שיהודה ניסה לתקוף אגף זה מיוזמתו, כך או כך יהודה מצא את מותו בהתקפה זו. עם מות המפקד ואיום האיגוף נסוג צבא המורדים אחרי שספג מפלה קשה וחזר למלחמת גרילה בהנהגת יונתן ושמעון, אחיו של יהודה. בכחידס השתלט על רוב הארץ והחל לבצר את הערים, אך בשלב מאוחר יותר ביצע שגיאה קשה בעצת המתייוונים ויזם התקפה נוספת על צבא המורדים, שכבר השתקם וגדל מאוד. בקרב זה הובס בכחידס והחליט לעזוב את יהודה. היה זה העימות הצבאי האחרון בין המורדים לצבא סלאוקי סדיר, ואחריו החל תהליך התנתקות הדרגתי של יהודה מהאימפריה הסלאוקית, כאשר יונתן ושמעון מתמרנים בין המנהיגים הסלאוקים היריבים, מנהלים מדי פעם קרבות מול נאמניו של מצביא זה או אחר ובמקביל מרחיבים את גבולות הארץ.

תוצאות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבאו של יהודה המכבי הובס בקרב ויהודה המכבי נהרג בקרב אלעשה, אולם אחיו יונתן ושמעון אירגנו מחדש את צבא המורדים והמשיכו במלחמת גרילה, ששיאה בקרב שהתחולל בשנת 157 לפנה"ס, בו הוכה צבאו של בכחידס והשליטה ביהודה חזרה למעשה לידי החשמונאים, אף כי טרם השתלטו באותו שלב על ירושלים. בנוסף לכך מרד זה ומרידות נוספות במחוזות המזרחיים של האימפריה, יחד עם חילופי שלטון תכופים ובחישת הרומאים בקלחת, החלישו מאוד את האימפריה הסלאוקית. על פי בצלאל בר כוכבא עיקר גדולתו של יהודה המקבי וחשיבות המרד הייתה "בבנייה וגיבוש של כח מזוין גדול ורב עצמה, שלא ניתן היה להכחידו באמצעות ניצחונות חד פעמיים. אפילו התבוסות שנחלו המצביאים היהודיים קרבו את העצמאות המיוחלת: הם הבהירו לאויב, שלא היה מסוגל להשאיר בארץ חיילות מצב גדולים, את הפוטנציאל הרב הגלום בצבא היהודי, והצורך להתפשר עמו, ומאוחר יותר בימי יהונתן, עם גבור מלחמות הירושה בסוריה, אף את האפשרות להיעזר בו לצרכים הפנימיים בתמורה לויתורים מדיניים", (מלחמת החשמונאים - ימי יהודה המכבי, עמ' 310).

הסלאוקים חידשו את אחיזתם ביהודה ובירושלים במקביל לאחיזתם של החשמונאים שם, אך שלטונם של הסלאוקים לא האריך ימים בגלל סכסוכים פנימיים בחצר הסלאוקית ומסיבות גאו-פוליטיות נוספות. ותוך שנים ספורות התחילה זליגה איטית של הריבונות מהאימפריה הסלאוקית לידי היהודים, עד אשר קיבלו היהודים בחזרה, הכרה רשמית כאוטונומיה שהלכה והתרחבה עם הזמן. כבר בימיו של יונתן, אחיו של יהודה ויורשו, התרחבה האוטונומיה היהודית, ובימיו של שמעון, אחיו הגדול, הפסיקו היהודים לשלם מס לאימפריה, ובשנת 140 לפנה"ס הכריזו על הקמת ממלכת החשמונאים, ממלכה עצמאית מהשלטון הסלאוקי. עם זאת, למרות ניצחון השמרנים, ההתייוונות לא נעלמה מארץ ישראל. בדורות הבאים לאחר כינון העצמאות המדינית היהודית בארץ ישראל, בלטו מנהגים יווניים רבים בקרב האליטה השלטונית. הדבר ניכר גם בבחירת שמות המלכים - המלכים האחרונים של הממלכה בחרו לעצמם לא פעם שם יווני.

שלטון בית חשמונאי, שבא בעקבות המרד, היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר. אולם העצמאות היהודית לא האריכה ימים, וכעבור כשמונים שנות עצמאות, בשנת 63 לפנה"ס, החלה דריסת רגלה של האמפריה הרומאית בארץ ישראל על ידי המצביא גנאיוס פומפיוס מגנוס, שמוטט סופית את שרידי האימפריה הסלאוקית. מאז נחלשה בהדרגה העצמאות היהודית עד לחורבן בית שני בשנת 70 בקירוב.

