מר בר רב אשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מר בר רב אשי, שחתם בכינוי טביומי, היה אמורא בבלי בדור השביעי. היה בנו של רב אשי, ועמד בראש ישיבת סורא במתא מחסיא, פרוור של העיר סורא. התמנה לעמוד בראשות הישיבה בשנת ד'רט"ו (455), 28 שנים לאחר פטירת אביו, ושימש בתפקיד זה כ-13 שנה, עד לפטירתו ביום הכיפורים ד'רכ"ח (467). מר בר רב אשי, שהיה תלמידו המובהק של אביו ומסר הלכות בשמו, המשיך את המפעל הגדול של אביו - עריכת התלמוד הבבלי.

חתימתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה חותם בשם טביומי[1] - שהיה כינויו או שמו הפרטי. בפשר שם זה כתב המהרש"א שלושה הסברים:

  1. בשם ספר יוחסין השלם - כינוי זה בא לו מפני שבימיו היה שקט ליהודים בבבל ("טביומי" = טַב יוֹמֵי, ימים טובים)[2], בניגוד לתקופה שאחר פטירתו.
  2. על שם המזל הטוב שעמד לו ביום שנתמנה לראש הישיבה (ראו להלן).
  3. על שם המאמר שאמר עליו רב אחא מדפתי, המועמד לראש הישיבה: "כל המטיבין לו - לא במהרה מריעין לו", עם מינויו של מר בר רב אשי לראש הישיבה.

המהרש"א מסיים: ולכל הפירושים קשה, שהרי מר בר רב אשי היה חותם בשם זה עוד קודם שידע כל זה - טרם נתמנה לראש ישיבה, וודאי שלפני הגזירות הקשות של המלך פירוז בתקופה שלאחר פטירתו. ולכן ההסברים הללו אינם יכולים להיות הסיבה לכינוי זה, אלא מדרש מאוחר של השם, מעין "סימן לדבר".

מינויו לראש הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי פטירת רב אשי כיהנו שלושה אמוראים בתפקיד ראש ישיבת סורא, בזה אחר זה: רב יימר, רב אידי בר אבין השני ורב נחמן בר רב הונא. לאחר פטירת רב נחמן בר רב הונא, נועצו החכמים למנות ראש ישיבה במקומו.

בתלמוד מסופר[1], שמר בר רב אשי הסתובב בשוק העיר מחוזא, ושמע שוטה אחד שהיה צועק: ראש הישיבה שעתיד להתמנות במתא מחסיא חותם בשם טביומי. מר בר רב אשי, בשמעו זאת, החליט להגיע אל הישיבה במתא מחסיא. בינתיים נמנו החכמים למנות את רב אחא מדפתי לראש הישיבה. כיוון ששמעו שמר בר רב אשי בדרכו אל הישיבה, שלחו אליו שני תלמידים לבקש את אישורו למינוי זה של רב אחא. מר בר רב אשי עיכב אצלו את זוג התלמידים, וחכמי הישיבה שלחו אליו זוג נוסף. הוא עיכב גם אותם, וכך עשה עד שהתקבצו אצלו עשרה תלמידים. פתח הוא ודרש, כפי הנוהג שדרשת "כלה" אינה נפתחת ללא עשרה. בכך התמנה הוא עצמו לראש הישיבה. רב אחא, בשמעו זאת, אמר: "כל המריעין לו (גורמים רע מן השמיים) - לא במהרה מיטיבין לו, וכל המיטיבין לו - לא במהרה מריעין לו".
אחד הטעמים שניתנו בדבר, קושר את המעשה במקור אחר[3], שבו נאמר שחכם המתמנה לראש ישיבה - עם המינוי נמחלים כל עוונותיו. זו, אפוא, הסיבה שמר בר רב אשי התעניין במיוחד בתפקיד זה, וזו גם הסיבה לאכזבתו של רב אחא מדפתי[4].

את חיבתו לתלמידי החכמים ביטא מר בר רב אשי במאמר הבא[5]: "אמר מר בר רב אשי: פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא. מאי טעמא? דחביב עלי כגופאי, ואין אדם רואה חובה לעצמו". כלומר, פסול אני להעיד על תלמיד חכם, כיוון שהוא חביב עלי כגופי, ואיני יכול להיות אובייקטיבי.

מר בר רב אשי ראה שדים והעיד על מראיהם ודרך פעולתם, כך למשל, אמר על אמרתו של רב הונא כי "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו זכר ממשום שנאמר ושאיה יוכת שער" (שד ששמו שאיה מזיק בית שאין דרים בו), כי הוא ראה את המזיק, המנגח ומזיק כשור[6]. בתלמוד מסופר אף על דין ודברים שהיה למר בר רב אשי עם מזיק על טבעי, שלאחר שמר בר רב אשי הטיל עליו שמתא (סוג של נידוי), הופיע לדין, וחויב לשלם את הנזק שעשה[7].

תקופתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף ימיו באה לסיומה התקופה הנוחה-יחסית ליהודים, שאפיינה את ימי עריכת התלמוד עד אז.

באיגרת רב שרירא גאון מסופר על גזירה שגזר מלך האימפריה הסאסאנית, יזדגרד השני, לבטל את מצוות השבת. מלך זה היה נוח ליהודים בתחילת שלטונו, אך בסוף ימיו נכנע ללחצי האמגושים (כמרי הדת הזורואסטרית) לגזור גזרות על היהודים. מר בר רב אשי, ראש ישיבת סורא, ורב סמא, ראש ישיבת פומבדיתא, גזרו יום תענית ותפילה. בסופו של דבר, המלך מת על משכבו מהכשת נחש, והגזרה בטלה.

מר בר רב אשי נפטר במוצאי יום הכיפורים, בתאריך י"א בתשרי ד'רכ"ח (467). לאחר פטירתו מילא את מקומו רבה תוספאה, שעמד בראש הישיבה והמשיך בעריכת התלמוד[8].

"הלכה כמר בר רב אשי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכללי הפסיקה במחלוקות האמוראים, שנוסחו בימי הסבוראים והגאונים, ישנו כלל אחד ביחס למר בר רב אשי ולקביעת הלכה כמותו, אולם בין הראשונים נפלה מחלוקת מהו נוסחו המדויק.

בכל התלמוד, אם לא נפסק במפורש אחרת, הלכה כמר בר רב אשי, חוץ משתי הלכות שסימנן "מיפך שבועה"[9] ו"אודיתא"[10]. כן כתב רש"י[11], וכן מובא ב"סדר תנאים ואמוראים"[12], ובתוספות בשם תשובות הגאונים[13].

לפי רבנו חננאל, בכל התלמוד הלכה כמר בר רב אשי חוץ מ"מיפך שבועה", כדלעיל; אבל במחלוקת בנושא "אודיתא" הלכה כמר בר רב אשי, ותחת זאת בהלכה אחרת, שסימנה "חיוורי"[14], אין הלכה כמותו. בשיטה זו נקט גם הרי"ף[15], וכן מובא בתוספות בשם הערוך[16].

לעומת זאת, בתוספות[17] הציגו שיטה יוצאת דופן, שלפיה הכלל הוא הפוך - בכל התלמוד אין הלכה כמר בר רב אשי, לבד משתי הלכות - "מיפך שבועה" ו"אודיתא" - שבהן הלכה כמותו. שיטה זו הפוכה לחלוטין מהשיטה של רש"י. בעלי התוספות כתבו אותה בשם רב האי גאון ורבנו גרשום[18].

ב"מבוא התלמוד" לרבי שמואל הנגיד מפיע בפשטות כלל בזו הלשון: "מר בר רב אשי הלכה כמותו בזמן שאין מחלוקת לרבו (=כשאינו חולק על רבו)".

הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו בדרך כלל כמר בר רב אשי, למעט "מיפך שבועה" ו"חיוורי"; כשיטתו של רבנו חננאל[19].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 בבלי, בבא בתרא יב ע"ב.
  2. ^ וכן נכתב ב"ספר הקבלה" להראב"ד, אלא שנפלה שם טעות באחת המהדורות.
  3. ^ ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג; וראו גם בבלי סנהדרין יד ע"א.
  4. ^ ספר "בן יהוידע" לרבי יוסף חיים מבגדאד; וראו שם טעם נוסף.
  5. ^ בבלי, שבת קיט ע"א.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"א, עמוד א'.
  7. ^ בבלי, חולין קה ע"ב.
  8. ^ איגרת רב שרירא גאון.
  9. ^ בבלי, שבועות מא ע"א.
  10. ^ בבלי, סנהדרין כט ע"ב.
  11. ^ חולין עו ע"ב.
  12. ^ סימן לח.
  13. ^ תוס' כתובות צו ע"א ד"ה אלמנה, לנוסחא הראשונה שם (ראו להלן).
  14. ^ חולין עו ע"ב, ותוספות שם.
  15. ^ חולין כו ע"א בדפי הרי"ף.
  16. ^ תוס' כתובות צו ע"א ד"א אלמנה.
  17. ^ יומא פג ע"א ד"ה מר בר רב אשי; כתובות צו ע"א .
  18. ^ תוס' יומא פג ע"א ד"ה מר. ובתוס' בכתובות צו ע"א ד"ה אלמנה כתבו שכך ראה הריב"ן בתשובת הגאונים. אולם מדברי הרי"ף עולה שרב האי גאון לא נקט שיטה זו אלא את שיטתו של רבנו חננאל - סנהדרין ח ע"ב בדפי הרי"ף.
  19. ^ בעלי התוספות וחכמים נוספים דנו במקרים פרטניים שנראים כיוצאי דופן - ראו תוס' כתובות צו ע"א סוף ד"ה אלמנה. להרחבה ראו גם "שערי תורת בבל", לרב זאב וולף רבינוביץ', עמוד 157-158.