משה בגנו
 | |||||
| משה בגנו | |||||
| לידה |
1911 קלצ'ב, רפובליקת פולין  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1983 (בגיל 72 בערך) | ||||
| מדינה |
ישראל | ||||
| עיסוק | סגן ראש העירייה | ||||
| מפלגה | הפועל המזרחי | ||||
| |||||
| |||||
  | |||||
משה בגנו (1911 – 1983) כיהן בראשות עיריית בני ברק במשך שמונה עשרה שנים כראש העיר, כממלא מקום ראש העיר וכסגן ראש העיר בשנים 1969–1950. היה ראש העירייה של בני ברק, בשנת ה'תשי"ד ושוב בין השנים ה'תשי"ז וה'תשי"ט (1954, 1957–1959).
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בקלצ'ב במחוז לודז' בפולין לנחום ישראל בגנו הלוי ומאטה בת אליהו גרינבלאט. הוא למד בחדר בקלצ'ב עד גיל 15, ולאחר מכן למד ארבע שנים במתיבתא של הרב מנחם זמבא מחסידות גור בוורשה. כמו כן היה בעל השכלה כללית. ספג ממשפחתו את הרצון למימוש הכיסופים לישראל על ידי הגשמה חלוצית בעליה לארץ ישראל. היה ממקימי סניף צעירי המזרחי בעיירה קלצ'ב בפולין ב-1931, ושימש במקום כיושב ראש תנועת "תורה ועבודה" וכמדריך קבוצות הנוער הציוניות. ב-1933 הצטרף לקיבוץ ההכשרה בקליש עד לעלייתו לארץ ישראל.
בשנת 1934 עלה לארץ ישראל והתיישב בחדרה. עבד במשך שנתיים בנטיעות בפרדסים ולאחר מכן מונה למזכיר הפועל המזרחי בחדרה. בשנות ה-40 היה חבר הסיעה המרכזית "תורה ועבודה" של הפועל המזרחי, בראשות משה שפירא[1]. בשנת 1942 עבר לבני ברק והיה למזכיר הפועל המזרחי במקום וגזבר לשכת העבודה. בסוף שנת 1950 נבחר למועצת עיריית בני ברק, ובמסגרת קואליציה של פועלי אגודת ישראל, הפועל המזרחי ומפא"י ועל פי הסכם רוטציה היה לסירוגין סגן ראש העיר וראש העיר[2].
כהונתו כראש העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
חזונו כראש העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
חזונו של משה בגנו היה לראות את העיר בני ברק כמיזוג של חיי תורה ומצוות עם חיים שוקקים של עבודה ויצירה, כפי שהצהיר במהלך כהונתו:
זכינו, וגדולי ישראל מוצאים בה משכן וישיבות גדולות ומפורסמות מרביצים בה תורה ויחד עם זה מתפתחים ומתרבים מפעלי התעשיה בעיר בקצב גדל והולך.
— בני ברק, 4 שנות יצירה תשט"ו-תש"כ, עמ' 6.
במשך כהונתו כראש העיר הציב משה בגנו מספר יעדים לקידום העיר: חיזוק הציביון הדתי ברוח מייסדי העיר, פיתוח התעשייה כנדבך חשוב ביצירה הלאומית, יצירת תשתיות ועתודות קרקע לצרכים מערכתיים שיאפשרו הגירה חיובית אל העיר, מיזוג גלויות תוך ייצוג מיכלול האינטרסים של כל שכבות הציבור, הפיכת העיר למקור משיכה על ידי מתן פתרונות לצורכי הפרט של האזרחים בדגש על איכות חיים נאותה.
הישגים בפיתוח העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת כהונתו של משה בגנו התאפיינה בפריצת דרך בהקמת מבנים, ביצירת שירותים ובכינון מנגנונים בתחום התשתיות העירוניות, החל מתיעול העיר, דרך בניית בניין הדואר, וכלה בבניית מקלטים ציבוריים בתקופת מבצע סיני, תוך שיתוף פעולה עם גורמים ברמה הארצית. השקעות בפיתוח העיר שהיוו כרבע מתקציב העירייה, הניבו תנופה של בניית בתי מגורים, הקמת מפעלי תעשייה וגידול אוכלוסייה בקצב של 20% שנתי בממוצע.