השלכות המרד על היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס למרד במקורות היהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות למרד החשמונאים מופיעה לפי חז"ל כבר בנבואות שונות במקרא, כמו למשל הכתוב בספר זכריה, המתאר מצב עתידי בו עם ישראל יילחם נגד היוונים ויזכה לישועה וניצחון בעזרת האלוהים ובשמו:[28]

Cquote2.svg

וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר. וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, וַאדֹנָי ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן. ה' צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם... וְהוֹשִׁיעָם ה' אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא.

Cquote3.svg

המקורות הכתובים של חז"ל, מאוחרים למרד החשמונאים ובדרך כלל מופיעה בהם התייחסות חיובית למרד, כזו הרואה את ניצחון החשמונאים גם הוא כביטוי לקיום ההבטחה בתורה שעם ישראל יתקיים לנצח. כך, למשל, אומר התלמוד על הפסוק: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם":[29]

Cquote2.svg

לא מאסתים - בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. ולא געלתים - בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול. לכלותם - בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר. להפר בריתי אתם - בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות.

Cquote3.svg

אימרה זו מעמידה את מתתיהו והחשמונאים בכללם בשורה אחת עם מנהיגי ישראל שהחזיקו מעמד במצבים קשים ותרמו להישרדותו של העם היהודי.‏[30]

קביעת חנוכה כיום מועד לדורות מבטאת אף היא את יחסם החיובי של חז"ל למרד. בשלהי תקופת בית שני הועלתה על הכתב מגילת תענית, המפרטת עשרות ימי מועד במשך השנה, שאסור להתענות בהם. מגילה זו כוללת את חנוכה ועוד מועדים רבים על ניצחונות מקומיים של החשמונאים. לאחר חורבן בית המקדש בטלו המועדים הכלולים במגילה זו, פרט לחנוכה, מפני חשיבותו.

לחנוכה והלכותיו לא הוקדשה מסכת מיוחדת במשנה, בניגוד לשאר החגים, אך יש לחג זה ציונים אגביים במשנה, המלמדים על ציון היום ועל הדלקת נרות.‏[31] יש הרואים בהיעדרה של "מסכת חנוכה" ביטוי להסתייגות של חז"ל משלטון החשמונאים,‏[32] או צנזורה פנימית מפחד השלטון הרומי.‏[33]

בספרות חז"ל פזורות כמה הלכות שנקבעו על ידי החשמונאים במהלך המרד, והן שימשו את חז"ל כתקדים שראוי להסתמך עליו. כך, למשל, מסופר שהחשמונאים עשו תחילה את מנורת המקדש החדשה משיפודי ברזל, כתחליף למנורת הזהב, והתלמוד לומד מכאן שבהיעדר אפשרות לעשות מנורת זהב, ככתוב בתורה, ניתן לעשותה מכל מתכת שהיא.‏[34]

מן המקורות היהודיים בימי הביניים ראויות לציון שתי התייחסויות בולטות למרד החשמונאי. בדברי הרמב"ם[35] מופיעה התייחסות חיובית, כרקע להלכות חנוכה:

Cquote2.svg

בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות... וצר להם לישראל מאד מפניהם... עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה‏[36] עד החורבן השני.

Cquote3.svg

מקור מפורסם אחר הוא יחסו המורכב של הרמב"ן, המשבח את המרד, מחד, ומאידך תוהה על נפילתם של רוב בני מתתיהו בקרבות, ומעניק לכך פשר רוחני, כעונש על תפיסת השלטון על ידם:‏[37]

Cquote2.svg

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם - נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים, המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם - נפלו ביד אויביהם בחרב... בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד... ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים.

Cquote3.svg

חגים וימים טובים לזכר המרד ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום ניקנור[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום ניקנור הוא יום טוב קדום בי"ג באדר. נקבע לרגל ניצחונו של צבא יהודה המכבי על ניקנור וצבאו בקרב חדשה בשנת 161 לפנה"ס.

