מרורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שדה של חסה – ה"חזרת" המקובלת

מרורים הוא המונח המקראי למיני הירקות שניתן לצאת בהם ידי חובת מצוות מרור בליל הסדר בחג הפסח. וכך נאמר בספר שמות: ”וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ” (שמות יב ח).

הדיון בשאלה מהם סוגי הירקות ה"מרורים" התקיים מאז תקופת חז"ל ועד ימינו אלה. במרוצת השנים נשכחו חלק מהמסורות אשר עסקו בזיהוי הירקות בתור כאלה הראויים להקרא מרורים. זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן סקר את הזיהויים השונים כפי שהובאו בפרשנות היהודית לדורותיה בתפוצות ישראל ופרסם על כך חוברת, אשר בסיומה מובאים עשרות מקורות מהעבר.

לדעתו, חשיבות זיהוי מיני המרור בימינו אינה מצטמצמת לגבולות המחקר הלמדני והאקדמי, אלא עשויה להיות לו גם השלכה מעשית; ניתן לבחור את סוג המרור לפי שיטת הפסיקה המקובלת על המאמין, להתחשב בזמינות הירק ואפילו להעדיף מין מרור אחד על משנהו מטעמי בריאות או כשרות.

מצוות אכילת מרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן התורה, מצוות אכילת מרור אינה מצווה בפני עצמה, אלא היא תלויה באכילת קרבן הפסח - המרור נאכל יחד עם בשר קרבן הפסח. בימינו, כשבית המקדש אינו קיים, ואין מקריבים את קרבן הפסח, חיוב אכילת המרור הוא מדרבנן.

מיני המרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח ”מְרֹרִים” הוא מלשון רבים. הכוונה היא למיני ירקות אחדים. פרשן המקרא רש"י באר: "כל עשב מר נקרא מרור"[1]. מדברי המשנה נראה לכאורה שמיני הירק שהאדם יוצא בהן ידי חובת מרור הם חמישה בלבד, כולל במצבי בישול שונים:

וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח: בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת.

ממקורות נוספים בתלמוד[2] מתקבל כי מספרם רב יותר.

זיהוי סוגי המרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל סוגי המרור יש מספר מאפיינים משותפים, שהם מאפיינים מחייבים בקביעת זהות המרור. המקור למאפיינים אלה (למרות שבתורה עצמה יש רק מאפיין יחיד: "מרירות") מתבאר בתלמוד (פסחים לט.) הוא מ"היקש" למצה. המאפיינים המחייבים הם:

  1. חייבים להיות מגידולי קרקע.
  2. המרורים יהיו ירקות הנחשבים ל"זרעים" – כלומר חד-שנתיים, דו-שנתיים או רב-שנתיים – בתנאי שלא יהיו מעוצים[3].

החזרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזרת היא ה"חסה" ועל כך קיימת תמימות דעות בין הפרשנים הקדומים, מימי האמוראים עד הראשונים. החסה מכונה בארמית – חסין, באירופה – ליטוגא ובקרב יוצאי ספרד – סאלאטא. היום, הכוונה היא לחסה התרבותית (Lactuca sativa). אמנם העלים של החסה מתוקים – כאשר הם צעירים אך בשלב מאוחר הם הופכים למרים. תופעה התואמת את דברי חז"ל: ”ר' חיי' בשם ר' הושעי' כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר כך עשו המצריים לאבותינו במצרים בתחילה (בראשית מ"ז) במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ואחר כך וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים” (ירושלמי פסחים ב ה).

מקובל כי ביותה של החסה התרבותית היא ממין בר ידוע בשם "חסת המצפן" (Lactuca serriola) והיא "חזרת הגלים" המוזכרת במקורות[4].

היתרון של החסה היה בכך שברוב קהילות ישראל ניתן היה להשיג חסה בימי חודש ניסן[5]. באיורי רוב ההגדות לפסח ה"חסה" שולטת באיור ה"מרור".

אמנם, בספר "כתר ראש", מובאת מסורת בשם רבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א מווילנא, לפיה החזרת היא הירק הנקרא "זערזיך" ביידיש[6]. אך כנראה מסורת זו אינה מדויקת. ויצוין שאף הראשון שהזכיר את הזערזיך בקשר למרור הוא ספר הלבוש, והוא עצמו כתב בהמשך שהמרור הוא חסה.

