מרכוס רינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרכוס אלברט רינו
Marcusreno.jpg
נולד 15 בנובמבר 1834
קארולטון, אילינוי
נהרג 30 במרץ 1889 (בגיל 54)
השתייכות צבא ארצות הברית
צבא האיחוד
תקופת שירות 18801857
דרגה בריגדיר גנרל (ארצות הברית 19) בריגדיר גנרל
מלחמות וקרבות

מלחמת האזרחים של ארצות הברית
מלחמות האינדיאנים
מערכת בלק הילס
*קרב ליטל ביגהורן

מרכוס אלברט רינואנגלית: Marcus Albert Reno;‏ 15 בנובמבר 1834 - 30 במרץ 1889) היה קצין אמריקני ששירת במלחמת האזרחים של ארצות הברית ובמערכת בלק הילס נגד שבטי האינדיאנים: לקוטה ושאיין (תחת פיקודו של ג'ורג' קסטר).

רינו ידוע בעיקר בשל תפקידו המשמעותי בקרב ליטל ביגהורן שהיה אחד התבוסות המחפירות ביותר בתולדות צבא ארצות הברית. מאות ויכוחים ומחקרים נעשו על צורת תפקודו ועל ההחלטות הפיקודיות שלו בקרב.

ילדותו, נעוריו וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רינו נולד כילדם הרביעי של ג'יימס ושארלוט רינו. ע"פ אחת הביוגרפיות שנכתבו עליו הוא היה צאצא של פיליפה פרנסיס רנו שהגיע ב1777 עם לה אפייט לארצות הברית וקיבל אדמות מהממשלה. כשהיה בן 15 כתב לשר המלחמה וביקש לקבל מידע על הדרישות שצריך לעמוד בהן על מנת להתקבל לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית- וסט פוינט. ב1851 התקבל לוסטפוינט ושהה שם בהכשרה עד שנת 1857. הכשרתו ארכה יותר מהמקובל עקב כך שלא עמד בכל הדרישות[1]. רינו סיים מדורג 20 מתוך כיתה של 38 חיילים. ב-1 ביולי 1857 הוא קיבל דרגת סגן משנה ונשלח לשרת בגזרת האוקיינוס השקט במדינת אורגון. במלחמת האזרחים שירת רינו כקפטן ברגימנט הפרשים ה-1. רינו נפצע במצודת פורד שבוירג'יניה כשסוסו נורה ונפל עליו. ארבעה חודשים מאוחר יותר השתתף רינו במערכת גטיסברג. באותה שנה הוא נישא לחנה רוס מהריסבורג שילדה לו בן יחיד- רוברט רוס רינו. בבעלותם הייתה חוה בפנסילבניה. כשחנה מתה בשנת 1974 רינו היה במונטנה. הוא רכב לילה שלם ל'פורט בנטון' לבקש שחרור להלוויתה אך בקשתו נדחתה.

בדצמבר 1868 קיבל את דרגת מייג'ור והצטרף לרגימנט הפרשים השביעי ב'פורט הייס', קנזס. מאוחר יותר הועבר ל'פורט אברהם לינקולן' שבטריטוריית דקוטה שם הצטרף ללוטננט קולונל ג'ורג' קסטר.

קרב ליטל ביגהורן וסוף הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב ליטל ביגהורן

רינו היה הקצין הבכיר ביותר מתחת למפקד הרגימנט -קסטר. ב-25 ביוני 1876 הוא הוביל את שלושת פלוגותיו מעבר לנהר הליטל ביגהורן במתקפה על הקצה הדרומי של מחנה האינדיאנים. לאחר שהדפו אותו הוא נסוג חזרה מעבר לנהר לגבעה שנקראת היום על שמו- 'גבעת רינו'. על הגבעה הוא התבצר יחד עם הכוח של מייג'ור פרדריק בנטין עד לתאריך 27 ביוני. הם הדפו את כל מתקפות האינדיאנים על הגבעה עד בוא התגבורת בראשות גנרל טרי.

ב1880 הועמד רינו למשפט צבאי באשמת שכרות והצצה לחדרה של הבת של מפקדו סמואל סטורגיס. (לאחר שזוכה כמה שנים קודם לכן מאשמת ניסיון פיתוי של אשתו של קצין אחר מהרגימנט שהיה במשימה). הוא הורשע והודח מהצבא. רינו עבר לוושינגטון די. סי. שם הוא עבד בשירות משרד הפנסיות. הוא נישא בשנית לפקידת ממשל בשם איזבלה ריי אך היא עזבה אותו לאחר כמה חודשים. כשבנו התחתן בנאשוויל, רינו אמר שהוא עסוק מכדי לנסוע לחתונה. בפועל לא היה לו כסף לקנות כרטיס לרכבת. רינו הציע לעיתון 'ניו יורק ויקלי פרס' לכתוב עבורם את זכרונותיו אך הם דחו את הצעתו. כששלח להם את החלקים מיומניו הנוגעים בקרב ליטל ביגהורן הם לא פורסמו.(רק לאחר מותו הם פורסמו).

מותו וקבורתו מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 במרץ 1889 מת רינו בוושינגטון עקב ניתוח שעבר לטיפול בסרטן הלשון. הוא נקבר בבית הקברות 'גלנווד' שבוושינגטון בקבר לא מסומן[2].

אלמנתו של ג'ורג' קסטר, אליזבת, התבטאה נגד הניסיונות לשמר את זכרו באתר שדה הקרב. בשנת 1926 היא כתבה:

"אני מייחלת לשימור זכרם של גיבורי שדה הקרב בליטל ביגהורן אך לא להבלטת שמו -מפאת הכבוד- של אחד מפחדני הרגימנט.."[3]

ועדה שהתכנסה לבקשת בן אחיינו צ'ארלס רינו בשנת 1967 בחנה מחדש את העדויות של המשפט מ-1880 והחליטה להפוך את החלטת בית הדין. הוועדה קבעה שההחלטה להדיחו מהצבא הייתה בלתי תקינה. לרינו הוחזר התואר 'המייג'ור המכובד'. ב-9 בספטמבר 1967 הוצאה גופתו מקברה ונקברה מחדש בהלוויה צבאית ובירי מטחי כבוד ב'בית הקברות הלאומי קסטר' שבשדה הקרב בליטל ביגהורן. רינו הוא המשתתף היחיד בקרב שזכה להיקבר בהלוויה מכובדת בבית הקברות הלאומי בשדה הקרב שנקרא על שם מפקדו לשעבר[4].

אזכורים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של רינו גולמה על ידי השחקן טי הרדין בסרט משנת 1967 'קסטר מהמערב' וע"י השחקן מיכאל מאדיריוס בסדרת הטלוויזיה משנת 1991 'בנו של כוכב הבוקר'.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ambrose, Stephen E. Crazy Horse and Custer, 1996.
  • Barnett, Louise (1996). Touched By Fire. Henry Holt & Company. ISBN 0-8050-3720-9. 
  • Connell, Evan S. Son of the Morning Star, 1984.
  • Hutton, Paul Andrew The Custer Reader, 1992.
  • Lehman, Tim. "Bloodshed at Little Big Horn," 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Connell, Evan S. (1984). Son Of The Morning Star. San Francisco, California: North Point Press, 40. ISBN 0-86547-160-6. 
  2. ^ Reno, Ottie W. Reno and Apsaalooka Survive Custer. New York: Cornwall Books, 1997, p. 31.
  3. ^ Connell, Evan S. (1984). Son Of The Morning Star. San Francisco, California: North Point Press, 47. ISBN 0-86547-160-6. 
  4. ^ Connell, Evan S. (1984). Son Of The Morning Star. San Francisco, California: North Point Press, 47–48. ISBN 0-86547-160-6.