נוסח הסיפור בסכוליון למגילת תענית:‏[38]

Cquote2.svg

בתלת עשר ביה יום ניקנור. ניקנור פולמרכוס[39] של מלכי יון היה, והיה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש, ומחרף ומגדף: 'מתי תיפול בידי ואהרסנה'. וכשתקפה יד בית חשמונאי ירדו לתוך חילותיו וחתכו את ראשו וקצצו את איבריו ותלאום כנגד בית המקדש. אמרו: פה שדיבר בגאיות [=גאווה] ויד שהניפה כנגד בית המקדש – נקמות יעשה בהן. יום שעשו כן עשאוהו יום טוב.

Cquote3.svg

סיפור דומה מופיע בספר מקבים א'‏‏[40]:

Cquote2.svg

היהודים לקחו את השלל ואת הביזה וכרתו את ראש ניקנור ואת ידו הימנית, אשר נטה בגאווה; הביאו את הראש ואת היד לירושלים ויתלום. והעם שמחו מאוד ויעשו את היום ההוא יום שמחה רבה, ויקבעו לחוג בכל שנה את היום ההוא, שלושה עשר באדר

Cquote3.svg

על פי מגילת תענית יום ניקנור הוא יום טוב ואסור להתענות בו, אך לאחר חורבן בית שני מגילת תענית בטלה‏‏[41], ובאותו תאריך נקבעה תענית אסתר. אמנם, נראה כי בארץ ישראל המנהג של יום ניקנור המשיך גם לאחר החורבן, ועל כן תענית אסתר נדחתה אצלם לאחר פורים.‏‏[42]

במגילת תענית מוזכרים ימים נוספים שציינו בימי בית שני כימים טובים לזכר ניצחונות שהיו בתקופת החשמונאים, לדוגמה בכ"ג באייר כאשר הצליחו להסיר את מצודת החקרא.

חנוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חנוכה

חג החנוכה הוא חג יהודי ובו שמונה ימי הודאה, שתיקנו חכמי ישראל לזכר הניצחון במרד החשמונאים, חנוכתו מחדש של בית המקדש ונס פך השמן, ומצוין בעיקר בהדלקת נרות חנוכה.

המקורות הראשוניים לחנוכה הם ספרי חשמונאים א' - ב'. בספר חשמונאים א' מסופר על טיהור בית המקדש וחנוכתו בכ"ה כסלו, קביעת חג שמונת ימים באותה שנה, וקביעת החג לשנים הבאות על ידי יהודה המכבי ו'קהל ישראל'.

ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.

ספר חשמונאים א'

יצוגי המרד בתרבות וביצירה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד החשמונאים, על פי האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן ביצירתו -מנורת הכנסת

מרד החשמונאים נהפך למיתוס חשוב בזיכרון הקולקטיבי של האומה הישראלית, וצויין כניצחון של מעטים מול רבים. מרד זה היוה גם במשך מאות שנים שלאחריו, השראה למרידות רבות בהן ניסו היהודים להשתחרר משיעבוד זר בארץ ישראל, המפורסם בהם הוא מרד בר כוכבא. אולם לאחר כשלונות חוזרים וקשים של מרידות אלה, ועם העמקת הגלות, התפתח מיתוס חלופי שהעביר את מוטיב הניצחון למוטיב של נס רוחני - נס פך השמן ואילו מוטיב הניצחון הלך והטשטש עד לעלייתו מחדש כערך חינוכי על ידי תנועת התחייה הלאומית היהודית בעת החדשה‏[43].

שוחרי הלאומיות היהודית והציונות ראו באירועי העבר, כגון מרד החשמונאים, מעין הדרכה ואף חזון. כך למשל, הוצג המרד במחזותיהם של אהרון אשמן - "אלכסנדרה החשמונאית -ומורדי הגיטאות", יעקב כהן - "ינאי ושלומית - והממלכתיות הישראלית המחודשת", וכן במחזותיו של משה שמיר - "מלך בשר ודם - ומחיר הקיום בתוך ההיסטוריה" ו-"מלחמת בני אור - המהפכה החברתית". גם הפופולריות לה זכה הספר אחי גיבורי התהילה, ספר עלילתי המבוסס על המרד משקפים זאת. הציונות ראתה עצמה במובנים רבים כממשיכת דרכם של החשמונאים וימי החנוכה היו לה לימי הקרן קיימת לישראל. על כך כותב ההיסטוריון בן ציון דינור:

"ועם התנועה הציונית היו ימי החנוכה ימי זיכרון וימי מפקד לכל התנועה. ימי כינוסים וועידות, ימי אספות גדולות וקטנות. כל יחיד וכל ציבור חושב בימים האלה את חשבון עולמו: מה לבינתיים הבאתי לבניין הגדול אשר אנו בונים, בית לישראל בארצו? ומה מרץ ואמונה, התנדבות ופעולה נאמנה פעלתי לגאולות הארץ ? חג חנוכה היה לחג של ה״מתנדבים בעם״.

