משה מונטיפיורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה מונטיפיורי בגיל 100

סר משה חיים מונטיפיורי (Sir Moses Haim Montefiore, 1st Baronet, Kt;‏ 24 באוקטובר 1784, ליוורנו, איטליה28 ביולי 1885, רמסגייט, קנט, אנגליה) היה נדבן ושתדלן יהודי מאנגליה, שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות. ידוע גם בתואר "השר משה מונטיפיורי" – שר במשמעותו העברית המקורית, כתואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן כתרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונטיפיורי נולד בשנת 1784 בעיר ליוורנו שבאיטליה למשפחה יהודית-ספרדית אמידה, שכבר התגוררה באותה עת באנגליה, בה גדל והתחנך. בבגרותו השתלם במסחר, והיה אחד מ-12 הברוקרים היהודים בבורסה של לונדון. הוא נכנס לעסקי מסחר עם אחיו אברהם ועשה חיל בעסקיו. ב-1812 נשא את יהודית כהן, בתו של לוי ברנט כהן - היהודי העשיר ביותר באנגליה, וגיסתו של איל ההון נתן מאיר רוטשילד. כספרדי, היה בנישואים אלה עם בת משפחה אשכנזית משום שבירת מוסכמה בקהילה היהודית האנגלית. מונטיפיורי נכנס לעסקי בורסה וביטוח עם משפחת רוטשילד והתעשר מאוד, עד כי בשנת 1824, בגיל 40, יכול היה לפרוש ולהקדיש את כל זמנו לעשייה ציבורית.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מצוואת יהודה טורא שהופיע בעיתון "המגיד" ב-1859. הקטע המודגש מציין את העיזבון שניתן למשה מונטיפיורי, שבו השתמש להקמת משכנות שאננים

כראש עדת הספרדים בלונדון דאג להקדיש את זמנו לעסקי הציבור והקים מוסדות צדקה. הוא ייסד קרן התיישבות יהודית, שנקראה "מזכרת משה", ואף תרם כספים לאנגלים לא יהודים. בין השנים 18351874 עמד בראש ועד שליחי הקהילות (Jewish Board of Deputies) – הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה; הייתה זו הכהונה הארוכה ביותר של אדם אחד בתפקיד זה. בין השנים 18371838 כיהן כ"שריף של לונדון" (מעין סגן ראש עיר). באותה שנה העניקה לו המלכה ויקטוריה תואר אבירות. עושרו, ייחוסו, מעמדו, הופעתו המרשימה וקומתו התמירה פתחו לו דלתות בכל אשר פנה, והוא השכיל לנצל נתונים אלה לשתדלנות למען קהילות יהודיות. מונטיפיורי התקבל אצל ראשי השלטון ברוסיה, במרוקו ובגרמניה, וסייע ליהודים נרדפים.

בשנת 1840, כשנודע למונטיפיורי על עלילת דמשק, פעל בהצלחה לביטולה, ואף קיבל מן הסולטאן העות'מאני התחייבות בכתב ("פירמאן") להגנה על היהודים. שש שנים אחר כך נסע להיפגש עם הצאר ניקולאי הראשון, בניסיון שנכשל, לבטל פקודת גירוש נגד יהודים במערב האימפריה הרוסית, ולסייע לשיפור חייהם של כלל יהודי רוסיה.

בשנת 1846 היה מצב היהודים באימפריה בשאלת "החינוך מטעם" כה רע, עד שמונטיפיורי נסע לרוסיה כדי לשנות את רוע הגזרה. במהלך ביקורו נפגש מונטיפיורי עם נציגי השלטון וניסה להשפיע עליהם לבטל את תוכנית "החינוך מטעם" של השלטון הרוסי, אך ללא הועיל. התוכנית פורסמה בשנת 1851, אולם מותו של ניקולאי הראשון ב-1855 שם קץ לתוכנית ולביצוע.[דרוש מקור]

בשנת 1859 בא לרומא ועזר למשפחת מורטארה שבנם אדגרדו בן השש נחטף על ידי כמרים קתולים ועל אף התנגדותם של ההורים הוכנס תחת הדת הנוצרית. בין היתר התכתב בסוף שנות ה-50 עם הרב קלישר בעניין ההתיישבות בארץ ישראל.‏[1]

כאשר יהודי מרוקו היו צפויים לפרעות בשנת 1863, פעל מונטיפיורי להשגת כתב הגנה ושוויון זכויות ליהודים. באופן דומה פעל למען יהודי רומניה בשנת 1867 ובמקומות רבים אחרים. גם כשהיה כבר כבן תשעים היה מוכן לצאת בשליחותן של קהילות יהודיות נרדפות. בפעולותיו למען יהודי התפוצות פעל מונטיפיורי מתוך הרגשת אחווה עם כל היהודים בעולם, ועל-פי העיקרון של ערבות הדדית – "כל ישראל ערבים זה לזה".

