משה גסטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה גסטר
Moses Gaster
1856 –‏ 1939
Moses Gaster.jpg
תרומות עיקריות
מגדולי החוקרים בתחום השפה הרומנית ותולדותיה, הפולקלור היהודי והרומני, חקר שומרונים, פעיל ציוני

משה גסטר (Moses Gaster‏; 17 בספטמבר 1856 בבוקרשט, רומניה - 5 במרץ 1939 באבניגדון באנגליה) רב וחוקר לשון ופולקלור, היסטוריון, פובליציסט, איש ציבור יהודי יליד רומניה, חכם הקהילה הספרדית של לונדון, ממנהיגי הציונות הרומנית והבריטית. גורש מרומניה בשנת 1885 יחד עם עוד מספר עיתונאים יהודים. צו הגירוש נגדו בוטל בשנת 1891 על ידי המלך קרול שהחליט להעניק לו את העיטור הלאומי הרומני להצטיינות Bene Merenti - דרגה א'. כעבור שנים נבחר לחבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית

שנות צעירותו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה גסטר נולד בבוקרשט, רומניה, כבן בכור בין שמנה ילדים של משפחה "מעורבת" של יהודי ספרדי בעל שורשים באוסטריה (מקור שם המשפחה היה כנראה "קסטרו") ואשתו האשכנזיה. אביו שימש כקונסול כבוד של הולנד בבירה הרומנית וסבו העשיר, עזריאל גסטר, בנה ב-1865 בית כנסת. משפחת אביו הגיעה לרומניה מאוסטריה ומפולין ואימו, יהודית פינקל, הייתה בתו של יהודי עשיר, איסאק רובינשטיין מברדיצ'ב, ככל הנראה צאצא לרב החסיד הגדול לוי יצחק מברדיצ'ב. [1] בהתחלה למד משה גסטר בבית אצל מורים פרטיים. בין השאר למד צרפתית וגרמנית, בעוד שיעורי עברית קיבל מהמלומד והנוסע היהודי הנודע יוסף הלוי Joseph Halévy שהתיישב באופן זמני בבוקרשט אחרי נסיעתו אל בני ביתא ישראל בחבש. בהמשך למד משה גסטר בכמה בתי ספר תיכון בבוקרשט -"ג.לאזר" ,"בסארב" ו"ספנטול סבא". [2] בסיום לימודיו התיכוניים ב-1874 יצא גסטר אל ברסלאו, אז בגרמניה, לרכוש השכלה רבנית בסמינר התאולוגי היהודי היוקרתי שם , שהונחה על ידי אידאולוגיה שביססה לימים את היהדות הקונסרבטיבית, אצל מורים כמו הרב זכריה פרנקל וצבי הירש גרץ שלימד אותו היסטוריה ודוד רוזין שהיה מורו לפילולוגיה רבנית, הומילטיקה ומדרש. בו זמנית למד גם באוניברסיטאות של ברסלאו ולייפציג. בשנת 1877, בגיל 25, הוסמך כדוקטור לפילוסופיה על עבודה מתחום הפונולוגיה ההיסטורית של השפה הרומנית Zur Rumänische Lautgeschichte. Die Gutturale termis בהדרכת גוסטב גרבר Gustav Gröber באוניברסיטת האלה. הוא המשיך בלימודיו הרבניים עד לקבלת הסמכה (בהצטיינות) בשנת 1881 בסמינר התאולוגי בברסלאו. החל משנת 1878 השתתף במאמרים לכתב העת של מורו, גוסטב גרבר, Zeitschrift für Romanische Philologie (כתב עת לפילולוגיה רומאנית) שבו פרסם גם את עבודת הדוקטורט שלו. משנת 1879 השתתף גם בכתב העת של החוג הספרותי הרומני החשוב ז'ונימיה, שיחות ספרותיות, שבהנהגתו של המבקר ספרות וההוגה טיטו מאיורסקו.

