משה מנדלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה מנדלסון
Moses Mendelson P7160073.JPG
משה מנדלסון
תאריך לידה 6 בספטמבר 1729
תאריך פטירה 4 בינואר 1786
זרם עידן האורות
תחומי עניין תנועת ההשכלה היהודית
חתימתו של משה מנדלסון

משה מנדלסון (או מנדלסזון;‏[1] מכונה גם: ר' משה בן מנחם, (ובקיצור: רמבמ"ן), או רבי משה [מ]דסאו, משה [מ]דעסוי, (ובקיצור: רמ"ד); בגרמנית: Moses Mendelssohn; י"ב באלול ה'תפ"טה' בשבט ה'תקמ"ו, 6 בספטמבר 17294 בינואר 1786) היה פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית.

מנדלסון הוא הדמות המייצגת ביותר את ראשיתו של העידן המודרני בתולדות יהודי אירופה. במישור הגרמני הכללי השתלב מנדלסון בשיח הנאורות הגרמנית בת הזמן, פרסם ספרים ומאמרים שזכו להערכה ולתפוצה רבה, אך נאלץ להתמודד עם גילויים של חוסר סובלנות כלפי מוצאו היהודי. במישור היהודי הוציא מנדלסון לאור את כתב-העת העברי המודרני הראשון "קהלת מוסר", פרסם תרגום לגרמנית וביאור של חמשת חומשי תורה, וקיבץ סביבו חוג של תלמידים וממשיכי דרך, שמהם קמה תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון נתפס מאז ואילך כאבי תנועת ההשכלה, ודמותו ריכזה סביבה את ההתייחסות החיובית והשלילית לתנועה זו ולרעיונותיה.

בין צאצאיו של מנדלסון נמנים: המלחינים פאני מנדלסון ופליקס מנדלסון-ברתולדי והצייר פיליפ פייט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונערות; המעבר לברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה מנדלסון נולד בי"ב באלול ה'תפ"ט, 6 בספטמבר 1729 למנחם מנדל סופר וביילה רחל שרה, בעיירה דסאו, באותם ימים העיירה הראשית בנסיכות דסאו-אנהלט שבאימפריה הרומית הקדושה. מצד אמו הוא היה צאצא של הרמ"א. אביו היה סופר סת"ם, וחינך אותו חינוך יהודי אורתודוקסי, שכלל לימוד התורה והתלמוד עם מפרשיהם. כנער צעיר הוכר מנדלסון כעילוי רב-כישרונות, והחל ללמוד אצל רבי דוד פרנקל, המוכר בשל פירושו "קרבן העדה" על התלמוד הירושלמי. כשעבר רבו בשנת 1743 לברלין לכהן שם כרב הקהילה, עבר מנדלסון אחריו. ברלין - באותם הימים - לא הייתה סובלנית כלפי יהודים; הכניסה לעיר ליהודים הותרה אך ורק דרך שער הבהמות, וליהודי חסר מקצוע וחסר רכוש כמו מנדלסון לא הייתה זכות לשבת בברלין. אבל מעמדו כתלמיד חכם אפשר לו להישאר בעיר. שקידתו על הספרים עשתה אותו גיבן, וממום זה סבל כל ימיו.

בברלין המשיך בלימודיו התורניים, אך שם החל לפנות גם לתחומי ידע נוספים. בעידוד רבו החל ללמוד את ספר "מורה נבוכים" של הרמב"ם; ביהדות אשכנז של אותה תקופה כלל לא היו מקובלים לימודי פילוסופיה ובכללם לימוד "מורה נבוכים", אולם מספר שנים קודם לכן הודפס הספר ביסניץ[2] והגיע לידי מנדלסון. בעקבות לימוד "מורה נבוכים" החל להתעניין בפילוסופיה ובמדעים כלליים. הוא החל ללמוד אצל כמה משכילים מוקדמים: המלומד היהודי רבי ישראל מזמושץ' לימד אותו פילוסופיה יהודית ומתמטיקה, הרופא אברהם קישלטינית, ואהרון גומפרץצרפתית ואנגלית. מנדלסון החל לקרוא בלטינית את ספרו של ג'ון לוק על ההבנה האנושית בסיוע מילון גרמני-לטיני, וממנו הגיע לשיטתם הפילוסופית האופטימית של לייבניץ וכריסטיאן וולף, שלפיה עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות. הוא אימץ השקפה זו, ועל פיה פותחה דרכו הפילוסופית.

לאחר מספר שנים של דוחק כלכלי כתלמיד ישיבה אצל רבו, החל בשנת 1750 לעבוד כמורה לבניו של התעשיין והסוחר היהודי יצחק ברנרד, ובשנת 1754 החל לעבוד כפקיד בבית החרושת למשי של ברנרד. לימים הפך גם לשותף בבית מסחר זה, וידע רווחה כלכלית, גם אם לא עושר של ממש. הדבר אפשר לו עצמאות כלכלית, כך שלא נאלץ להתפרנס משכר סופרים או להיסמך על רצונם הטוב של גבירים עשירים.

