מרידות השומרונים
 | ||
| מפת המרד | ||
| מלחמה: מרידות ברומא העתיקה | ||
| תאריכי הסכסוך |
484–572 (כ־88 שנים)  | |
|---|---|---|
| מקום |
פלשתינה פרימה | |
|
| ||
  | ||
מרידות השומרונים הייתה סדרת התקוממויות השומרונים נגד האימפריה הביזנטית במהלך המאה ה-5 וה-6 בפרובינקיה פלשתינה פרימה. הם אופיינו באכזריות שני הצדדים ודיכויים על ידי הביזנטים ושותפיהם משבט ע'סאן שגרמו לצמצום אוכלוסיית השומרונים עד כדי כך, שהנוצרים הפכו לקבוצה השולטת בפרובינקיה במשך עשרות שנים לאחר מכן. יש היסטוריונים המשווים בין התוצאות הללו לתוצאות מרידות יהודה ברומא במאה ה-1 וה-2 לספירה.
רקע למרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיי השומרונים בפרובינקיה יודיאה תחת האימפריה הרומית היו קשים. על אף שלא היו יעד הפגיעה, הם סבלו מהשלכות המרידות היהודיות בין השנים 66 עד 136 לספירה.
במהלך התקופה הזאת הקהילה היהודית נעלמה כמעט כליל פרט לאזור הגליל והבשן. במקומם במרכז התיישבו השומרונים והנוצרים הביזנטיים בעוד הנבטים ובני שבט ע'סאן הנוצרים התיישבו באזורי הספר.
תקופה זו נחשבת לתור הזהב של הקהילה השומרונית. המתחם המקודש על הר הגריזים שוקם במידת מה לאחר מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה לערך. עם נסיגת הכוחות הרומיים, שומרון נהנתה מעצמאות מסוימת בין המאות השלישית והרביעית. בבא רבה שהיה מנהיגם באותה העת, בנו של הכהן הגדול של עדת השומרונים, חילק את אדמות האזור שנוהלו על ידי משפחות שומרוניות, ביצע שורת רפורמות וייסד מוסדות ויסד את רוב הטקסים הדתיים. אך העצמאות למחצה הזו נגמרה כאשר כוחות ביזנטיים פלשו לשומרון.
המשך המרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה הביזנטית בארץ ישראל הייתה תקופה של קנאות דתית. גזירות קשות נגזרו על השומרונים ועל היהודים. בבא רבה ארגן את המרד, אשר תחילתו הייתה בגירוש גובי המיסים, פעולה שהסתיימה בהצלחה.
הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי הציג בספרו "צפונות ואגדות" תיאור ספרותי של תחילתו של המרד שהסתיים בהצלחה:
ויהיו לנתנאל שלושה בנים, שם הבכור בבא, והוא בבא רבה, שם השני עקבון ושם השלישי פינחס. ויהי בראותם צרת שבטיהם והמכות אשר הוכו מבית ומבחוץ, ותהי עליהם רוח ה' ויקנאו קנאתו, ויבואו להר קדשם ויחלו להתפלל לפני ה', אשר בידו כל המעשים וכל המזלות, להושיע לנכשלים ולא יוסיף להזניחם עוד.
אחר-כך ירדו אל עם ויקראו: מי לה', אלינו! ויאָספו אליהם כל חורי העם ואציליו, ויבחר בבא מהם שבעה אנשים. אנשי-חיל ובעלי-רוח, וישם אותם שרים על כל העם, ויצוַם לפקוד על כל השבטים וכל המשפחות, ללמדם תורת ה' ושמירת פקודיו ולהיות להם למגן בפני אויביו. ויחזק לבבם, ויאמצם ויחזקם, שלא לשמוע לדברי הגזרות ולא ימוג לבבם. וישמח העם לשמוע כל אלה ויאמרו: כל אשר דברת אתה ואחיך אלינו נעשה. קמו ונצתו כל פסלי הגויים וכל עצביהם; שבו אל ה' בכל לב וישירו וירננו לה' בשירים ובתודות.
ויהי בהשמע הדבר בבית הצרים, כי מרדו בני עדת אפרים במלך ופקידיו, וכי החלו לעבוד את אלהיהם בגלוי ובלי מורך-לב, חרה אפם ויקומו ויערכו בהם מלחמה; ויקם בבא ואחיו עם כל שבעת השרים והנציבים עם אנשיהם וגיבוריהם ויעמדו לנגדם ויעשו בם הרג רב והנותרים ברחו לנפשם, ותהי רוָחה בשומרון ובבנותיה!
סופו של בבא רבה היה שהוזמן לקונסטנטינופול, שם נאסר ומת בכלא בשנת 362 ונקבר.
התקוממות יוסטא[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד הבא התרחש בשנת 484 בעקבות חששם של השומרונים משמועה כי קברי בניו ונכדיו של אהרן - אלעזר הכהן, איתמר הכהן ופינחס - המסורתיים יועברו למקום אחר על ידי נוצרים. בעקבותיה שומרונים פלשו לקתדרלה של ניאפוליס, רצחו את הנוכחים בה וקטעו אצבעותיו של בישוף טרבינתוס. בהמשך הפולשים המליכו את יוסטא והתקדמו לעבר קיסריה, בה התגוררה קהילה שומרונית גדולה. גם שם נערך על ידי השומרונים רצח נוצרים וכנסיית סנט פרוקופיוס המקומית הוחרבה על ידם וניצחון נחגג על ידי יוסטא בקרקס.