תחום הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה בגנו ראה חשיבות בשמירה על צביונה התורני החרדי הייחודי של העיר ברוח המייסדים אשר הקימו ישיבות תורניות רבות ודאגו לשמירת השבת במרחב הציבורי, ולכן הקצתה העירייה קרקעות עבור שירותי דת שונים, כמו, בתי כנסת, בתי מרחץ, בית שחיטה לעופות באזור ג'ימוסין, ואף שחררה את הישיבות מתשלומי מיסים.
תחום החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה בגנו העמיד בראש סדר העדיפויות העירוני הקמת מבנים מרווחים לבתי ספר, הוא הקדיש לכך 40% מתקציב הפיתוח, ו- 33% מהתקציב הרגיל הוקדש להחזקה השוטפת של מוסדות החינוך. הוא פעל להכפלת מספר מוסדות החינוך ולהקמת בתי ספר מקצועיים ועיוניים חדשים, וכן לבניית מבנים לשלשה בתי ספר תיכוניים מהזרמים השונים: בית יעקב, תיכון כללי ותיכון דתי, ולכל בי"ס היקצה שטח נוסף של 4 דונמים כדי לאפשר הרחבה עתידית. נוסף לכך הורה לשפץ מבנים קיימים ולפתוח גני ילדים.
תחום הסביבה הירוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה בגנו יזם הקמת מירב שטחי הגנים הקיימים בבני ברק עד היום. 11 גנים הכוללים פינות נוי מרובות, פינות צל ומרגוע לאוכלוסייה הבוגרת, פינות משחק ושעשועים לילדים, ו-6 שדרות, ביניהם: "תורה ועבודה","חן","רמז", "גן העצמאות". בתקופה זו ניטעו 2,620 עצים, חוץ משנת השמיטה בשנת תשי"ט בה הסתפקה מחלקת הגינון בשמירה על הקיים.
תחום התעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עידוד התעשייה בעיר נגזר הן מהבנתו של משה בגנו שהתעשייה היא גורם מכריע לפיתוח העיר, והן מתפיסת עולמו הערכית שראתה את התעשייה כנדבך חשוב בבניין הארץ. בעיר הוקצו חמישה אזורי תעשייה: שני אזורים בדרום העיר, אזור התעשייה ארגמן, אזור התעשייה ג'מוסין ואזור התעשייה ע"ש אריה שנקר. בקדנציה בראשות משה בגנו אזור התעשייה כלל 200 מפעלים משטחי ייצור שונים אשר סיפקו תעסוקה לאוכלוסיית בני העיר שהלכה וגדלה.
תחום התשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נבנו תשתיות חדשות אשר נתנו פתרון לבעיות המים במספר מישורים: תצרוכת המים, תיעול מי הגשמים, חיבור לביוב. בעקבות חוק המים נאסרה חפירת בארות לאורך החוף עקב תופעת המלחת הבארות. עקב כך התקשרה העירייה עם חברת מקורות להתחברות הרשת העירונית לקו הירקון דרך זיכיון המוביל ממעיינות ראש העין. הפרויקט שעלותו הייתה בסך 600,000 התבצע בזכות אופן התשלום למפעל אספקת המים - פריסת התשלומים על פני מספר שנים, על מנת לכלכל את תקציב העירייה באופן מושכל.
תוכנית הפיתוח העירונית כללה סלילת 150 כבישים בשני שלבים, תאורת רחוב וריצוף מדרכות. עירית בני ברק הגיעה לראש רשימת העיריות בהסדרת הביוב, שכן חיברה 80% בתי אב לצנרת הביוב באורך 40 ק"מ.
מדיניות של רב תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה בגנו ראה עצמו כמי שאחראי על כלל אזרחי העיר מכל הזרמים הדתיים ומכל המפלגות הפוליטיות, וכמי שאמון על רווחתם של כל שכבות הציבור.