ספר המועדים, כרך ה', עמ' 197

עם זאת יש לציין כי בשימוש המחודש במיתוס הגבורה והניצחון הוסר לעתים המרכיב של העזרה האלוהית והודגש המרכיב של גבורת עם ישראל כמי שגאולתו תלויה רק במעשי ידיו בלבד. לעתים בהתרסה כמו במילים: "נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו".‏[44] או בצורה מעודנת כמו בקאנון המפורסם‏[45]:

"מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל, אוֹתָן מִי יִמְנֶה? הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר גּוֹאֵל הָעָם. שְׁמַע! בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה, מַכַּבִּי מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה, וּבְיָמֵינוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל יִתְאַחֵד, יָקוּם וְיִגָּאֵל.".

– כתב מנשה רבינא

עמדה כזו המבליטה את הצורך בהסתמכות על כוחו העצמי של האדם, דומה בחלקה לגישתו של בר כוכבא ששלל הסתמכות על ניסים, כדברי חז"ל שהיה בר כוכבא אומר בעזות מצח, לפני יציאתם לקרבות האיומים מול הרומאים: "ריבונו של עולם אל תעזור ואל תפריע"‏[46]. מאידך העמדה המעודדת את ההשתדלות המעשית מצד האדם תוך הכרה באפשרות של עזרה מהאלוהים גם כשהסיכוי נראה קלוש, מוזכרת פעמים רבות בתנ"ך, כמו בדברי יהונתן בן שאול במרד נגד הפלשתים:

"וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְהוָה לָנוּ כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט".

שמואל א יד' ו'

עמדה זו היא שעמדה בפני החשמונאים במלחמתם כמעטים מול רבים כלומר מול האמפריה הסלווקית ותומכיה.

גם בקרב התנועה הציונית היו מי שדגלו בגישה המאמינה שדברים הנראים כבלתי אפשריים יכולים להצליח כדברי ברל כצנלסון בישיבת הנהגת היישוב בהיערכות להגנת אצבע הגליל:

"...כנראה שאנו עומדים פה בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש "מעשיות" שעושה את החשבון מראש - לעזוב, ויש מעשיות אחרת, המתעקשת שלא לעזוב עד הרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי".

– דוד שחר, "מגלות לקוממיות" עמ' 213

יש הסוברים כי הבלטה של מרכיב הגבורה האישית תוך הנגדתו למרכיב האמונה הציבורית, השפיעה על התודעה וההתנהגות הקולקטיבית בחלק ממלחמות ישראל‏[47].

בשנות ה-40 פעלה תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים ששאבה את סמליה וערכיה ממרד החשמונאים, ובכל תנועות הנוער הציוניות בארץ ובתפוצות הבליטו רבות את גבורת החשמונאים.

עוד לפני הקמת מדינת ישראל, בחנוכה של שנת ה'תש"ה (1944) נוסד בישראל מנהג "מרוץ הלפיד מכפר מודיעין". לפיד שהודלק בקברות המכבים ולאחר טקס בהשתתפות ותיקי וצעירי אגודות הספורט הלאומי כארגוני המכבי הצעיר והגדנ"ע, יצאו רצים אל ערי ישראל להעברת הלפיד. בין הדברים שנאמרו באחד הטקסים מטעם מרכז המכבי‏[48]:

"האש שאנחנו מביאים מקברות המכבים צריכה להדליק לא רק את נרות החנוכה אלא גם את ליבות האנשים של הנוער ואף של חברי הכנסת, צריכה להלהיב את רוח המכבים ולהחדיר את הרצון לבכר את טובת האומה על כל אינטרסים אחרים".

ספר המועדים, כרך ה, עמ' 212

דברים דומים לכך נכתבו בעבר גם על ידי הרב קוק רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל:

"הברק האלוהי שבנשמת החשמונאים נתפוצץ לנצוצות, כשיתקבצו לאבוקה אחת, ישוב להיגלות".

