מרווה היספאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgצ'יה
Salvia hispanica jd alp 0.jpg
מיון מדעי
על־ממלכה: איקריוטים
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צינוראים
משפחה: שפתניים
סוג: מרווה
מין: מרווה היספאנית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Salvia Hispanica
‏(ליניאוס)

מרווה היספאנית (שם מדעי: Salvia Hispanica), המוכרת בשם צ'יה (או צ'יאה), היא מין של צמח פורח מסוג מרווה ממשפחת השפתניים, הגדל במרכז ודרום מקסיקו וגואטמלה.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "צ'יה" מקורה במילה "צ'יאן" בשפת נאוואטל, שפרושה "שומני". מדינת צ'יאפס במקסיקו, קיבלה את שמה מ"מי צ'יה" או "נהר צ'יה" בנאוואטל. זהו אחד משני צמחים הידועים כצ'יה, השני הוא "Salvia columbariae", המוכר יותר בשם "הצ'יה הזהובה".

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יה הוא עשב חד-שנתי, הצומח עד לגובה של מטר אחד, עם עלים סימטריים מנוגדים באורך 8-4 ס"מ וברוחב 5-3 ס"מ. פרחיו סגולים או לבנים ונוצרים במקבצים רבים עם שיבולת (spike, תפרחת בעלת ציר ראשי, עליו יושבים הפרחים ללא עוקצים) בקצהו של כל גבעול.

זרעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'יה מגודל באופן מסחרי בשביל זרעיו, מזון עשיר בחומצות שומן אומגה 3, מאחר שהזרעים מניבים 30%-25% שמן שניתן להפקה, הכולל חומצה אלפא-לינולנית (ALA). מתוך כלל השומן, הרכב השמן עשוי להכיל 55% חומצת שומן אומגה 3, 18% חומצת שומן אומגה 6, 6% חומצת שומן אומגה 9, ו-10% שומן רווי.

זרעי צ'יה הם בדרך כלל בצורה אליפטית, דמויי ביצה קטנה בקוטר של 1 מ"מ בערך, ומנומרים בצבעים חום, אפור, שחור ולבן.

זרע צ'יה נצרך באופן מסורתי במקסיקו ודרום-מערב ארצות הברית, אך אינו ידוע כל כך באירופה. כיום, צ'יה מגודל באופן מסחרי במקסיקו מולדתו, ובבוליביה, ארגנטינה, אקואדור, ניקרגואה, אוסטרליה וגואטמלה. בשנת 2008, אוסטרליה הייתה יצרנית הצ'יה הגדולה בעולם.

ערך תזונתי ושימושים במזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מחלקת החקלאות של ארצות הברית, אונקיה אחת (28 גרם) של זרעי צ'יה מכילה 9 גרם שומן, 5 מ"ג נתרן, 11 גרם סיבים תזונתיים ו-4 גרם חלבון. בזרעים יש גם 18% מהצריכה היומית המומלצת של סידן, 27% זרחן ו-30% מנגן, בדומה לערכים התזונתיים של זרעים אחרים למאכל כמו פשתן או שומשום.

בשנת 2009, האיחוד האירופי אישר את זרעי הצ'יה כ"מזון חדש" (מזון ללא היסטורית צריכה משמעותית) והתיר עד 5% מתוך כלל החומר של הלחם.

את זרעי הצ'יה ניתן להוסיף למאכלים אחרים כציפוי עליון או להכניסם לשייקים, דגני בוקר, חטיף אנרגיה, יוגורט, להפוך אותם לחומר דמוי ג'לטין, או לצרוך אותם בצורה גולמית.

שימוש מסו-אמריקני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרווה ההיספאנית מתוארת ומצוירת בקודקס מנדוזה והקודקס הפלורנטיני, קודקסים אצטקיים שנוצרו בין השנים 1540 ו-1585. שניהם מתארים אותה ואת השימוש בה על ידי האצטקים. קודקס מנדוזה מצביע על כך שהצמח גודל באופן נרחב וניתן כמנחה (מתנה לשלטון) ב-21 מתוך 38 מדינות המחוז האצטקיות. היסטוריונים כלכליים משערים שהיא הייתה מזון עיקרי שנצרך באופן נרחב כמו התירס.

רישומי המנחות האצטקיות מקודקס מנדוזה, לצד דיווחים קולוניאלים על גידול חקלאי ומחקרים בלשניים, מספקים פרטים על המיקום הגאוגרפי של המנחות, וכן גם מפרט גאוגרפי על האזורים העיקריים של גידול המרווה ההיספאנית. רוב הפרובינציות גידלו את הצמח, למעט אזורי שפלה חופיים טרופיים ומדבר. אזור הגידול המסורתי היה באזור מובחן שכלל חלקים מצפון-מרכז מקסיקו, דרומית לניקרגואה. אזור אחר של גידול, שהיה כנראה קדם-קולומביאני, היה בדרום הונדורס וניקרגואה.

הצמח עדיין בשימוש במקסיקו וגואטמלה, לפעמים כשהזרעים טחונים או עם זרעים מלאים לשימוש במשקאות תזונתיים וכמקור מזון.

השימוש בישראל: בשנת 2010 החל השימוש בזרעים תודות לגורו הטבעונות ריקי פורת קסלר אשר הוסיפה את הזרעים לאינג'רה האתיופית הכ"כ נפוצה בדיאטה עליה היא ממליצה. כמו כן פורת קסלר גורסת כי יש לצרוך בין 43 ל 67מ"ג זרעים ביום כדי להגיע לניקיון אבסולוטי של כלי הדם הואסקולריים. כיום היא אחת היבואניות הגדולות של הזרעים לישראל.

זרעים, זרעי צ'יה, מיובשים
ערך תזונתי ל-100 גרם
קלוריות 486 קק"ל
חלבונים 16.54 ג'
פחמימות 42.12 ג'
שומן 30.74 ג'
ויטמינים
ויטמין A 54 מק"ג
ויטמין B1 0.62 מ"ג
ויטמין B2 0.17 מ"ג
ויטמין B3 8.83 מ"ג
ויטמין C 1.6 מ"ג
ברזל 7.72 מ"ג
סידן 631 מ"ג
אשלגן 407 מ"ג
נתרן 16 מ"ג
סיבים תזונתיים 34.4 ג'
מקור: [דרוש מקור]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרווה היספאנית בוויקישיתוף