כך, למשל, בהקצאת הקרקעות עבור בניית בתי כנסת חדשים דאג לחלוקה צודקת של משאבי העיר עבור כל עדות ישראל: בית הכנסת לעדה העיראקית בשכונת יסודות, בית הכנסת לאשכנזים ובית הכנסת לספרדים בקרית הרצוג, בית הכנסת הפועל המזרחי בשיכון ב', בית הכנסת הפועל המזרחי בשיכון ג', בית הכנסת לעדת טריפולי ובית הכנסת לעדת תימן בשיכון ה', בית כנסת אשכנזי ובית כנסת ספרדי בשיכון עולים חדשים של ההסתדרות, בית כנסת אשכנזי, בית כנסת ספרדי, בית כנסת תימני בשכון ו', שמונה בתי כנסת לעדות השונות ב"פרדס כץ", בית כנסת לעדה ההונגרית ברח' הרב קוק, ובית הכנסת "עדת ישורון" לקהילה הגרמנית במרכז העיר. בנוסף לכך הקים משה בגנו ועדה שתפקידה היה לבחון מדי שנה את התיקצוב עבור כל בתי הכנסת בעיר על פי קריטריונים אחידים.
מענה אישי לכל תושב[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה בגנו יזם קבלת קהל בגישת "דלת פתוחה" לתושבי העיר בשעות קבועות, אשר בהן התאפשר לו להבין לעומקן סוגיות שהעסיקו את האזרחים ולפתור את בעיותיהם, ובמידת הצורך הפנה למחלקות הרלוונטיות בעירייה. מדי שבוע הנהיג ישיבה במועד קבוע עם כל אחד מראשי המחלקות בנפרד, בה היו מתווים את דרכה של העירייה. משה בגנו הנהיג נורמה של סיור בוקר מוקדם שלש פעמים בשבוע בשכונות העיר, במהלכו התוודע מקרוב לתושבים והכיר את צורכיהם, ויצר קשר עם עובדי העירייה השונים שפעלו בשטח העיר.
בנוסף לכך, להגברת תחושת השייכות לעיר, קבלו התושבים תשורות סמליות : איגרת ברכה לכל תושב חדש בעיר, מתנת נישואין הספר "איש וביתו" לכל זוג שנישא בעיר ואלבום תמונות מעוצב לכל זוג שנולד לו תינוק.
הבטחת הזכות לדיור[עריכת קוד מקור | עריכה]
כחלק מתפיסת עולמו למיזוג הגלויות בארץ ישראל קידם משה בגנו את פירוק המעברה בפרדס כץ שהוקמה בשנת 1949 ואת שיקום האוכלוסייה שמנתה 900 איש בדירות קבע. לשם כך, חתם חוזה עם אגף השיכון הממשלתי אשר בו התחייבה העירייה להשתתף בעלות רכישת דירה בסך 400 לירות לכל משפחה מדיירי השכונה.
משה בגנו קרא לשיתופם המלא של האזרחים בחיי העיר:
תקוותנו היא, איפוא, שתוך שנה או שנתיים תחוסל המעברה כליל וכל תושביה יעברו סוף סוף לדירות ראויות לשמן, שגם לתוכן תזרח קרן אור ותפצה אותם על שנות הסבל שעברו בבדונים, בפחונים, ובצריפונים. או אז יתמזגו תושבי המעברה של עכשיו עם יתר תושבי העיר, יתערו בה ויחיו את חייה.
— בני ברק, 4 שנות יצירה תשט"ו-תש"כ, עמ' 8.
שיוך מפלגתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה בגנו, שעמד בראש מפלגת הפועל המזרחי, קבל תמיכה רחבה מכל שדרות הציבור אשר נתנו בו את אמונם לניהול העיר. הוא הנהיג נוהל של שקיפות בדרך ניהולו את העיר. החלטות אשר היו מתקבלות בפגישות השבועיות של הנהלת העיר הובאו לאישור מדי חודש בפני מועצת העיר, והוצגו בפני חברי הקואליציה והאופוזיציה אשר היו מעורים בנעשה בעירייה באופן רציף.
הרכב מועצת העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקואליציה בראשותו של משה בגנו הייתה מורכבת מארבע סיעות הקשת הפוליטית: מפלגת הפועל המזרחי, מפלגת הגוש האגודאי, מפלגת פועלי ישראל ומפלגת אחדות העבודה, ומנתה 12 מתוך 15 חברי המועצה.