לפי יואנס מללס, השליט על הפלשתינה (dux Palaestinae) אסקלפיאדס הוא זה שהביס את יוסטא, הרג אותו ושלח את ראשו לזנון, קיסר האימפריה הביזנטית. לפי פרוקופיוס, טרבינתוס הלך לדרוש נקמה מן הקיסר בעצמו והקיסר הוא זה שהכניע את המרד. לפי מקורות שומרוניים, זנון (שנקרא אצלם "זית מלך האדום") הוא זה שהתחיל את המרד, אסף את הזקנים ודרש מהם להתנצר, לכשסירבו רצח רבים מהם והפך בית הכנסת השומרוני לכנסייה וקבר בהר גריזים את בנו כך שהמתפללים יתפללו לעבר צלב[1].
יש היסטוריונים מודרניים הסבורים כי המקורות השומרוניים מתארים את האירועים בסדר הפוך להתרחשותם, מכיוון שרדיפות זנון נראות כתגובה למרד והיו צריכות להתרחש אחריו בסביבות שנת 489. כמו כן, נאסר על השומרונים לעלות להר גריזים ובמקום נבנה מגדל תצפית להתריע מאירועים דומים[2][3].
ב-495 כבשה קבוצת שומרונים בהנהגת אישה את הר גריזים, פלשה לכנסיית מריה הקדושה וטבחה בחיל מצב בה. המרד דוכא על ידי פרוקופיוס, המושל הביזנטי של אדסה, שהרג את ראשי המורדים[4].
מרד יוליאנוס בן צבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרד גדול יותר שיש המתייחסים אליו כ"המרד הסופי" של השומרונים התרחש ב-529 תחת הנהגת יוליאנוס בן צבר במטרה ליצור ישות עצמאית. הוא נחשב למרד האכזרי כשבישוף העיר ניאופוליס, אמונאס נרצח, הכמרים הנוצריים נחתכו לגזרים ונשרפו יחד עם שרידי קדושים נוצריים.
כוחות יוסטיניאנוס הראשון ביחד עם בני ע'סאן הכניעו אותו: בין 20,000 ל-100,000 שומרונים נהרגו ורבים נלקחו לעבדות. האמונה השומרונית נקבע כאסורה באימפריה הביזנטית.
מרד השומרונים בשנת 556[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד התחיל בתחילת יולי 556 ונמשך, כנראה, עד 572. במרד הזה יחד עם כוחות יהודים בקיסריה שומרונים תקפו והרגו נוצרים בעיר ולאחר מכן בזזו את הכנסיות. המושל סטפנוס נרצח בביתו ופקודה לדכא את המרד הוטלה על מושל אמאנטיוס רק לאחר שאלמנתו של סטפנוס הגיעה לקונסטנטינופול.
עד אז המרד התפשט עד בית לחם שם המורדים שרפו את כנסיית המולד. המרד היה קטן בהיקף המשתתפים בו ממרד בן צבר[5] והמקורות מדברים על 100 עד 120 אלף שומרונים שנרצחו בדיכוי. רוב העונשים הוטלו במחוז קיסריה בו פרץ המרד[6].
תוצאות המרידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאור המרידה האחרונה השומרונים "הוצאו מחוץ לחוק". הם נפגעו בנוסף מן העונשים בעקבות מרד הרקליוס של היהודים ב-629. הרוב שהיה להם בשומרון ובשוליו נעלם וקיימת ההערכה כי הושמדו למעלה ממיליון שומרונים[7]. כשהגיעו המוסלמים הם לא הכירו במעמד השומרונים כד'ימי והיו נתונים לאיסלמיזציה בכפייה בתקופת שלטונו של בית עבאס.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Elli Kohen, "History of the Byzantine Jews: A Microcosmos in the Thousand Year Empire", עמ' 26 - 31.
- ^ Alan David Crown, "The Samaritans", Mohr Siebeck, 1989, ISBN 3-16-145237-2, עמ' 72 - 73
- ^ בשנים 491-518 הייתה התנגשות בחיל המצב בהר גריזים
- ^ Elli Kohen, "History of the Byzantine Jews: A Microcosmos in the Thousand Year Empire", עמ' 26 - 31.
- ^ Elli Kohen, "History of the Byzantine Jews: A Microcosmos in the Thousand Year Empire", עמ' 26 - 31.
- ^ Alan David Crown, "The Samaritans", Mohr Siebeck, 1989, ISBN 3-16-145237-2, עמ' 72 - 73
- ^ "The
Samaritan community has grown from a small number in 1917
when the population numbered only 146 souls.
In the 4th and 5th Centuries C.E. the Samaritans numbered 1,200,000 souls living in many locations in Israel, and from southern Syria to Northern Egypt. Slaughter and persecutions from invading forces over the last two thousand years forced a great decline in the population of the Samaritan-Israelites to their small number today.
מקור:השומרונים ודתם (אנגלית) ראו עמוד 2