מרינה צבטייבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרינה צבטייבה בצעירותה

מרינה איבנובנה צבטייבהרוסית: Мари́на Ива́новна Цвета́ева)‏ (8 באוקטובר 189231 באוגוסט 1941) – משוררת וסופרת רוסית. מן החשובות שבמשוררות תור הכסף בשירה הרוסית, ומן הכותבות המקוריות בספרות הרוסית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה במוסקבה למשפחת אנשי תרבות ואמנות. התייתמה מאמה בגיל 13. למדה במוסקבה, לאחר מכן בשווייץ, גרמניה וצרפת.

ספר שיריה הראשון "אלבום ערב" (1910) משך את תשומת לבו של המשורר והמבקר הספרותי מקסימיליאן וולושין. וולושין הזמין את צבטייבה לביתו בקוקטבל שבקרים, בו נהג לארח אנשי תרבות ואמנים.

בקוקטבל צבטייבה הכירה את סרגיי אפרון, לו נישאה ב-1912. צבטייבה נשארה עם אפרון במשך כל חייה, על אף מערכות היחסים הרבות שניהלה (שהמרכזית בהן הייתה מערכת יחסים לסבית מורכבת ומלאת תשוקה עם המשוררת סופיה פארנוק).

ב-1914 בעלה התנדב לצבא הרוסי, לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 הצטרף אל הכוחות הלבנים. צבטייבה חייתה לבדה במוסקבה, סבלה ממחסור חמור, איבדה את הקטנה מבין שתי בנותיה.

ב-1922, לאחר שנודע לה שבעלה בחיים, יצאה אליו לברלין. לאחר מכן הזוג חי בפראג, וב-1925, לאחר הולדת בנם, הם עברו לפריז.

בשנות ה-30, בעלה של צבטייבה שינה את דעותיו הפוליטיות, החל לתמוך בברית המועצות ואף סייע לפעילות הריגול של ה-נ.ק.ו.ד.. ב-1937 הוא הואשם בכך שלקח חלק בהתנקשות בסוכן סובייטי לשעבר, נאלץ לעזוב את צרפת ושב לברית המועצות. עקב כך, צבטייבה הוחרמה על ידי קהילת המהגרים הרוסים בפריז.

ב-1939 היא שבה לברית המועצות בעקבות בעלה. אולם אלה היו שנות הטיהורים הגדולים של סטלין ומשפחתה של צבטייבה לא נמלטה מהם - בעלה נעצר ונורה, בתה נעצרה והייתה בכלא במשך 8 שנים.

עם כניסתה של ברית המועצות למלחמת העולם השנייה, ב-1941, צבטייבה ובנה פונו ליילבוגה שבטטרסטן. כל נסיונותיה להשיג עבודה נכשלו, ומתוך יאוש היא איבדה את עצמה לדעת בתלייה. נקברה ביילבוגה, אולם מקום קבורתה המדויק איננו ידוע.

יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר של צבטייבה על קיר בליידן שבהולנד

שירתה של צבטייבה מאופיינת במתח רומנטי, אינטנסיביות לשונית (מה שעושה אותה לקשה מאוד לתרגום), אקספרסיביות גבוהה.

המוטבים הרווחים בשירתה הם הבדידות, הטרגיות שבאהבה, הקונפליקט בין השגרה לבין חיי הנפש, מקומו של המשורר כנביא המנודה מן החברה.

צבטייבה כתבה שירים קצרים ומחזורי שירים רבים, שרק חלק מהם פורסמו באוספים שיצאו בחייה. כמו כן כתבה מספר פואמות - חלקן מבוססות על מוטיבים הלקוחים מן הפולקלור הרוסי ("מלך-בתולה", 1922; "הנער", 1924) והאירופאי ("לוכד החולדות", 1925), עלילותיהן של האחרות לקוחות מחייה שלה ("פואמת ההר" ו"פואמת הסוף", 1924).

בנוסף לכך, כתבה מספר מסות ומאמרים על שירה ומשוררים בני זמנה, ועל יצירתו של פושקין שהיה נערץ עליה (היא אף הקדישה לו מחזור שירים).

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • להט אדום: האמנות באור המצפון, רנה ליטוין. מבחר שירים ומסות, הקיבוץ המאוחד, 2011.
  • מארינה צווטאייבה - מבחר משירתה, בחרה ותרגמה מרוסית: מירי ליטווק, גוונים, תל אביב, 2007.
  • שירים - מרינה צוטיבה, מרוסית: שלמה אבן-שושן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003.
  • "דור שלי חיה שלי", משירת רוסיה במאה העשרים, תרגם עמינדב דיקמן, שוקן 2003.

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • את האח שלי, מצרפתית: מיכל בן-נפתלי, עריכה מדעית: מיכל גוברין, אחרית דבר: דנה אמיר, רסלינג, 2012.
  • המסע אל הים : פרוזה אוטוביוגרפית, תרגום מרוסית, הערות ואחרית-דבר: רנה ליטוין, חרגול, תל אביב, 2007.
  • סיפורה של סוניצ’קה, תרגום מרוסית, הקדמה והערות: סיון בסקין, אחוזת בית, תל אביב, 2005.

מכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]