מרשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תל מרשה
מיקום תל מרשה
תל מרשה
תל מרשה
מפת הגן הלאומי בית גוברין

מרשה (נכתבת גם מראשה) היא אתר ארכאולוגי בשפלת יהודה. שטחו של תל מרשה הוא כ-24 דונם בלבד, אך סביבו מתפרשים שרידים במרחב של 400 דונם, המכונים "העיר התחתית". התל נחפר בשנת 1889 על ידי צמד הארכאולוגים הבריטים פרדריק ג'ונס בליס ורוברט מקאליסטר, מטעם הקרן לחקירות ארץ ישראל (Palestine Exploration Fund). עיקר הממצאים מרוכזים כיום במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול, טורקיה.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרשה הייתה אחת מערי יהודה בימי בית ראשון, והיא נזכרת במקרא כאחת מערי שבט יהודה בספר יהושע,‏[1] ברשימת ביצורי רחבעם,‏[2] ובתיאור הקרב בין זרח הכושי שליט מצרים ואסא מלך יהודה במאה ה-9 לפנה"ס.‏[3] כמו ערים אחרות בשפלת יהודה (לכיש, עזקה, מורשת גת ועוד) נפגעה גם מרשה בעת מסע סנחריב מלך אשור ליהודה, לאחר מרד חזקיהו (701 לפנה"ס). במאה ה-6 לפנה"ס מרד צדקיהו מלך יהודה בשלטון הבבלי, ומלך בבל - נבוכדנצר - כבש את הארץ מחדש והגלה את תושביה. באותה העת, עם חורבן בית ראשון, התרוקנה גם מרשה מתושביה היהודים.

לאחר הצהרת כורש ושיבת ציון (536 לפנה"ס) לא נכללה מרשה באוטונומיה היהודית (המכונה פחוות יהודה), משום שלאחר גלות בבל התיישבו אֶדוֹמים, ששהו עד אז באזור בקעת באר שבע וערד, באזורים שהתפנו מיושביהם בשפלה. עקב כך נקרא האזור כולו "אדומיאה" במהלך התקופה הפרסית וההלניסטית (המאות 6 עד 1 לפנה"ס).

מרשה הייתה מיושבת בעיקר באדומים, ויחד עם אדוריים שבדרום הר חברון, הייתה העיר המרכזית באדומיאה. לעיר הגיעו במהלך הזמן גם פיניקים, ולאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס) התפתחה בעיר קהילה יוונית, שהורכבה מאזרחים ואנשי צבא בדימוס. כך נוצרה במרשה עיר נכרית עם שילוב תרבויות.

באתר נמצאה כתובת הליודורוס, כתובת מלכותית משנת 178 לפני הספירה, המכילה 23 שורות שנחקקו ביוונית על לוח אבן. הכתובת נחשבת לאחת הכתובות העתיקות החשובות ביותר שהתגלו בארץ ישראל. הכתובת, היא הכרזה של המלך סלאוקוס הרביעי, אחיו של אנטיוכוס הרביעי, בנוגע למינוי "אחראי על המקדשים" במחוז "קוילה-סוריה ופויניקיה". מחוז זה כלל בתוכו את ארץ ישראל, שנשלטה באותם ימים על ידי המלכים היוונים-סֶלֶווקים, יורשי אלכסנדר הגדול. בכתובת, מודיע המלך על המינוי למשנה שלו – הליודורוס, "הממונה על העניינים".

בימי מרד החשמונאים (המאה 2 לפנה"ס) הוותה העיר בסיס להתקפות היוונים על צבאו של יהודה המכבי. השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס כבש את העיר בשנת 112 לפנה"ס, וגייר את תושביה. מרשה התנגדה לכיבוש ולגיור וספגה מכה קשה, וכך לאחריו הלכה העיר ודעכה.

המצביא הרומי פומפיאוס, שכבש את הארץ בשנת 63 לפנה"ס ניתק את אדומיאה, ובכללה מרשה, מהמדינה היהודית, והחזיר לה את עצמאותה. אולם הבנייה שנחשפה במרשה, אותה ניתן לייחס לתקופה זו, התקופה ההלניסטית המאוחרת, היא דלה מאוד. העיר מרשה חרבה בשנת 40 לפנה"ס, על ידי הפרתים, במסגרת המאבק בין החשמונאים לבין הורדוס קודם לעלייתו לשלטון. במקום המשיך להתקיים יישוב דליל עד המאה השנייה לספירה, אך העיר איבדה מחשיבותה, בעוד ששכנתה - בית גוברין, עלתה לגדולה. במהלך מרד בר כוכבא (בשנים 132 - 136) נחפרו מחילות בין החללים התת-קרקעיים של העיר הקדומה, והמקום שימש כבסיס להתקפות המורדים על הצבא הרומי, וכמקום מסתור.

כיום מרשה היא חלק מהגן הלאומי - בית גוברין - מרשה, וניתן לראות בה מערות קולומבריום גדולות (לגידול יונים), שרידים של בתי בד רבים המעידים כי יצוא שמן היה אחד מענפי הכלכלה המרכזיים בעיר, בתי מגורים ובורות מים. כמו כן, מזה מספר שנים מבקרים מוזמנים להשתתף בחפירות ארכאולוגיות המתבצעות באזור תחת רישיון רשות העתיקות.

סמוך לתל ישנה מערת קבורה המכונה "מערת אפולופאנס", על שם משפחה הנזכרת בכמה כתובות במערה. במערה ציורי קיר משוחזרים מרשימים וכוכים המלמדים על מנהגי הקבורה בתקופה ההלניסטית. לידה נמצאת מערת קבורה נוספת המכונה "מערת הנגנים" על שם ציור קיר שנמצא בה ושוחזר בשנת 1993. שתי המערות מכונות גם "מערות הקבורה הצידוניות".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]