פעילות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי הכתובת בקבר רחל לזכר משפחת מונטיפיורי ששיקמו את המצבה מעל הקבר. פרטי הכתובת: "הבית אשר בנה השר הגדול בישראל סיר משה מונטיפייורי נ"ר ואשתו הגברת בת המלכים, סניורה יהודית, יזכו לראות משיח צדקנו. שנת רא"ת (1841)"‏‏‏[2]
שטר של שקל אחד, ועליו מתנוסס דיוקנו של מונטיפיורי
טחנת הרוח שהקים מונטיפיורי

מונטיפיורי ביקר בארץ ישראל שבע פעמים. במאה ה-19 היו סיורים אלה רצופים בקשיים ובסכנות, הן בשל תנאי הביטחון והן בשל מצב הדרכים. בתקופה זו שררו בארץ ישראל עוני ומחלות, וביקורו של מונטיפיורי תרם רבות לקיומן של הקהילות בארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון.

  1. באוקטובר 1827 נסע בפעם הראשונה לארץ ישראל, באוניית מלחמה בריטית שהביאה אותו לאלכסנדריה. במצרים נמסר לו על מצב הביטחון בארץ, תקופה שבה היו מרידות נגד השלטון. בנוסף לכך הוא חלה וסבל משינויי האקלים. בכל זאת שמח "לצאת ממצרים" והגיע ליפו. בירושלים הוא מצא "50 משפחות ספרדים, 40 אשכנזים ו-200 אלמנות זקנות – בעוני ובחוסר כל".‏[3] הוא ורעייתו הרימו תרומה לתושבי העיר ומוסדותיה. בדרך חזרה תקפו אוניות מלחמה עות'מאניות בטעות את ספינתו, והפסיקו את ההתקפה רק בהגיע האונייה לאלכסנדריה.
  2. במאי 1839 הגיע לארץ כאשר היה לו מושג על מצבה. הפעם הקדיש את תשומת הלב לשיפור מצבם של היהודים. הוא שמע מהם כי "עבודת האדמה היא הפתרון היחידי למצבם". הוא הגיע לארץ דרך נמל ביירות, עבר בצפת ובטבריה ונתן לכל אחד מהתושבים מענק כספי; ביקר בחברון; בירושלים נאלץ לחנות בהר הזיתים בשל המגפות שפרצו בעיר. הפעם החליט לקדם בנייה של מפעלי הרפואה, ולשם כך שלח רופא מגרמניה (ד"ר שמעון פרנקל) וארגן חלוקת תרופות בחינם. כן החל ליזום הקמת בתי מלאכה ומפעלי חקלאות. הוא החליט כי יבקש עזרה למפעלו מיהודי העולם, אך ללא הצלחה. במסע זה החלה אשתו לכתוב את יומן המסעות שלה. בנוסף הוסיף חלק למבנה של קבר רחל הקיים עד היום.
  3. בשנת 1849 התקבל בשמחה על ידי תושבי ירושלים. בשובו החלו לפעול המפעלים הבאים: קופת תמיכה ליולדות עניות, אריגים לתפירה ומכונת דפוס עבור ישראל ב"ק. בשנת 1854 שלח לעיר מכונות להקמת בית אריגה, אך הניסיון לא הצליח.
  4. בשנת 1855 הגיע לארץ עם ירושה שקבל מהנדבן היהודי יהודה טורא. על אדמה שקנה מכספו בנה טחנת קמח, על מנת להוזיל לתושבי ירושלים את ייצור הקמח. הניח אבן פינה לבית חולים, בנה בית ספר לבנות וקנה פרדס גדול ליד יפו מידי הרב יהודה הלוי מרגוזה וקרא לו "גן מונטיפיורי", לימים הוקמה עליו "שכונת מונטיפיורי".‏[4] בנסיעתו זו גם קידם את רעיון עבודת האדמה: 35 משפחות מצפת נבחרו להתיישבות, קבוצה דומה התארגנה בטבריה, וכן קבוצת יתומים הוכשרה לעבודת האדמה.
  5. בשנת 1857 גילה כי ניסיונות ההתיישבות החקלאית נכשלו. הוא הביא עמו רישיון לבניית בית חולים בירושלים, אך היות שהיה כבר בעיר בית חולים שבנה רוטשילד, החליט לבנות את שכונת משכנות שאננים.
  6. בשנת 1865 ניסה לקדם שוב את היישוב החקלאי בארץ, כולל בפקיעין.
  7. בשנת 1875 הייתה הנסיעה האחרונה לו לארץ ישראל. הוא כבר היה בן 90 והספיק רק לבקר במקומות הקדושים. היה מרוצה מהקמת השכונות בעיר ומהקמת בית הספר החקלאי במקוה ישראל.

