מרשה פרידמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרשה פרידמן
אין תמונה חופשית
תאריך לידה 17 במאי 1938
תאריך עלייה 1967
כנסות 8
סיעה רצ, יעד, סיעה סוציאל-דמוקרטית, סיעה סוציאליסטית עצמאית

מַרשָה פרידמן (נולדה ב-17 במאי 1938 בניוארק, ניו ג'רזי) היא פעילה פוליטית וחברתית אמריקאית-ישראלית. כיהנה כחברת כנסת מטעם סיעת רצ בכנסת השמינית. היא פעילה למען זכויות אדם, הייתה מחלוצות הפמיניזם בארץ, וקידמה רבות את המודעות לאלימות בתוך המשפחה ולזכויות נשים. פרידמן היא גם חברת הכנסת הלסבית הגלויה הראשונה (אם כי, כשהייתה חברת כנסת טרם הזדהתה ברבים כלסבית).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכלה ופעילות בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרשה פרידמן (Marcia Freedman) נולדה ב-1938 בניוארק שבניו ג'רזי. למדה לתואר ראשון בבניגטון קולג'. היא בוגרת תואר שני מאוניברסיטת ניו יורק. בשנות ה-60 עסקה פרידמן בפעילות חברתית בתנועה לזכויות השחורים בארצות הברית.

עליה לישראל ופעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967 עלתה פרידמן לישראל והחלה ללמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בארץ הייתה פעילה בתנועת הסוציאליסטים העצמאיים בשנים 1967–1972. פרידמן הייתה ממייסדי התנועה הפמיניסטית בישראל; בשנת 1972 ייסדה את התנועה לשחרור האישה ונבחרה לעמוד בראשה. משנת 1973 ועד 1975 פעלה בתנועה לזכויות האזרח.

פעילותה בכנסת השמינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתה לכנסת הייתה לטענת פרידמן אירוע לא מתוכנן. שולמית אלוני עמדה בתקופה זו בראש סיעת "רצ" ביקשה תמיכה מצד פמיניסטיות בנושאים של זכויות אדם וזכויות נשים. פרידמן תמכה בה, והתבקשה על ידי אלוני למלא את המקום השלישי ברשימה. ב-1973, בעקבות מלחמת יום כיפור, זכתה רץ למספר קולות גדול מהמצופה. פרידמן נכנסה לכנסת השמינית, והייתה חברה בועדת החינוך והתרבות.

במהלך הקדנציה התאחדה סיעת רצ (שבה היו חברים גם שולמית אלוני ובועז מואב) עם חבר הכנסת לובה אליאב לסיעה חדשה בשם יעד. מאוחר יותר פרשו אליאב ופרידמן והקימו את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית, ואלוני ומואב שינו את שם סיעתם בחזרה ל"רצ".

במהלך כהונתה העלתה לסדר היום נושאים חברתיים רבים שקשורים בעיקר לזכויות אדם, שעד אז נדחקו מסדר היום הציבורי וחלקם נחשבו לטאבואלימות נגד נשים, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, פיקוח ילודה, הזכות של נשים לבצע הפלה מלאכותית וזכויות הומוסקסואלים ולסביות. בנוסף עסקה גם בנושאים מדיניים שקשורים בזכויות אדם כמו הכרה בזכויות הלאומיות של פלסטינים בשטחים, ובנושא מכירות נשק חשאיות של ישראל למשטר הגזעני בדרום אפריקה.

פרידמן זכורה בעיקר בזכות פעילותה בתחום אלימות נגד נשים בתוך המשפחה. ביולי 1976 יזמה את דיון המליאה הראשון בנושא הכאת נשים בידי בעליהן, אך התגובות שזכתה להן היו בעיקר צחקוקים והתבדחויות מצד חברי הכנסת הגברים.

העזתי לדבר בפומבי על הנושאים שנחשבו כשייכים לתחום פרטי בלבד, כמו הטרדות מיניות, סרטן השד או הפלות. פשוט לא היה נהוג לדבר על זה בכנסת. גם הנשים עצמן לא דיברו על הנושא הזה בכלל, בשל החשש שהן אלו שאשמות. בהרבה מקומות בחברה הישראלית של אז, הטרדה מינית נחשבה ללגיטימית ואם אשה הייתה עוברת הפלה היא מעולם לא העזה לדבר על כך.