פעילותו ברומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרתו לרומניה היה מראשי הקהילה הספרדית הרומנית ופעל בהנהגת תנועת "חובבי ציון". הודות לבקיאותו הרבה בשפה הרומנית ותולדותיה, למרות היותו יהודי והמדיניות המנכרת כלפי היהודים באותה תקופה ברומניה, נהנה משה גסטר מהערכה רבה ולימד בין השנים 1881-1885 כמרצה לתולדות הספרות הרומנית ולמיתולוגיה השוואתית באוניברסיטת בוקרשט. כיהן גם כמפקח כללי של בתי ספר וכחבר בוועדה להסמכת מורים. בשנת 1885 נבחר לחברת "האתנאום הרומני".

גירושו מרומניה וההגירה לאנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 6 בספטמבר 1885 ד"ר גסטר פרסם מאמר חריף נגד האנטישמיות של האיכרים הרומנים בעיתון "רומנול" (הרומני) ובתגובה גורש מרומניה על ידי ממשלתו ה"ליברלית" של יון ברטיאנו ב 16 באוקטובר באותה שנה (כמו אליאס שוורצפלד עשרה ימים מאוחר יותר). אחרי שהות קצרה בווינה ,הוא התיישב בלונדון, שם נבחר בשנת 1887 לרב הראשי הספרדי (חכם), המנהיג הרוחני של הקהילות היהודיות הספרדית והפורטוגזית באנגליה. הוא נשא לאשה את בתו של מייקל פרידלנדר, מזרחן ידוע, ראש המכללה היהודית Jews College בלונדון. בשנים 1886 ו-1891 הירצה משה גסטר באוניברסיטת אוקספורד קורסים לספרות הסלבונית שחלקם פורסמו בלונדון בשנת 1886 ("Greco-Slavonic Literature ") (ספרות יוונית-סלבונית"). בין השנים 1896-1890 כיהן כרקטור של המכללה היהודית ע"ש ליידי ג'ודית מונטיפיורי בראמסגייט, אותה ניסה לפתח ברוח תנועת ההשכלה היהודית, לפי דגם הסמינר בברסלאו, שבו למד[3]. בבריטניה מילא גסטר את התפקיד של יושב ראש ואחר כך סגן יושב ראש של החברה לפולקלור, שהייתה החברה לחקר הפולקלור הוותיקה והיוקרתית בעולם. כמו כן היה יושב ראש החברה להיסטוריה יהודית וסגן יושב ראש של "החברה המלכותית האסייתית".

השינוי בגישת השלטונות הרומנים כלפיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור שנים לא רבות המלך קרול ביטל את צו הגירוש והעניק לו בשנת 1891 את העיטור הלאומי הרומני להישגים יוצאי דופן - דרגה א (עד אז היה לו הדרגה ב') והזמין אותו לחזור. למרות תיקון העוול והכיבודים הוא דחה את ההזמנה ובשנת 1893 זכה באזרחות הבריטית. בשנת 1895 לבקשת השלטונות הרומנים כתב דו"ח על מערכת החינוך בבריטניה. דוח"ו פורסם ברומניה ושימש כבסיס לרפורמה של החינוך שם.

בשנת 1929, גסטר ביקר ברומניה וזכה לקבלת פנים חמה. הוא התקבל גם על ידי מלך רומניה, הוענק לו אות כבוד ומונה, כחבר כבוד, לאקדמיה הרומנית.

פעילותו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר והיה מעורב ופעיל בתנועת "חובבי ציון" ברומניה, באופן טבעי השתתף ד"ר גסטר, בהתלהבות, גם בתנועה הציונית המדינית מראשית דרכה. הוא נבחר לסגן יושב ראש ב קונגרסים הציוניים השני, השלישי,הרביעי והשביעי. לאחר נאומו בקונגרס הציוני השני, נישא גסטר על כתפי הצירים על פני כל האולם. הוא היה מייסדה ויושב הראש של הפדרציה הציונית האנגלית.