סוגי החסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינים בין שני מיני חסות בר: "חסת המצפן" ו"חסה רותמית". לפי איורי קיר והממצא הבוטנו-ארכאולוגי, הזן המכונה בשם "חסה ערבית" היה נפוץ במצרים וגם בארץ ישראל.

עולשין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מין הירק השני קרוי במשנה בשם "עולשין". בתלמוד הבבלי הוא מכונה: "הינדבי" וכן בערבית עד ימינו: "הנדבא". זהר עמר סבור כי הכוונה היא העולש התרבותי (Cichorium intybus). מדובר בצמח דו-שנתי, ממוצא אירופאי, בעל עלים ארוכים דמויי אזמל החובקים במקצת את הגבעול ותפרחתו תכולה. העלים הצעירים משמשים מרכיב בסלט וטעמם מריר.

בתלמוד הירושלמי תרגמו העולשין בשם היווני "טרוקסימון", שפרושו: "ירק טרי". השם ניתן לו בגלל שאינו משתמר יותר מיום אחד.

רש"י תרגם עולשין בתור "קרישפילא" והכוונה, כנראה, לירק הנקרא בצרפתית עתיקה crespele - עולש[7].

חכמי אשכנז מזהים עולשין עם עשב בר ממשפחת הסוככים, כעין פטרזילית בר (Anthriscus sylvestris). הוא צמח מרעה הנפוץ מאוד באירופה. הוא נזכר בספרות הקדומה כירק מאכל היות שטעמו חריף ומריר. אולם המהרי"ל דחה את האפשרות להשתמש בצמח זה כמרור. זאת, על סמך העובדה כי בסידורים ראשונים נכתב שיש להשתמש בו לטיבול ראשוני – ירק בחרוסת.

רוב החוקרים זיהו את העולשים עם מיני ה-Cichorium. עם זאת, במקומות אחדים באשכנז לא שררה מסורת זיהוי של העולש.

סוגי עולשין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזיהוי של ה"תמכה" אינו מוחלט. סביר להניח שמדובר בצמח ממשפחת הסוככיים – משפחה הידועה בצמחים שרובם בעלי ניחוח וגבעוליהם חלולים. במשפחה זו מצויים הגזר (גזר קיפח), הפטרוזיליה, עשבי תיבול ותבלינים נוספים. ה"תמכה" הוא קרוב לסוג הגזר (Daucus). הוא מוגדר כך אצל דיוסקורידס היווני[8].

רש"י ומפרשים נוספים זיהו אותו עם הצמח "מרובייא" הנקרא בימינו מרמר מצוי (Marrubium vulgare). הוא צמח רב-שנתי בעל עלים מעוגלים ושעירים המעניקים לו גוון לבן-אפרפר. צמח הגדל בצידי הדרכים ומעזבות, מר בטעמו ששימש בעת העתיקה כצמח מרפא. הוראת שמו היווני והלטיני הוא "מר" אפשר שמקורו בשם העברי מרור.

הרמב"ם מזהה את "התמכה" עם צמח הנקרא בערבית "סריס". הצמח נזכר, בין השאר, אצל פליניוס הזקן, בתור צמח הדומה לחסה, מר ומועיל לפעילויות הקיבה. ייתכן שממנו הכינו את "מי סורס" המוזכרים בתלמוד הירושלמי: "רבנין דהכא אמרין מליי מי סורס וקדחין ושתיין ומחזירין"[9]. בתרגום לערבית מזוהה הצמח בתור עולש האינדביה (Cichorium intybus). בניגוד לעולש התרבותי הוא מפתח בצעירותו שושנת עלים ששפתם שסועה, עורקי העלים בהירים. הוא דומה לחסה ונאכל כמוהו – אם כי הוא יותר מר. בהגדה לפסח מימי הביניים, נמצא איור המראה צמח זה בתור מרור[10].

הרמב"ם מתאר את ה"סיריס" בתור צמח מר מאוד. ממנו מרכיבים רופאי המגרב (צפון אפריקה) משקה ידוע היטב. זהר עמר מניח כי הרמב"ם הכיר היטב את עולש האינדביה מספרד, מצפון אפריקה וממצרים. והוא תואם את התיאור המובא בפירוש הרמב"ם: "תמכא – מין מיני עולשין, אלא שהוא גדל בגינות".

סוגי התמכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינים בין סוגים אפשריים לתמכה. בתלמוד הירושלמי זוהה עם "גנגידין", אשר לפי האיור דומה לגזר הבר. רש"י נוטה לצמח שבצלילו ניכר השם "מר". הרמב"ם נוטה לצמח מרפא המוכר בשם "סיריס".

חרחבינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרחבינה או "חרחבינין" או "חרבינין" – הוא הירק הרביעי שניתן לצאת על ידי אכילתו מחובת מרור בפסח. הזיהוי אינו קל. וכך הוגדר בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים: ”בחרחבינה רבי יוסי בר' בון אמר רבי יסי חלי (ירושלמי פסחים ב ה). ובתלמוד בבלי, מסכת פסחים, אומר רבי שמעון בן לקיש: ”חרחבינא אמר רשב"ל אצוותא דדיקלא” (פסחים לט א). בשני המקרים קשה לזהות את השמות וכן לא ברור האם הכוונה לשם אחד או שניים.

רש"י מבאר: "אצוותא דדיקלא" – "סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א (בצרפתית עתיקה: קנוקנת). מתאור זה וצמח דומה בשם "אצוותא חרוזיאתא" עולה שמדובר בצמח מטפס, הגדל בארץ ובצרפת, בבתי גידול לחים ונכרך בעזרת גבעוליו הדקים דמויי החבל על צמחים שונים או על עצמים אחרים ושמו חבלבלן המשוכות (Calystegia sepium).

אבו אלעבאס אלנבאתי, רופא ועשבונאי אנדלוסי שבקר בארץ בשנת 1215, זיהה אותו עם צמח הגדל עד היום בהרי ירושלים בשם חרחבינה מכחילה ( Eryngium creticum) – חידוש אשר אומץ גם על ידי מחדשי הלשון העברית. הרב יוסף קאפח סבור כי הוא הצמח אליו התכוון הרמב"ם בכותבו: "מאכל ידוע בן פלחי ארץ ישראל". עם זאת הוא מסתייג מזיהוי הצמח עם "קוצים". הוא טוען שיש ירק מסורתי עם שם דומה.

זהר עמר סבור שמדובר באותו הצמח, אלא שהוא עובר התפתחות בזמן גידולו. בתחילת החורף עולים עלים ראשונים, גדולים יחסית, הם רכים, טעמם מרור – ניתן לאכלם חיים או לאחר שליקה במים. בשלב זה הם לא קוצניים. יש לנו עוד צמח מהסוג שחז"ל כינו :"תחילתו מתוק וסופו מר". ההסתיגויות מצמח זה נעות סביב העובדה כי צמח קוצני לא יכול להיות צמח אשר יוגדר למאכל בתור מרור.

רופא ספרדי מהמאה ה-13 מכנה אותו "שוויכת אבראהים", דהיינו: קוץ אברהם. במקום אחר הוא מכנה את החרחבינה הכחולה בשם: "אלקרצענה אל זרקא" בשם "הקוץ היהודי", דהיינו: אלשוכה אליהודיה.

רבי יצחק אלפסי בפירושו למשנה מעלה את האפשרות כי החרחבינה היא אולי התלתן.

מרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

למושג מרור יש שתי משמעויות: משמעות כללית - עשב מר כלשהו, ומשמעות פרטית - עשב מסוים:

  • רש"י פירש שהכוונה לעשב הנקרא בצרפתית עתיקה: Amerfoil, והיא הלפה הגדולה: Arctium majus[7].
  • ויש שפירשו שהכוונה לצמח הקרוי בימינו מרור הגינות (Sonchus oleraceus)[11].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור, שם
  2. ^ בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף לט, עמוד א, מובאות רשימת ברייתות המציגות מינים נוספים שאפשר לצאת בהן מצוות מרור
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ט, עמוד א'
  4. ^ משנה, מסכת כלאים, א', ב'
  5. ^ בימינו הגידול הוא בחממות ולא משנה העונה
  6. ^ ארחות חיים, סימן צח
  7. ^ 1 2 הרב עדין אבן-ישראל, תלמוד בבלי מבואר מנוקד ומתורגם, מסכת פסחים, כרך א, עמ' 160.
  8. ^ בתרגום לאנגלית: R.T. Gunther The Greek Herbal of Dioscorides New-York 1959
  9. ^ מסכת נדרים, דף י"ד, עמוד ב' פרק ד' הלכה ד' גמרא
  10. ^ המקור: M.Metzger, La Haggada enluminee I.Leiden 1973 עמוד 205 איור 265
  11. ^ הרב עדין אבן-ישראל, תלמוד בבלי מבואר מנוקד ומתורגם, מסכת פסחים, כרך א, עמ' 276


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.