בחמישה ביקורים מתוך שבעת הביקורים של מונטיפיורי בארץ ישראל, ציווה על קיום מפקד בקרב תושביה היהודיים בעיקר בערי הקודש: מפקד ראשון בשנת 1839, ואחרון ב-1875.‏[5] על עריכתם של חלק מהמפקדים פיקח עוזרו ומזכירו של מונטיפיורי אליעזר הלוי.

סמל משפחת מונטיפיורי, עם הכיתוב "ירושלם" בעברית

בכל מסעותיו סייע להתפתחות היישוב העברי בארץ ישראל ולהקלת תנאי החיים של היהודים בה. בין השאר הודות לכבוד שרחשו לו השלטונות העות'מאניים והקונסולים הזרים בארץ הודות למעמדו בבריטניה. מונטיפיורי קידם את התיישבות היהודית מחוץ לחומות ירושלים. סייע לפרנסת תושבי העיר ועודד את העבודה היצרנית ואת עבודת האדמה. כמו כן פעל לשיפור שירותי הרפואה בירושלים. מוכרת במיוחד טחנת הקמח שהקים ועומדת עד היום בשכונת משכנות שאננים.

בשנת 1846 קיבל תואר אצולה מן המלכה ויקטוריה, אשר אישרה לו גם לקבוע על סמל משפחתו את הכיתוב "ירושלם" באותיות עבריות.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט משפחת מונטיפיורי המקורי
יהודית מונטיפיורי

משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית פעלו יחדיו; יהודית התלוותה אליו במרבית מסעותיו בעולם לרבות לארץ ישראל, ועל שמה נקראו שדרות יהודית במרכז שכונת מונטיפיורי בתל אביב. יהודית נפטרה בשנת 1862, חודשים ספורים לאחר יובל לנישואיהם. לזוג לא היו צאצאים.

בצעירותו לא היה מונטיפיורי יהודי שומר מצוות. אך למן ביקורו הראשון בירושלים התקרב מאוד לדת ולמסורת. מאז קיימו בני הזוג אורח חיים אדוק. בין השאר היה הרב הראשי האשכנזי של לונדון, נתן אדלר, מהאנשים המקורבים ביותר למונטיפיורי. הוא הקפיד לקחת עמו שוחט למסעותיו בעולם כדי שיוכל לספק בשר כשר, ולאירועים ונשפים אליהם הוזמן עם שועי עולם נהג להביא מזון וכלים משלו. בבית שהקים בעיר רמסגייט בקרבת לונדון בנה בית כנסת (ידוע כבית הכנסת מונטיפיורי), ובשכונת משכנות שאננים אותה בנה בירושלים דאג שיהיו שני בתי כנסת לשימוש 16 המשפחות שהשתכנו בה – אשכנזי וספרדי.

זמן קצר לפני מותו של מונטיפיורי חגגו קהילות יהודיות ברחבי העולם את יום הולדתו ה-100. הוא נפטר בשנת 1885 בעיר מגוריו רמסגייט, שם נקבר.

אחיו של משה מונטפיורי היה הוריישו מונטפיורי, ממייסדי הקהילה הרפורמית של בריטניה.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמש שכונות נקראות על שמו בירושלים: מזכרת משה, זיכרון משה, אוהל משה, ימין משה – בנחלאות ובעיר הישנה, וקריית משה, שהפכה לשכונה גדולה בכניסה לירושלים. טחנת הקמח שהקים ועומדת עד היום בשכונת ימין משה, הנקראת על שמו. הטחנה משכנת היום מוזיאון קטן על מונטיפיורי ופועלו, ובצדה העתק משוחזר של המרכבה שבה נהג לתור את הארץ.

בתל אביב הוקמה שכונת מונטיפיורי כשהרחוב המרכזי בשכונה הוא שדרות יהודית על שם אשתו. בקצה השכונה שוכנים מגדלי עזריאלי. ובערים ירושלים, תל אביב - יפו, פתח תקווה, קריית אונו וחולון נקראו רחובות על שמו.