– מגד ירחים לחודש כסלו

מסורת מרוץ הלפיד בחנוכה מתקיימת מדי שנה בערים שונות ברחבי הארץ בסימן "אורם של גיבורים"‏[49], זכר החשמונאים מועלה בגני הילדים ובמוסדות חינוך וציבור.

מדי פעם כשמתקיים משחק כדורסל תחרותי של נבחרת ישראל מול נבחרת יוון הוא מוזכר בהומור כקרב נוסף בין המכבים ליוונים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר מקבים א' ו-ב'
  • יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12 ו-13 ומעט גם בספרו מלחמת היהודים. יוסף בן מתתיהו השתמש בספר מקבים א, אולם הציג פרשנות עצמאית משלו לאירועים.
  • פוליביוס, היסטוריה, (תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון), ירושלים : מוסד ביאליק, תשנ"א 1991.

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Israel Shatzman, the Armies of the Hasmonean and Herod, 1991
  • ‏Bezalel Bar-Kochva, The Seleucid Army, Cambridge university press, 1976
  • Steven L. Derfler, The Hasmonean Revolt, 1990

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצוין כי מגילת הזכויות המופיעה אצל יוסף בן מתתיהו מאושרת, לפחות בחלקה, מן הממצא הארכאולוגי, "כתובת חפציבה" שבעמק יזרעאל המזרחי, וכן משרידי כתובת יוונית מבית המקדש, שנמצאה ליד שער האריות.
  2. ^ ‏בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ע"מ 60‏
  3. ^ * היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, ע"מ 115
  4. ^ ‏בצלאל בר כוכבא עמ 62 - ‏70
  5. ^ מעטים מול רבים? עיונים ביחסי הכוחות הכמותיים בקרבות יהודה המכבי ובמלחמת העצמאות, בנימין זאב קדר ואלון קדיש (עורכים), מאגנס 2006
  6. ^ ‏בצלאל בר כוכבא ע"מ 78-80‏
  7. ^ ‏בצלאל בר כוכבא ע"מ 94‏
  8. ^ אנשים שקיבלו קרקע ותמורתה היו חייבים בשירות בצבא הממלכה
  9. ^ ‏הרחבה על מרידרכיה ועל מושל בה ראו מנחם שטרן, התעודות למרד החשמונאים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה, ע"מ 63-4‏
  10. ^ ‏היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, ע"מ 106‏
  11. ^ בצלאל בר כוכבא מלחמות החשמונאים, ע"מ 162
  12. ^ ‏לפעמים מופיע במקורות גם בשם לוסיאס; ראו להשוואה את גולן מול בצלאל בר כוכבא‏
  13. ^ ‏גולן, תולדות העולם ההלניסטי ע"מ 718-719‏
  14. ^ לדיון אודות מהימנות המספרים ועל המקורות השונים אפשר למצוא בספר של בצלאל בר כוכבא מלחמות החשמונאים ע"מ 51 - 57
  15. ^ ‏המקורות העתיקים לא מוסרים את המיקום המדויק, אך החוקר מיכאל אבי יונה מזהה אותו עם הרי גופנה וכך גם בצלאל בר כוכבא. להשוואה: ‏בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 ע"מ 157
  16. ^ ‏* היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג ע"מ 106‏
  17. ^ ‏מקבים א', פרק ב, פסוקים 15-28‏
  18. ^ ישנם מקורות המייחסים לתחילת המרד אירוע אחר בו קינאו בני חשמונאי בעקבות המעשה בבת חשמונאי. מגילת תענית פ"ו. א. יליניק:בית מדרש, חדר ראשון 138-132.
  19. ^ ‏מקבים ב', פרק ה, פסוקים 24-27‏
  20. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980, ע"מ 157-159‏
  21. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 ע"מ 53 ו-184‏
  22. ^ ‏לדיון אודות זיהוי המיקום ראו: היסטוריה של עם ישראל, (עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט), התקופה ההלניסטית, (עורך: אברהם שליט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ג-1983, עמ' 114.‏
  23. ^ ‏או לטענת אבי יונה כדי לסייע ליהודים שסבלו מידי היוונים היסטוריה של עם ישראל - היסטוריה של עם ישראל, (עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט), התקופה ההלניסטית, (עורך: אברהם שליט), תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ג-1983, עמ' 114.
