מרסל לפבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הארכיבישוף לפבר ב-1981.

מרסל פרנסואה מרי ז'וזף לפברצרפתית: Marcel François Marie Joseph Lefebvre‏; 29 בנובמבר 1905 - 25 במרץ 1991) היה ארכיבישוף רומי קתולי ואחד ממובילי השמרנים הקיצוניים בכנסייה שהתנגדו להחלטות ועידת הוותיקן השנייה. הוא עמד בראש אגודת הקדוש פיוס העשירי, שהוא ויתר חבריה גינו את עמדות הוותיקן החדשות – שקראו למודרניזציה ופתיחות בכנסייה, כולל דיאלוג בין הכנסייה הקתולית והנצרות האורתודוקסית והפרוטסטנטית וביטול האשמת היהודים ברצח ישוע – ככפירה. לבפר הכריז על האפיפיורים יוחנן העשרים ושלושה ופאולוס השישי ועל ממשיכיהם מאז כעל אנטי-אפיפיורים ודרש לבטל את החלטות הוועידה, לשוב ולערוך את המיסה בשפה הלטינית בלבד, להחזיר את החלקים מהנוסחים הליטורגיים הכוללים תביעה אל היהודים להתנצר ועוד. הוא וסיעתו הוקעו ונודו על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1988 במה שזכה לכינוי "הסכיזמה (קרע) הלבפריאנית", לאחר שהוא הסמיך ארבעה בישופים חדשים על דעת עצמו.‏[1] עם זאת, בינואר 2009 הסיר האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר את החרם על הארבעה, לרבות הבישוף מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון. אחד מתומכיה המפורסים של אגודת פיוס העשירי הוא כוכב הקולנוע מל גיבסון.‏[2]

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בצפון צרפת, אביו רנה היה תעשיין טקסטיל, מלוכני שהתנגד למהפכה הצרפתית, שנכלא על ידי הנאצים בעוון ריגול ושיתוף פעולה עם הרזיסטנס ומת ב-1944 במחנה ריכוז. הבית היה נוצרי אדוק ושמונת הילדים השתתפו במיסה מדי יום.

את לימודיו לקראת כמורה החל ב-1923 וב-1929 הוסמך ככומר. בין השנים 1934-1945 שהה בליברוויל שבגבון כרקטור הסמינר לכמרים שם וכחבר במסדר ה"אבות של רוח הקודש". ב-1947, לאחר תקופה קצרה במולדתו שב למערב אפריקה על מנת לכהן כבישוף-בפועל של דקר, סנגל. ב-1948 מינה אותו האפיפיור פיוס השנים עשר לשליח האפיפיורי לשטחי השליטה הצרפתיים באפריקה והקים שם היררכיה כנסייתית, שהחליפה את התשתית הבלתי-רשמית שביסס המיסיון. ב-1955 היה לארכיבישוף דקר, תפקיד בו כיהן עד 1962, אז עבר לכהן כבישוף של טול (נחלה הכוללת את העיר לימוז' וסביבותיה) בתואר אישי של ארכיבישוף. ב-1960 צירף אותו האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה לוועדה המכינה לקראת ועידת הוותיקן השנייה.

במהלך הוועידה השתתף לפבר במושב שעסק בחופש הדת, והתנגד לכיוון הליברלי מדי, לטעמו, אליו צעדו הדיונים והצעות ההחלטה. לפבר היה חלק מהמיעוט שהתנגד לניסוח ההחלטה על אחדות הכנסייה (שהטיפה לדיאלוג תוך-נוצרי ובין-דתי. הוא אף התפטר מראשות מסדר האבות של רוח הקודש על רקע הרוח המודרניסטית של המסדר וחוסר יכולתו לשלוט בו.