שיר מיוחד נכתב על השר בידי חיים חפר ובהלחנת דובי זלצר ובביצוע יהורם גאון השיר זכה לפרסום רב.

בניו יורק נקרא בית הקברות היהודי הגדול בעיר השוכן ברובע קווינס על שמו, בית הקברות מונטיפיורי. המקום הפך למוקד משיכה ענק ולמרכז יהודי גדול עקב המצאות אוהל הרבי מליובאוויטש במתחם בית הקברות.

מרכבתו של מונטיפיורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרכבה של מונטיפיורי

עם מותו של מונטיפיורי, זכה במרכבה בה השתמש למסעותיו באירופה ג'ון אגברט בנגוך (Bengough), ידיד משפחת מונטיפיורי שכיהן כמנהל הסניף הווינאי של תאגיד הגז הבריטי שהוקם על ידי מונטיפיורי. בנגוך העניק או מכר את המרכבה לכומר הציוני-נוצרי ויליאם הכלר, שעסק באיסוף פריטים שונים על מנת להקים את המוזיאון הציוני בארץ ישראל. בנוסח צוואה שכתב הכלר ב-28 באפריל 1900 רשם:

Cquote2.svg

לפני שאממש את כוונתי להעביר את המוזיאון והספרייה שלי לפלסטינה אני מעניק כבר עתה את עזבוני, לרבות ההרמוניום וכרכרת מונטיפיורי שקיבלתי מאדון בנגוך... העזבון יישאר לעולם במוזיאום בארץ ישראל, לברכת הכל ואסור למכרו.

Cquote3.svg

על אף נוסח הצוואה, המרכבה הועמדה למכירה פומבית בווינה ב-1909. בוריס שץ, שנודע לו על כך בעת ששהה בעיר הפציר בהכלר שלא למכור את המרכבה (שממילא לא היו עליה קופצים) וקיבל אותה ממנו עבור "בית הנכות בצלאל"‏[6][7].

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל ברטל (עורך), משה בדורו: על משה מונטיפיורי ופעליו – אסופת מאמרים, הוצאת מרכז משגב ירושלים, תשמ"ז-1987.
  • אליעזר בשן, משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו: על פי תעודות חדשות מן השנים 1885-1845, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, תשס"ט-2008.
  • ליב חזן, דברי ימי הציונות: מראשיתה ועד ימינו, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1951.
  • רות גולדשמידט למן, משה מונטיפיורי 1885-1784: ביבליוגרפיה, הוצאת מרכז משגב ירושלים, תשמ"ה-1984.
  • יעקב יערי-פולסקין, ראשון החולמים, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967.
  • שלמה אומברטו נכון, משה מונטיפיורי, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ט-1970.
  • משה שרגא סמט, משה מונטיפיורי - מציאות ואגדה, הוצאת כרמל, תשמ"ט-1989.
  • רפאל שטראוס, משה מונטיפיורי, הוצאת אמנות, תל אביב, תרצ"ט-1930.
  • סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה, גיליון 43, כסלו תשע"ד
  • Abigail Green, Rethinking Sir Moses Montefiore: religion, nationhood and international philanthropy in the nineteenth century, American Historical Review, Vol. 110, No. 3, 2005, pp. 631-658
  • Abigail Green, Moses Montefiore: Jewish Liberator, Imperial Hero, Cambridge, Mass. & London, Harvard University Press, 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה סמט, ‏קשרי מונטיפיורי עם רצ"ה קלישר, קתדרה 33, אוקטובר 1984, עמ' 56-54; הערות: אברהם שישא הלוי, ‏מכתבם של הרב הראשי לבריטניה נתן הכהן אדלר והשר מונטיפיורי לר' צבי הירש קלישר, קתדרה 38, דצמבר 1985, עמ' 200-195
  2. ^ ‏מקור:נדב שרגאי, עמ' 59‏.
  3. ^ יערי, ראשון החולמים, עמ' ?.
  4. ^ דברי ימי הציונות, עמ' ?.
  5. ^ ‏המיפקדים המקוריים נשמרים בארכיון בלונדון. בספרייה הלאומית בירושלים ישנם העתקים במיקרופילם.‏‏ מידע מפורט על מיפקדים אלו נמצא באתר החברה הגניאולוגית הישראלית.‏
  6. ^ מרדכי נרקיסעל עגלת מונטיפיורי, דואר היום, 13 בנובמבר 1927
  7. ^ יעד בירן, מעשה במרכבה, עת-מול 217; יוסף לנג ודוד ליברמן, בהמשך למאמר "מעשה במרכבה", עת-מול 221