  24. ^ ‏קיימת מחלוקת במקורות לגבי התאריך המדויק. לניתוח ראו Bezalel Bar-Kochva, Judas Maccabaeus‏, Cambridge university press, 1989, pp 543-551; תאריך אלטרנטיבי שנת 163 ללא ניתוח ראו דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, מגנס, ע"מ 717
  25. ^ השוו דיון על העמדות השונות אצל: בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ירושלים: יד יצחק בן צבי ותל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 עמ' 288.
  26. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 273.‏
  27. ^ בנימין זאב קדר ואלון קדיש (עורכים), מעטים מול רבים? עיונים ביחסי הכוחות הכמותיים בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2006.
  28. ^ ספר זכריה, פרק ט', פסוק י"ג
    כך על פי הפרשנות המקובלת. בפירוש דעת מקרא הסבו את הפסוקים לעימות אחר, על רקע סחר בבני אדם שנעשה על ידי היוונים, אירוע מקומי שקדם הרבה למרד החשמונאי.
  29. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק מ"ד
  30. ^ יש לשים לב להשמטתם של המורדים במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, והצבת הדוגמה של בית רבי יהודה הנשיא, שקיים קשרים טובים על השלטון הרומי.
  31. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ג', משנה, מסכת בבא קמא, פרק ו', משנה ו', ועוד.
  32. ^ חתם סופר, על פי המובא בשמו בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים, ענייני חנוכה, תתמז, וראו דברי הרמב"ן להלן.
  33. ^ הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, ירושלים תרצ"ג, עמ' כב.
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ח, עמוד ב'. ריכוז של פסקי ההלכה החשמונאיים מופיע במאמר: "שו"ת בית חשמונאי - פסקי הלכה מתקופת החשמונאים", בתוך "באורך נראה אור", ירושלים תשס"ג, עמ' 45-71.
  35. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה א'
  36. ^ האומדן "יתר על מאתים שנה" נסמך על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א', שמונה לבית חשמונאי מאה ושלוש שנים ולבית הורדוס מאה ושלוש שנים, והרמב"ם הכליל את בית הורדוס ב"מלכות ישראל".
  37. ^ פירוש רמב"ן על התורה, בראשית מט, י
  38. ^ מגילת תענית, מהדורת ו' נעם, עמ' 298. מופיע בשינויים קלים גם בתלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ב', הלכה י"ג, ‏ובגרסה מקוצרת בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ח, עמוד ב'.
  39. ^ "פולמרכוס" הייתה דרגה צבאית רמה בתרבות היוונית הקלאסית וההלניסטית. המלה מורכבת מ"פולמוס" (מלחמה) ו"ארכוס" (שליט או מנהיג) כלומר "מנהיג המלחמה". מההתייחסות שכאן ואחרות במקורות יהודיים ברור כי המלה הייתה שגורה בפיהם של יהודים בני התקופה ומובנה היה ברור להם. ראו ערך בוויקיפדיה האנגלית [1]
  40. ^ ‏ז' מז-מט (מהדורת הרטום)‏
  41. ^ ‏תוספתא תענית ג' ו‏
  42. ^ ‏מסכת סופרים יז' ג'
  43. ^ יצחק ציטרין,"נס חנוכה - מהותו והצעות דידקטיות להוראתו" שנתון שאנן תשנ"ט.
  44. ^ בשיר אנו נושאים לפידים אתר זמרשת
  45. ^ השיר "מי ימלל" להאזנה באתרזמרשת
  46. ^ תלמוד ירושלמי מס' תענית ד, ה, סח ע"ד; וגם ב-איכה רבה ב, ד; ובתלמוד בבלי גיטין נז, ע"א
  47. ^ חוקרים שונים מדברים על מוטיבים אלה כמרכיב שליווה חלק ממלחמות ישראל בה פירשו למפרע את הצלחתם של המלחמות כ"כוחי ועוצם ידי" עשה לנו את החיל הזה. דבר שהביא לטענתם לשאננות במלחמות נוספות ובמיוחד במלחמת יום הכיפורים, ראו: בצלאל בר כוכבא,מלחמות החשמונאים, ירושלים: יד יצחק בן צבי ותל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980
  48. ^ "מרוץ הלפיד במודיעין" ספר המועדים באתר הספרים העבריים
  49. ^ הלפידים בירושלים בשנת תשע"א 2010
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg