משה כלפון הכהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב משה כלפון הכהן
משה כלפון הכהן
תאריך לידה י"ב בשבט ה'תרל"ד, 1874
תאריך פטירה י"ח בטבת תש"י, 1950
רבותיו אביו, הרב יוסף ברבי
חיבוריו שו"ת שואל ונשאל, ברית כהונה

הרב כַלְפוֹן משה הכהן, המכונה גם מוהרמ"ך[1] (י"ב בשבט ה'תרל"ד - י"ח בטבת תש"י, 1874 - 1950). מגדולי רבני תוניסיה ושימש כרבה הראשי של ג'רבה. כתב חיבורים רבים, בהם ספרי מוסר, דרשות ושו"ת. היה תומך נלהב של הציונות ופעל כל חייו לשיבה לארץ ישראל. נפטר בג'רבה ערב עלותו ארצה. בחשוון תשס"ו (אוקטובר 2005) הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בירושלים בהלוויה רבת משתתפים.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת הכהן הייתה ממשפחות הכהנים "אבריש" המיוחסות, לפי מסורת משפחתית, לעזרא הסופר. אבי סבו הוא הרב שאול הכהן שהיה אב בית הדין של האי ג'רבה. סבו מצד אביו הוא הרב משה הכהן, מחבר הספר "פני משה", ועל-שמו נקרא. אביו, מחבר את הספרים "נהר שלום", "חפץ יקר" ו"חיים ושלום", היה אב בית הדין של העיירה זרזיס הסמוכה לג'רבה. למוהרמ"ך ולאשתו נולדו שבעה ילדים: הרב אברהם מגוץ הכהן שאת ספרו התורני הראשון "ברכת אברהם" חיבר בגיל 14, ושנפטר בגיל שלושים ושלוש לאחר מחלה קצרה. מות הבן השפיע רבות על אביו, אירוע אישי שקיבל ביטוי רב בזיכרונותיו. הרב שושן הכהן, שירש את אביו כרבה הראשי של ג'רבה וחיבר את "מעשה שושן", "פרח שושן", "ממלכת כהנים" ועוד. בן זה נתמנה, לאחר עלייתו לארץ, כרבו של מושב איתן. בן נוסף לא נזכר בשמו בכתבי הרב אלא רק בראשי התיבות רמ"ז שנפטר בגיל ארבעה חודשים. בנותיו הן אַמִימָה (אשר נפטרה לפני נישואיה), פְלִילָה (אשר לאחר שהתאלמנה נישאה לאחי אביה), חְבִּיבָּה ורחל.

שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכינוי "כלפון" שנוסף לשמו הוא כינוי חיבה שניתן לו על ידי אמו[דרוש מקור]. מסיבה זו הקפיד להקדים את השם כלפון לשם משה ולהקרא "הרב כלפון משה הכהן", על מנת שהציבור לא יטעה ויחשוב שהשם כלפון הוא שם משפחתו.

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת ה'תרל"ד, 1874 לרב שלום הכהן ותראכּי, באי ג'רבה בדרומה של תוניסיה. בילדותו ידעה משפחתו שנות עושר ושובע והייתה ידועה בגמילות חסדים ובתמיכתה בחכמי ועניי ג'רבה. בבחרותו הידרדר מצבה הכלכלי של משפחתו, והוא נאלץ לצאת לעזור בפרנסת הבית, בין השאר על ידי הגהה והעתקת ספרים. למד אצל אביו ואצל הרב יוסף ברבי, לימים רבה הראשי של תוניסיה. כאשר נקרא אביו להנהיג את קהילת זרזיס נתבקש מוהרמ"ך לשמש כשוחט לבני הקהילה. בהיותו בן שבע עשרה למד שחיטה ושימש כשוחט ובודק. עקב תנאי העבודה הקשים, תחת כיפת השמים בימי הקיץ החמים, חלה בקדחת וראייתו נפגעה. למרות זאת, בתחילה לא רצה להפסיק את עבודתו לטובת פרנסת ביתו, ורק לאחר הפצרות רבות חזר לג'רבה להמשיך בלימודיו. ב-1895, בגיל 21 נשא את מסיעדה, בת דודו מצד אמו, הרב אהרן הכהן[דרוש מקור], ולהם נולדו שלושה בנים וארבע בנות.

מנהיגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהיה בן עשרים וחמש נדרש לקבל משרת חבר בבית הדין של ג'רבה, אך הוא דחה את ההצעה בטענה שאינו רוצה ליהנות מן הציבור. על אף סירובו, לאורך השנים המשיכו לזרום אליו הצעות לשמש בתפקידים רבניים שונים, לעתים גם בצירוף הבטחה לפרס גדול ומכובד, אך הוא תמיד סירב.

בשנת 1917, בגיל 43, התמנה לבסוף לחבר בית הדין בג'רבה (לצד הרב ציון כהן יהונתן והרב מרדכי אמייס כהן, בן דודו מצד אביו), אולם גם אז סירב לכהן בתור ראש בית הדין אלא רק כשלישי בדין, ורק במשך מספר שעות מסוים ביום. למעשה התנאים לא התקיימו, וכל היום הוא היה עסוק בעבודתו כאשר כמעט כל בית הדין של ג'רבה מוטל על כתפיו. מספר פעמים הוא אף שקל להתפטר עקב מצבו הבריאותי מפאת הקושי לעמוד בעומס העבודה. במהלך כהונתו תיקן תקנות חשובות בג'רבה, ועמד על משמר הדת בכל רחבי האי.

פטירתו וקבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תש"ט, כשהיה בן שבעים וחמש, חלה אנושות. לאחר שיפור קל במצבו הוא הורע שוב, והוא נפטר בג'רבה ביום שבת בי"ח בטבת ה'תש"י (1950). ביום קבורתו כמעט שהתרוקנו כל ערי הסביבה מיושביהם היהודיים, והשוק הראשי של ג'רבה (אשר רוב החנויות בו היו בבעלות יהודית) נסגר. רבבות אנשים, בהם נציגי ממשל תוניסאיים וצרפתיים, השתתפו בלוויה. נקבר בג'רבה, אך בז' בחשוון שנת תשס"ו (2005), 55 שנה לאחר פטירתו, הועלו עצמותיו מתוניסיה (דרך צרפת) לישראל, והוא נקבר בהר המנוחות בירושלים. העלאת עצמותיו לארץ הייתה כרוכה במבצע מדיני מורכב אשר היה מעורב בו גם שר החוץ התוניסאי. במסע ההלוויה, אשר נמשך שלושה ימים[דרוש מקור], נטלו חלק רבבות משתתפים מישראל, תוניסיה וצרפת, ובהם הרב מרדכי אליהו זצ"ל והרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאפיין בדברים שנשא שם את דרכו ההלכתית של הנפטר: אי סטייה, לרוב, משיטת פסיקתו של מחבר הספר שולחן ערוך.

באוקטובר 2010 נקרא על שמו רחוב בשכונת הר חומה בירושלים.‏[2]

יחסו לציונות ומדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה תומך נלהב בתנועה הציונית. בין השאר התקין לחגוג באי ג'רבה את יום העצמאות של מדינת ישראל במשך שלושה ימים רצופים (ד'-ו' באייר). בחיבוריו המוקדמים, עוד בטרם קמה מדינת ישראל, הוא דן ברעיונות מדיניים מפורטים הלכה למעשה, לא רק בנוגע לרעיון הציוני אלא גם ברעיונות קוסמופוליטיים מובהקים, דוגמת הצעת הקמת חבר הלאומים ובית דין בינלאומי, שמקום מושבו הוצע להיות בירושלים.

בדרשתו בשבת פרשת נשא, בי"ב בסיוון תר"פ, ימים אחדים לאחר תום ועידת סן-רמו ואשרור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים, אמר שמדובר ב"אתחלתא דגאולה". את הדרשה הזו שִׁכְתֵּב במוצ"ש, ופרסמה כ"הדרוש החמישי לאתחלתא דגאולה" בספרו "מטה משה", וכך כתב: "מעתה אין ספק כי זהו ראשית והתחלת הגאולה, וראוי לכל איש ישראלי לתת אלפי תודות לו ברוך הוא על הגאולה ועל התשועה, כי פקד ה' את עמו והוציאנו משעבוד לגאולה".

לגבי הרצל כתב: "בימינו אלה הופיע בקרבנו איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון, בנימין זאב הרצל שמו... המציא רעיון נכבד להיות כל איש הבא להסתופף בצל החברה הציונית ובשם ציוני יקרא..., ודפק על פתחי מלכים ורוזנים לקחת מהם משפט גלוי להיות ארץ ישראל לנו כמלפנים".

ניסיונותיו לעלות לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרנ"ח, כשהיה בן עשרים וארבע, ניסה את ניסיונו הראשון לעלות ארצה בעזרת ידיד מטריפולי, עמו היה בקשרי ידידות מביקוריו שם בדרכו לרפא את עיניו. אולם, לאחר שהנסיעה כבר הוסדרה, אביו שמע על כך וביקש להניא אותו מלעלות בטענה שלפי חשבונו המשיח יבוא בשנת תרע"ז ועליו לחכות עד אז. על מנת שלא לצער את אביו ר' משה כלפון שמע בקולו וויתר על ההזדמנות לעלות, הזדמנות שהצטער עליה כל ימיו.

כהכנה לעלייה ארצה הוא קנה חלקת אדמה בשכונת בית הכרם בירושלים, ובערוב ימיו, כאשר בריאותו רופפת, החליט לנסות לעלות לארץ פעם נוספת. בשנת תש"ט הוא השיג רישיון עלייה, ובנו שושן יצא לתוניס על-מנת להסדיר את המסמכים. אולם, עקב מחלה נדחתה עלייתו לארץ בשל ההחמרה במצבו הבריאותי, אשר לא השתפר די הצורך עד יומו האחרון.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך ספריו יצאו לאור כ-44 חיבורים העוסקים בכל ענפי היהדות. רבים אחרים נותרו בכתב יד. שני ספריו ההלכתיים החשובים ביותר הם:

  • שו"ת שואל ונשאל (אסופה של כשלשת אלפים תשובות בשמונה כרכים).
  • ברית כהונה (כל המנהגים והתקנות של ג'רבה וסביבותיה, בנוי על פי סדר ארבעת חלקי השולחן ערוך).

מספריו שלא יצאו לאור:

  • צדקה ורחמים (על דברי הפוסקים).
  • קול משה (חידושים על מסכת ביצה).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עובדיה חן (עורך), עמוד ההוראה, הוצאת מכון הרב מצליח, בני ברק, תשס"ח.
  • ראובן מאמו (עורך), תהילה למשה - פרקים במשנתו הציונית של הרב כלפון משה הכהן (הכמ"ה) זצ"ל, ירושלים תשס"ט.
  • צבי זוהר, אשרור דתי של הציונות כתנועה לאומית חילונית : פרק במשנתו של הרב כלפון משה הכהן, בתוך: ישראל (סדרה חדשה), כרך 2, תשס"ב-תשס"ג (המכון לחקר הציונות, אוניברסיטת תל אביב), עמ' 126-107.
  • ירון נעים, הרב כלפון משה הכהן - בין שמרנות למודרנה, עבודה לתואר שלישי, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ט.
  • חנינה בוגיד סעדון, קדושת משה : סיפורים ועניינים לכבוד מוה"ר... כלפון משה הכהן, מכון הרב מצליח, בני-ברק תשמ"ח. נספח לו מאותו מחבר הילולא דמשה שבו הספדים ודרשות לכבוד הרב משה כלפון שנאמרו ביום פטירתו מדי שנה או בשבת עם דברי מוסר וסיפורים.
  • משה מיימון אלחרר, ענק התורה ואוהב ציון : הרב ... משה כלפון הכהן ... גדול רבני ג'רבא בדור האחרון, "מעלה - המרכז לציונות דתית", ירושלים תשנ"ז[3].
  • משה חיים חדד, קונטרס זיכרון משה, נתיבות תשנ"א. על חייו וחיי אבותיו של הרב משה כלפון ועם שלוש דרשות בפטירתו ודרשה באזכרה השנתית לזכרו.
  • שרה ברדה, שלשה צדיקים מאי אחד : תולדות חיי רבותינו הגאונים... ר' כלפון משה הכהן, ר' רחמים חי חויתא הכהן, ר' חיים חורי..., הוצאת "ספרי קדש מעיין חיים", ירושלים תשנ"א.
  • יהודה מוריאל, והיו עיניך רואות את מוריך : גדולי רבני תוניסיה ולוב ב', "מרכז מורשת יהדות המזרח"‏[4], ירושלים תשמ"ו.‏[5]
  • גדעון מאיר גליקרוב, האיר המזרח: סיפור חייהם, פעלם והנהגותיהם של גדולי ישראל מרבותינו הספרדים בדורות האחרונים, ירושלים תשס"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיותו

ספריו

העלאת עצמותיו לישראל


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מורנו הרב משה כלפון; כך מכונה בספרות התורנית המקומית המתייחסת אליו ואל חיבוריו.
  2. ^ שמעון כהן, ‏רחוב בירושלים ע"ש ראש רבני ג'רבה, באתר ערוץ 7, 24 באוקטובר 2010
  3. ^ בתוצאות החיפוש ב-ULI מופיע תוצאת חיפוש עם 1990 לגבי העותק שבספריית ישיבת הר עציון([1]), אך בפרטי הספר באתר ספריית הר עציון שאליהם ישנה הפניה מתוצאת החיפוש ב-ULI, כתוב תשנ"ז. בתוצאת החיפוש של העותק של הספרייה הלאומית כתוב 1997 שהיא השנה הלועזית הנכונה([2]).
  4. ^ חלק מהאגף לחינוך הדתי שבמשרד החינוך והתרבות.
  5. ^ כרך שמיני בסדרת "ספרית המורה הדתי : תולדות ישראל".