מרקוס קלינגברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אברהם מרקוס קְלִינְגְברג (נולד ב-7 באוקטובר 1918) היה חוקר במכון למחקר ביולוגי בישראל שריגל למען ברית המועצות.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפולין וברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקוס קלינגברג נולד ב-1918 כאברהם מרדכי למשפחה חרדית בוורשה, בירת פולין. סבו היה רבי משה חיים קלינברג, האדמו"ר מקשישוביץ משושלת קומרנה. כבר בנעוריו התרחק מסביבתו הטבעית והלך להתגורר אצל סבו שוחר הידע, שטיפח את זהותו האינטלקטואלית של נכדו.

בשנת 1935 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת ורשה, שם התוודע לאידאולוגיה המרקסיסטית. בסוף שנת הלימודים הרביעית, בספטמבר 1939, קטעה מלחמת העולם השנייה את לימודיו. אימו של קלינברג דחתה ניסיונות להציל את עצמה ומשפחתה מהנאצים, ולמעשה חרצה את גורלה וגורל המשפחה, שנותרה בצד הפולני. קלינברג עצמו, הצליח בעידודו של אביו להימלט לשטחי ברית המועצות, שם המשיך בלימודיו באוניברסיטת מינסק. עם פלישת גרמניה לברית המועצות, ב-22 בספטמבר 1941, התנדב קלינגברג לצבא האדום, שבו שירת כרופא המתמחה באפידמיולוגיה. לקראת סוף המלחמה שב קלינברג לפולין, ושם הכיר את אשתו לעתיד, ונדה וישינסקיה, מיקרוביולוגית שהצליחה להימלט מגטו ורשה ולשרוד בחלק הפולני של העיר בזכות המראה הארי שלה. לאחר המלחמה עזבו השניים לשבדיה, שם נולדה בתם היחידה, סילביה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום מדינת ישראל עלה קלינברג לארץ עם אשתו ובתו. קלינברג, שהגיע לישראל כאיש מח"ל, שירת בחיל הרפואה בצה"ל והגיע לדרגת סגן אלוף ב-1950. בשנת 1957 הוא גויס לעבודה במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה בתפקיד סגן המנהל המדעי ומנהל המחלקה לאפידמיולוגיה, ולמעשה נחשף לכל המידע שהצטבר בנושאים ביולוגיים. גם במישור האקדמי התפרסם קלינברג בזכות מאמריו, נהפך לפרופסור מן המניין לאפידמיולוגיה ועמד בראש החוג לרפואה מונעת וחברתית בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב. קלינברג שימש גם כנשיא האגודה האירופאית לטרטולוגיה, היה יו"ר הוועדה הבינלאומית לאפידמיולוגיה של מומים מולדים, וכן היה נשיא הוועדה המדעית הבינלאומית לאסון סווסו באיטליה (מ-1976 ועד 1984).

במשך השנים הגיעו לשב"כ חשדות על היותו סוכן זר, אך תחקורים ובדיקות פוליגרף שנערכו לו, לא העלו דבר.

בעקבות מידע שמסר סוכן כפול, נערכה בדיקה מחודשת והוחלט לעצור את קלינגברג. נאמר לו שעליו לצאת למסע חשאי לסינגפור. במקום זאת, הוא נעצר ב-19 בינואר 1983, שהוא, כביכול, יום הטיסה המיועדת, והובל לדירת מסתור בתל אביב. בדירה הופעל על קלינגברג לחץ נפשי כבד ביותר על ידי מספר חוקרי שב"כ. לאחר מספר ימים, שבהם דבק בגרסתו, שלפיה לא קיים מעולם קשר עם סוכן זר, נשבר והודה במיוחס לו.

במהלך חקירתו, שיחזר קלינגברג את קשריו עם מפעיליו, והתברר שהחל מאמצע שנות החמישים ועד 1976 העביר לסובייטים כמות עצומה של מידע על הפעילות במכון בתחומים הכימיים והביולוגיים. מצבה של ישראל במישורים אלו היה גלוי לחלוטין בפני ברית המועצות.

על פי קלינגברג, הוא לא הסכים לקחת כסף מן הסובייטים ופעילותו הייתה מונעת ממטרות אידאולוגיות: הכרת תודה לברית המועצות שהצילה אותו מידי הנאצים, ואיפשרה לו ללחום בפאשיזם, וכן רצון לשמור על האיזון בין הגושים במלחמה הקרה. הוא משוכנע שהוא לא בגד במדינת ישראל, וטוען שהקפיד תמיד לא לחשוף סודות שהיו יכולים לפגוע בישראל. טענה נוספת שלו, שאחר כך חזר בו ממנה, הגרסה שרווחת מאז בשב"כ, הייתה שנסחט על כך שלא סיים את לימודי הרפואה שלו, שכן באמת חסרה לו שנה אחת להשלמת התואר ופחד שתתגלה.

קלינגברג נידון לעשרים שנות מאסר. רק לאחר שריצה עשר שנות מאסר פורסמו בעיתונות פרטים על הפרשה. עד אז שרר מסתורין סביב קלינגברג, וידיעות מעורפלות על היעלמותו פורסמו בעיתונות מדי פעם (ההסבר הרשמי להיעלמותו היה שהוא מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי באירופה).[1][2] אחרי שש עשרה שנות מאסר ומאבק מתוקשר, הוא שוחרר לביתו בתנאים מגבילים, על אף התנגדותו של הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב), יחיאל חורב, ובהשתדלות מי שהיה ראש השב"כ, יעקב פרי.

מעצר הבית, שהיה כמעט בתנאי כלא, חייב אותו לממן מכיסו את השמירה עליו.

לאחר שחרורו, טען קלינגברג כי גם אשתו, ונדה, הייתה שותפה למעשי הריגול למען ברית המועצות, וכי היו לו מסייעים נוספים שאותם הוא הצליח שלא לחשוף במהלך חקירותיו. קלינגברג מעולם לא הביע חרטה על מעשיו, ואולם טען כי הוא מתבייש בכך שנשבר והודה ביום הרביעי לחקירתו.

על פי יוסי מלמן ואיתן הבר בספרם "המרגלים":

Cquote2.svg

...מעטים היו כמותו בתולדות מעשי הריגול בהיסטוריה המודרנית. מכל הבחינות, הצלחתו של קלינגברג היא מן ההישגים הגדולים ביותר של שירותי המודיעין של ברית המועצות והכישלון הגדול ביותר של שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל. לא היה כמותו.

Cquote3.svg
יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמוד 219

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של קלינגברג נספתה בשואה.

בינואר 2003 הסתיימו עשרים שנות המאסר שנגזרו עליו, והוא נסע לצרפת. קלינגברג חי בגפו בדירת חדר בפריז בקרבת בתו ונכדו. לקלינגברג בת יחידה, סילביה, שהייתה חברה בתנועת "מצפן" ונישאה לאודי אדיב, אך התגרשה ממנו לאחר שלוש שנים. היא ידועה כפעילה קומוניסטית בצרפת, ונודע שגם בנה הצטרף לפעילות זו.

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרקוס קלינגברג, המרגל האחרון, 2007 (עמ' 321)
  2. ^ עמנואל רוזן"בעלי, פרופ' קלינגברג, לא נמצא במוסקבה", מעריב, 9 בספטמבר 1985