מרור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
3 סוגי מרור : חסה,חזרת וחזרת אדומה (חריין)

בלילה הראשון של פסח, הוא ליל הסדר, מצווה לאכול מרור, וזאת בנוסף למצוות האחרות הנוהגות בלילה זה, כגון אכילת מצה וחרוסת ושתיית ארבע כוסות. המרור הוא ירק מר, ואכילתו היא זכר לשעבוד בני ישראל במצרים. המרור הוא אחד ממרכיביה של קערת ליל הסדר.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור מצוות אכילת המרור הוא בפסוק:

Cquote2.svg

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ

Cquote3.svg
ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ח'

.

פסוק זה מדבר על אכילת המרור יחד עם קרבן פסח. גם בימינו ממשיכים לאכול אותו כזכר למקדש, אך אכילה זו היא מדרבנן.

סוג המרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרורים

מרורים הוא‏ המונח המקראי למיני הירקות שניתן לצאת בהם ידי חובת מצוות מרור בליל הסדר בחג הפסח. במשנה (פסחים ב, ו) מצוינים חמישה מיני ירקות שבהם ניתן לצאת ידי חובת מרור: חזרת, עולשים, תמכא, חרחבינא ומרור. ה'חזרת' של המשנה היא החסה, אך יש אומרים שהכוונה הינה לחסת הבר דוגמת חסת המצפן (Lactuca serriola), שהינה מרה יותר מהחסה המתורבתת. התמכא הינה מה שכיום קוראים "חזרת", שורש חריף של הצמח חזרת הגינה.

חשיבות זיהוי מיני המרור בימינו אינה מצטמצמת לגבולות המחקר הלמדני והאקדמי, אלא עשויה להיות לו גם השלכה מעשית. מי שייבחר את סוג המרור לפי שיטת הפסיקה המקובלת עליו, מטעמי זמינות ואפילו מטעמי בריאות או כשרות יכול להעדיף מין מרור אחד על משנהו.

מרור עם קורבן הפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה זו מצווה לאכול את המרור יחד עם המצה וקורבן הפסח, כמו שכתוב בתורה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו" (שמות יב, ח). כיום, לאחר חורבן בית המקדש, אכילת המרור אינה מצווה מן התורה, אלא מדברי חכמים, כזכר למרור שהיה נאכל עם הפסח.

המרור נאכל גם עם פסח שני, שהתקיים בי"ד באייר למי שלא יכול לעשות את הפסח במועדו.

מרור וכורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נוהגים לאכול פעמיים מרור. פעם אחת מרור לבדו, טבול בחרוסת, ובפעם השנייה כורכים מצה ומרור טבול בחרוסת ביחד ("כורך"), זכר למקדש כהלל הזקן, שהיה כורכם יחד עם בשר קורבן הפסח, לקיים את הפסוק: "על מצות ומרורים יאכלהו". בעבר היו המצות רכות, כך שהכריכה הייתה נוחה ופשוטה יותר מאשר במצות קשות ופריכות.

הטיבול בחרוסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התלמוד (פסחים קטו, ב), הטיבול בחרוסת הכרחי כאשר אוכלים חסה, כדי להסיר משם את ה"קפא" (שיש שפירשו שהיא סוג של תולעת, או רעל כלשהו, או אפילו רוח רעה). להלכה, נוהגים כיום לטבול בכל מקרה את המרור בחרוסת, זכר לשיעבוד במצרים. עם זאת, יש לנער את החרוסת לאחר הטיבול ולא לאוכלו עם מנה גדושה של חרוסת, כדי שיישאר טעמו המר של המרור.

הברכה על אכילת המרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני אכילת המרור יש לברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור". בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך את המצה והמרור ומברך עליהם ביחד "על אכילת מצה ומרור" (לפי גירסת הרמב"ם: ומרורים).

כמות המרור שיש לאכול[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש לאכול מן המרור כזית (שיעור של זית בינוני - כיום ישנה מחלוקת בדבר הגודל הנצרך בימינו, מגודל של זית בימינו, דרך 27 סמ"ק ועד 50 סמ"ק), גם במצוות המרור וגם ב"כורך".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.