בשנת 1907 ביקר בארץ ישראל ובעוד כמה מארצות המזרח התיכון ועל כך כתב ביומניו ובאיגרות ששלח אל בני ביתו[4].

בנושא ההגדרה העצמית של העם היהודי,התנגד גסטר לכל פשרה טריטוריאלית, אפילו כפשרה זמנית, והיה חסיד נחוש של יישום הציונות המדינית אך ורק בארץ ישראל. בהיותו מבאי ביתו של הרברט סמואל (נשותיהם היו חברות ילדות) ניצל כל הזדמנות כדי להטיף לידידו בזכות הציונות ואף העניק לו ספרי היסטוריה יהודית. בימי מלחמת העולם הראשונה הוא לקח חלק במשא ומתן עם השלטונות הבריטים בנוגע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, משא ומתן שהביא ל"הצהרת בלפור". לימים התקיים מעמד חתימת הצהרת בלפור ומסירתה לויצמן בביתו של משה גסטר.

כחכם העדה הספרדית הוא הוציא לאור סידורי תפילה מתורגמים לאנגלית שישמשו את בני הקהילה. כמו כן ערך ספר על תולדותיה של הקהילה הספרדית בלונדון.

גסטר היה מגדולי החוקרים בתחום הפולקלור היהודי והרומני. עבודתו החשובה ביותר בתחום הפילולוגיה הייתה לדעת רבים ה"כרסטומטיה הרומנית" „Crestomaţia română”, בשני כרכים שבה הוציא לאור 200 כתבי יד רומנים מהמאות ה-16 עד 18. במרץ 1929 נבחר לחבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית. את אוסף הכתבים הרומניים שלו שלח לפני מותו לספרית האקדמיה הרומנית.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1891 - העיטור להצטיינות Bene Merenti דרגה א'.
  • 1929 - חבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית
  • 1930 - העיטור "קצין גדול של כתר רומניה"

Mare Ofiţer al Coroanei României

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1881 Mishna - Aboth "משנה - אבות"
  • 1882 Literatura popularã românã "הספרות העממית הרומנית"
  • 1892(Chrestomaţia română”, (Leipzig, Bucureşti, "כרסטומטיה רומנית"
  • Greco-Slavonic Literature, London, 1886
  • 1899 The Chronicles of Jerachmeel "הכרוניקות של ירחמיאל"
  • 1900 Geschichte der rumänischen Literatur א
  • 1915 Rumanian Bird and Beast Stories א
  • 1924 The Exempla of the Rabbis "משל הרבי"
  • 1924 The Ketubah "הכתובה"
  • 1925 The Samaritans, Their History, Doctrines and Literature "השומרונים, ההיסטוריה שלהם, תורתם וספרותם"
  • 1926 The Spread of Judaism through the ages א
  • 1927 The Samaritean Book of the Secrets of Moses "ספר השומרונים על סודות משה"
  • 1928 The Story of Chanucah "הסיפור על חנוכה"
  • 1929 The Story of Passover "הסיפור על פסח"
  • 1929 The tittled Bible א
  • 1930 The Story of Shavaoth "הסיפור על שבועות"
  • 1930 The Story of Purim "הסיפור על פורים"
  • 1931 The Story of the High Festivals and the Feasts of Tabernacles א
  • 1931 Texts and Studies א
  • 1932 Samaritean Eschatology א
  • 1934 Ma’aseh Book א
  • 1936 Povestea Vorbii "סיפור הדיבור"

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Enciclopedia literaturii române de la origini până la 1900, Editura Academiei RSR, Bucureşti 1979

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לאון וולוביץ' (2007)
  2. ^ לקסיקון הספרות הרומנית מהמקורות ועד 1900 (1979)
  3. ^ Măriuca Stanciu, "A promotor of the Haskala in Romania– Moses Gaster" (באנגלית)
  4. ^ קתדרה מס' 6