מריבת רועי אברהם ורועי לוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיפור מריבת רועי אברהם ורועי לוט הוא סיפור בספר בראשית, בפרשת לך לך, שמתאר את היפרדות אברהם מלוט בעקבות מריבה בין רועיהם. הריב מסתיים בדרכי שלום, ואברהם מוותר ללוט על כברת ארץ השייכת לו.

תיאור הסיפור במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתואר בספר בראשית פרק י"ג פסוקים ה–יג, ובמהלכו נפרדים לוט ואברהם זה מזה בעקבות מריבה בין הרועים. בתחילת הסיפור מתואר לוט כאיש עשיר מאוד, כמו שאברהם היה אחרי עלייתו ממצרים. הכתוב לא מפרש על מה הייתה המריבה בין רועי לוט ורועי אברהם, אך בעקבות אותה מריבה מציע אברהם ללוט להיפרד כדי למנוע את המריבה, אברהם נותן ללוט לבחור ראשון את הטריטוריה:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.

– פס' ח-י

לוט מקבל עליו את הצעת הסכם השלום, לחלוקת השטח, כאשר הוא בוחר בככר הירדן (אזור סדום), והסיפור מסתיים בישיבה המנותקת של אברם ולוט:

וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה – לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן; וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל עַד-סְדֹם.

– פס' י-יב

פרשנות חז"ל לסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בסיפור המקראי לוט אינו מוצג באור חיובי – אברהם הוא יוזם הפתרון, והמוותר על חבלי הארץ, ולוט בוחר לשבת דווקא בסדום, שעליה הכתוב מספר "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד" (שם, יג).

פירוש רש"י, מדרשי האגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רש"י מפרש את המריבה בין הרועים בעקבות מדרש בראשית רבה כמריבה על טוהר המידות:

ויהי ריב – לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל.
והם [רועי לוט] אומרים: נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז בארץ – ולא זכה בה אברם עדיין.

מדרש זה בא להסביר את סוף פס' ז: "וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ" , וכן גם את המשך הפסוקים שבהם מובטחת ארץ כנען לאברם. מדרש נוסף שמביא רש"י בנושא מחדד את גישת חז"ל לגבי עקרונותיו המוסריים של אברם מול לוט:

ויסע לוט מקדם – הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי [אי-אפשר] לא באברם ולא באלוהיו.

כלומר, העקרונות של אברם העיקו על לוט, והוא לא רצה להחילם על עצמו. מסיבה זו הוא בחר ללכת דווקא למקום שבו היו העקרונות הפוכים מאלה של אברם – סדום; כמו שניתן לראות בסיפור הכנסת האורחים של אברם, אל מול היחס שמקבלים האורחים בסדום.

פירוש הרמב"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לרש"י, רמב"ן דורש את הפרשה על דרך הפשט, ומסביר את המריבה כסכסוך רגיל על שטחי מרעה: בזמן שרועי אברהם רצו לרעות במקום מסוים היו שם כבר ורעי לוט ולהפך, ובגלל כמות המקנה הרועים כל הזמן הפריעו אלו לאלו. הוא מסביר את החלק הקשה "והכנעני והפרזי אז בארץ" (סוף פס' ז) כדאגה של אברם שעמי הארץ יפשטו וישדדו את עדריהם, והמילית "אז" נאמרת כי דרכם של העמים אז לנדוד ממקום למקום, ובאותה שנה הם היו בארץ הנגב אך בשנה הבאה הם עברו למקום אחר.