ההרכב המפלגתי של חברי מועצת העירייה השביעית בין השנים 1955–1959 כלל את נציגי המפלגות בקואליציה : הפועל המזרחי - משה בגנו, יחיאל רוזביץ, אהרן מיכלזון, יצחק צימרינג, הגוש האגודאי - ראובן אהרונוביץ / פועלי אגודת ישראל, משה שרייבר / חוג חתם סופר, שמעון סירוקה / גוש חרדי, שרגא גרוס / אגודת ישראל, מפלגת פועלי ישראל - זלמן מילשטיין, יוסף ברק, אלחנן מינצברג, מפלגת אחדות העבודה - פנחס אפשטיין, ונציגי המפלגות באופוזיציה: חרות - נתנאל גרובר, נחמיה פיזם, ציונים כלליים - תנחום הרשמן.
תפקידים בפוליטיקה העירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילה היה סגן ראש עיר, בינואר 1953 התמנה לממלא-מקום ראש העירייה לאחר פרישתו של ראש העירייה גרשטנקורן לחופשה[3] וביוני 1954 התמנה לראשונה לראש העירייה[4]. ערב הבחירות לעירייה ב-1955 הודח בגנו מראשות רשימת המפד"ל ובמקומו הוצב אליעזר גואלמן, מזכיר הוועד הפועל של המזרחי[5]. במהלך הקדנציה הבאה חזר לכהן כסגנו של אהרונוביץ', והתמנה לראש העיר במסגרת הסכם רוטציה בספטמבר 1957[6]. לאחר הבחירות ב-1959 שוב לא כלל ההסכם הקואליציוני רוטציה בתפקיד ראש העיר ובגנו הסתפק בתפקיד ממלא מקום ראש העיר לכל אורך הקדנציה.
בבחירות 1965 נחלשה המפד"ל וירדה מארבעה לשלושה מנדטים[7]. בעקבות זאת חתם ראש העירייה ראובן אהרונוביץ' הסכם קואלציוני עם המערך והותיר את בגנו והמפד"ל באופוזיציה[8]. אולם באוגוסט 1966 עם התפטרות אהרונוביץ' גובש הסכם קואליציוני חדש ובגנו שב לתפקיד ממלא מקום ראש העיר[9]. במרץ 1968 פרש מטעמי בריאות מתפקיד סגן בפועל אותו העביר לישראל גוטליב ונותר סגן בתואר בלבד עד הבחירות בסוף 1969[10].
ביולי 1970 הוכר כאזרח כבוד של בני ברק[11].
לאחר מותו הונצח על ידי עיריית בני ברק בקריאת רחוב בעיר על שמו, בסמוך לבניין העירייה. כמו כן נקרא על שמו המתנ"ס העירוני "בית בגנו".
מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת תשמ"ג חנך משה בגנו את "בית בגנו", מרכז קהילתי אשר נתרם על ידי המשפחה מארצות הברית ומהווה משכן המגלם בתוכו את מורשתו לדורות הבאים. "בית בגנו" מכיל בית כנסת, בית מדרש, בית יד לבנים, מתנ"ס חוגים לקהילה, אכסניה עבור ארגונים התנדבותיים שונים, כגון, יד שרה. שאיפתו הייתה שכשם שהעיר בני ברק מהווה מרכז עוצמתי של לימוד תורה, כך תהיה מופת ודגל לגמילות חסדים.
חסד כדרך חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה בגנו נאלץ לסיים את כהונתו בעיריית בני ברק בשל העיוורון בו לקה, אך המשיך בשליחותו למען טובת תושבי בני ברק. הוא עמד בראש שלשה ארגוניים התנדבותיים: האגודה למען החייל, האגודה למלחמה בסרטן, וארגון אילן. משה בגנו האמין שאנשים עם מוגבלות זכאים לתנאי מחיה אשר יאפשרו להם למצות את כישוריהם, ועשה כל אשר לאל ידו לקדם את איכות חייהם.
הוקרה לחיילי צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמי שהשליחות הציונית הייתה טבועה בעמקי נשמתו, דאג משה בגנו לאורך כל שנות פעילותו הציבורית להביע את הוקרתו לחיילי צה"ל בכל המסגרות הרשמיות במערכת העירונית. הוא הקים את גן העצמאות ובו מצבת זיכרון לחיילי מלחמת העצמאות, הנציח את שמות הנופלים בפרסומים של העירייה, קיים טקס זיכרון קבוע של קברניטי העירייה ביום הזיכרון בגן העצמאות, וטקס של תלמידי העיר ברחבת העירייה ביום העצמאות.
במרכז הקהילתי "בית בגנו" ייחד משה בגנו קומה רחבת ידיים עבור "יד לבנים" להנצחת בני העיר אשר נפלו במאבק על תקומת המדינה בפעולות המחתרות ובמלחמות ישראל. המרחב כולל יד זיכרון, רחבה לטקסים ומאגר ממוחשב של סיפורי הגבורה אודות הנופלים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יצחק מאיר, על חומותייך בני ברק.
- רענן לרים (עורך), בני ברק - 4 שנות יצירה תשט"ו-תש"כ הוצאת עיריית בני ברק, 1960.
- טוביה חורב (עורך), . by Witold Medykowski (Author), Anetta Glowacka-Penczynska (Author), Tomasz Kawski (Author) The First to be Destroyed: The Jewish Community of Kleczew and the Beginning of the Final Solution הוצאת academicstudiespress, 2015.עמודים 84–104.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בית בגנו ע"ש משה בגנו(הקישור אינו פעיל)
- דוד תדהר (עורך), "משה בגנו", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יב (1962), עמ' 4002
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רשימות המועמדים לועידה השמינית של הפועל המזרחי בארץ ישראל, הצופה, 14 בספטמבר 1941
- ^ ישעיהו אביעם, ה"טריאמוויראט" החולש על בני ברק, מעריב, 19 בינואר 1960
- ^ מ. בגנו - מ"מ ראש עיריית בני ברק, הצופה, 14 בינואר 1953.
- ^ בבני ברק, מעריב, 8 ביוני 1954
- ^ אליקים פדרמן, ראש עיריית בני-ברק "נמלט" על מנת לחזור; מהפכה בסניף מפד"ל, בגנו הודח, חרות, 19 בספטמבר 1965
- ^ חלופים בראשות בני ברק, מעריב, 2 בספטמבר 1957
- ^ ישעיהו אביעם, ראש עירית בני ברק שבע רצון מהבחירות - ומשותפיו עד כה, מעריב, 9 בנובמבר 1965
- ^ ישעיהו אביעם, סערת רוחות ב"ישיבה החגיגית" בה נבחר ראש עירית בני ברק, מעריב, 30 בנובמבר 1965
- ^ ביום חמישי ייבחר ש. וינברג כראש עירית בני ברק, מעריב, 7 באוגוסט 1966
- ^ י. גוטליב סגן ראש עיריית בני ברק בפועל, דבר, 18 במרץ 1968
- ^ י. עשת, משה בגנו אזרח כבוד, מעריב, 16 ביולי 1970
 | ||
|---|---|---|
| ראשי ועד המושבה | יצחק גרשטנקורן 1924–1934 • רב העיר הרב נחמן שמואל יעקב מיודסר 1937–1934 | 
|
| ראשי מועצה מקומית | יעקב פרבשטין 1939–1937 • יצחק גרשטנקורן 1949–1954 | |
| ראשי עירייה | יצחק גרשטנקורן 1949–1954 • משה בגנו 1954 • ראובן אהרונוביץ' 1957–1954 • משה בגנו 1957–1959 • ראובן אהרונוביץ' 1959–1966 • שמואל וינברג 1966–1968 • שמעון סירוקה 1968–1969 • ישראל גוטליב 1969–1974 • יצחק מאיר 1974–1976 • ישראל גוטליב 1976–1978 • שמואל וינברג 1978–1983 • משה אירנשטיין 1983–1991 • ירחמיאל בויאר 1991–1993 • משה אירנשטיין 1993–1995 • עמוס מר-חיים (יו"ר ועדה קרואה) 1995–1998 • מרדכי קרליץ 1998–2003 • ישכר פרנקנטהל 2003–2008 • יעקב אשר 2008–2013 • אברהם רובינשטיין (מ"מ) 2013 • חנוך זייברט 2013–2018 • אברהם רובינשטיין 2018–2024 • חנוך זייברט 2024–מכהן | |