– יעל ברנובסקי, "המאבק לקידום מעמד האשה בארץ לא הסתיים", באתר ynet‏, 13 במאי 2007

דעותיה של פרידמן וסגנון לבושה (היא הלכה במכנסיים) זיכו אותה ליחס מתנכר ומזלזל מצד רוב חברי הכנסת.

בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקימה פרידמן את מפלגת הנשים, אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

מקלט לנשים מוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1977 פתחה פרידמן, יחד עם עוד 4 נשים, את הארגון "נשים למען נשים" בחיפה.‏[1]

חודשיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 1977 הן גם הקימו את המקלט לנשים מוכות הראשון בארץ. המקלט שכן בדירת חמישה חדרים בשכונת הדר הכרמל בחיפה.‏[2]

בשנת 1978 פלשו מייסדות הארגון, יחד עם נשים מוכות וילדיהן, למבנה נטוש בחיפה, מרווח יותר מאשר המקלט הראשון. פעולת פלישה זו בוצעה באופן פומבי ובליווי תקשורת, ונועדה בין היתר לעורר מודעות לנושא. עד היום (2007) משמש המבנה כמקלט לנשים מוכות של עמותת "נשים למען נשים".

לטעמה של פרידמן המקלטים לנשים מוכות לא נועדו רק כדי לספק מקלט בטוח לנשים, ומקום טיפולי פרטי. אלא גם מקום בעל תפקיד ציבורי. מטרת המקלטים לדעתה הייתה גם כדי להראות שהתופעה של הכאת נשים בידי בני משפחתן, היא תופעה חברתית קיימת ונפוצה. בעבר אלימות זו נחשבה לתופעה לגיטימית וכן לדבר שהנשים המוכות הביאו על עצמן ושהן צריכות להתבייש בו. מבחינה ציבורית, לא נאספו פרטים על התופעה, ורשויות האכיפה והסעד כלל לא היו מודעות או ערוכות להתמודד איתה.

גירושין ויציאה מהארון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למרוץ הבחירות שלה לכנסת ה-9 התגרשה פרידמן מבעלה, ויליאם פרידמן. לקראת גיל 40, יצאה מהארון כלסבית, והפכה למעשה לחברת הכנסת לשעבר הלסבית המוצהרת הראשונה בישראל. צעד זה היה חריג בישראל בשנות ה-70, ועד היום (2011) נותרה פרידמן חברת הכנסת הלסבית המוצהרת היחידה בישראל.

הייתי אשה נשואה ורק לקראת גיל 40 החלטתי לצאת מהארון ולנהל מערכת יחסים עם אשה. הנושא היה אז מאוד סגור, לא קיים. הייתי צריכה להסתיר מהמשפחה ולערוך מסיבות בבתים מאחורי תריסים סגורים. מעט מאוד נשים בשנות ה-70 העזו להודות בהיותן לסביות, ואותו דבר היה אצל הגברים.

– יעל ברנובסקי, "המאבק לקידום מעמד האשה בארץ לא הסתיים", באתר ynet‏, 13 במאי 2007

חזרה לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1981 עזבה פרידמן את ישראל ושבה להתגורר בארצות הברית, ובכך היא מהווה אחד המקרים הנדירים בהם חבר כנסת עזב את ישראל לאחר כהונתו (כמו שמואל מרלין, הלל קוק ורוסתם בסתוני). בין היתר כיהנה פרידמן כנשיאת הארגון היהודי הליברלי "ברית צדק ושלום", הדוגל בפתרון מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני במתכונת של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. פרידמן מבקרת בארץ לעתים קרובות, ובמאי 2007 נערך לכבודה אירוע הוקרה מיוחד בחיפה.

ספר זיכרונותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Exile in the promised land: a memoir / Marcia Freedman, Ithaca, N.Y.: Firebrand Books, 1990.
  • גולה בארץ המובטחת / מרשה פרידמן (תרגמה מאנגלית: מירי קרסין), תל אביב: ברירות, 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]