לקראת הקרע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1969, כארבע שנים לאחר חתימת הסכמי ועידת הוותיקן השנייה, ביקשו סטודנטים צרפתים שמרניים בקולג' הצרפתי ברומא, מוסד שמרני בו יוכלו להמשיך את לימודי הדת שלהם. לפבר הצטרף לאוניברסיטת פריבור שבשווייץ והחל לרכז שם את לימודי הכמורה השמרניים שהתנגדו לכל רוח של קדמה ושינוי והעלו על נס את התוקף היחיד והמוחלט של הכנסייה הקתולית והיותן של כל האמונות האחרות כופרות. בנובמבר 1970 ייסדו תלמידיו את האגודה הבינלאומית של הכמרים על שם הקדוש פיוס העשירי (SSPX). ב-1971 התרכז סמינר הכמורה בעיירה השווייצרית אקונה (Écône). בינואר 1975 ביקשו שני בישופים מפריבור לפזר את האגודה על שם פיוס העשירי. לאחר שלפבר לא התייחס להודעת פיזור האגודה, גינה אותו האפיפיור פאולוס השישי במסגרת הקונסיסטוריה וקרא לו לשוב ולסור למרות הכס.

ביוני 1976 נאסר על לפבר להכתיר כמרים וראש מועצת הבישופים של הקוריה הרומאית דרש ממנו להתנצל לפני הכס הקדוש. בתגובה כתב לבפר שמודרניזם בכנסייה הוא כניעה ופשרה עם רעיונות של הבונים החופשיים. בתוגבה נאסר על לפבר לקיים סקרמנטים, על אף האיסור המשיך לפבר לקיים את המיסה וטקסים אחרים, מתוך טענה שממילא הנוסח המודרני של המיסה הוא זה שנאסר ואת המיסה המסורתית לא יכול הוותיקן לאסור עליו לקיים. לפבר התקבל בספטמבר 1976 אצל פאולוס השישי וב-1978 אצל יוחן פאולוס השני, אך לא הגיע עמם להסדר.

הקרע: הקדשת ארבעת הבישופים באקונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1987, והוא בן 81, הצהיר לפבר שברצונו להקדיש בישוף על מנת שיוכל להמשיך את דרכו לאחר מותו, הקדשה שדורשת את הסכמת האפיפיור. ב-5 במאי 1988 חתם לפבר על הסכם עם הקרדינל יוזף רצינגר (לימים האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר) לפיו לא יקדם לפבר קידוש בישופים ללא הסכמה אפיפיורית ובתמורה ישתדל רצינגר להסדיר את יחסי הוותיקן עם אגודתו של לפבר. הקדשת בישופים על ידו, הבהיר רצינגר ללפבר, תחשב כאקט של סכיזמה (קרע).

ב-30 ביוני כינס לפבר מסיבת עיתונאים ובה, יחד עם הישוף ברזילאי, קידש ארבעה בישופים: טריסייה דה מלרי (Tissier de Mallerais), אלפונסו דה גלרטה (Alfonso de Galarreta), ברנרד פליי (Bernard Fellay) ומכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון. למחרת הכריזה מועצת הבישופים שהצעד היה סכיזמטי ושששת האישים המעורבים מנודים מהכנסייה הקתולית. ב-2 ביולי הוציא האפיפיור יוחנן פאולוס השני את הצו Ecclesia Dei (כנסיית האלוהים) המפציר בלפבר ואנשיו לחזור לחיק הוותיקן ומנדה אותם מן הכנסייה אם יסרבו. לשם הטיפול בנושא הוקמה נציבות מיוחדת בקוריה הרומאית, נציבות Ecclesia Dei.

בהמשך התבטא לפבר פעמים רבות בגנות "רומא", כמי שאיבדה את דרכה החל מן הוועידה השנייה ושכל הרפורמות שנעשו בה היו לא-קתוליות.

בינואר 2009 ביטל האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר את נידוי ארבעת הבישופים, צעד שגרר ביקורת עזה, בעיקר עקב ביטול הנידוי של ריצ'רד ויליאמסון‏[3][4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]