כניסה לחברת הפילוסופים; "קהלת מוסר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרומט מנדלסון לבית גוגנהיים

ב-1753 הכיר אהרון גומפרץ את מנדלסון למחזאי גוטהולד אפרים לסינג. שני האישים התיידדו במהירות, ושמרו על קשר חם כל ימיהם. בשנה שאחריה הותקף לסינג בביקורת חריפה של חוקר בשם יוהאן מיכאליס על המחזה שלו Die Juden ("היהודים"), ומנדלסון כתב תשובה לביקורת שהגנה הן על לסינג והן על היהדות. ב-1755 הדפיס לסינג את ספרו הראשון של מנדלסון, Philosophische Gespräche ("שיחות פילוסופיות"), שבו דיון בפילוסופיה של לייבניץ וגם עיסוק ביקורתי בשיטתו הפילוסופית של ברוך שפינוזה, שבאותה תקופה לא הייתה פופולרית. באותה שנה פרסמו לסינג ומנדלסון ביחד חיבור סאטירי בשם Pope, ein Metaphysiker ("פופ, מטאפיזיקאי") על שירתו של אלכסנדר פופ. חיבור שלישי שהוציא לאור מנדלסון באותה שנה בעילום שם נקרא Briefe über die Empfindungen ("מכתבים על אודות התחושות"), והוא עסק בפילוסופיה אסתטית. כל חיבוריו של מנדלסון עשו רושם רב על קהילת הפילוסופים שבגרמניה, והגיעו אף לידי מלך פרוסיה פרידריך השני ("הגדול"). מנדלסון החל להשתתף באירועים חברתיים ואינטלקטואליים של אנשי הנאורות הגרמנית, ולתפוס את מקומו כפילוסוף נחשב ומשפיע. ב-1755 למד יוונית וקרא את כתבי אפלטון, שהשפיעו עליו רבות. הוא אף תרגם לגרמנית כמה יצירות של חכמי ישראל בימי הביניים, כגון ר' ידעיה הפניני ור' יהודה הלוי.

ב-1755 החל מנדלסון להוציא לאור כתב עת עברי בשם "קֹהֶלֶת מוסר". כתב עת זה יועד להיות "כתב עת מוסרי", לענייני מוסר ותיקון מידות הנפש. מנדלסון הצעיר הוציא את כתב העת ביחד עם אדם בלתי-מוכר בשם טוביה בּוֹק (Bock). כתב העת עסק באסתטיקה ובקריאה להתבונן ביופיו של הטבע לצורך השגת האלוהות, והעורכים קישרו בין רעיונות אלו למאמרי חז"ל ודברי הרמב"ם על אמונה מכוח התבוננות בבריאה. בנוסף עסקו בשבח השפה העברית ואף בביקורת חברתית ומוסרית כלפי הקהילה היהודית. כתב העת התקיים לפרק זמן קצר מאוד, והפסיק לצאת לאור לאחר שני גיליונות. הסיבה להפסקת ההוצאה אינה ידועה, ולצד סיבות כמו קשיים כלכליים או מחסור בכותבים ובחומר ספרותי, משערים שהתנגדותם של הרבנים לכתב העת החתרני, הגם שלא הציג את עצמו ככזה, הכריעה את הכף, שכן גישתו של מנדלסון – גם בהמשך ימיו – הייתה שלא לצאת לעימות חזיתי עם האליטה הרבנית. למרות קוצר ימיו של כתב העת – שהיה כתב העת המודרני הראשון בעברית – הוא השפיע רבות על הדור הבא של המשכילים, שהוציאו לאור את כתב העת "המאסף".

במהלך מלחמת שבע השנים (17561763) פרסם מנדלסון מספר שירי שבח לממלכה הפרוסית, חלקם במסגרת פעולות של הקהילה היהודית, שביקשה להראות נאמנות לקיסר ולמדינה. בתודה על סיועו לקהילה העניקו לו פרנסי הקהילה פטור ממסים, שכמוהו ניתן בדרך כלל לרבנים ולתלמידי חכמים גדולים. באותן שנים כתב ביאור פילוסופי בעברית לספר "ביאור מילות ההיגיון" המיוחס לרמב"ם. את הביאור מסר לסטודנט יהודי נודד מירושלים בשם שמשון הקליר, שהדפיס אותו בשמו, ורק בתקופה מאוחרת יותר הודפס החיבור בשמו של מנדלסון. הוא חיבר גם ביאור עברי לספר קהלת וספר בעברית בשם "הנפש".

ב-1761 ביקר מנדלסון בהמבורג והתקבל בכבוד גדול אצל האינטלקטואלים המקומיים. הוא נפגש שם גם עם רבי יהונתן אייבשיץ, רב הקהילה, וביקש ממנו סמיכת "חבר" (דרגה מתחת לתואר "מורנו", שהיווה היתר לפסיקת הלכה, אצל יהדות גרמניה). אייבשיץ לא העניק לו את התואר, בנימוק שמתן תואר זה למי שאיננו נשוי "הוא דבר יוצא ממנהגו של עולם", אולם כיבדו במכתב מלא שבחים. למרות מכתב זה, משערים שהסיבה האמיתית לסירוב הייתה התעסקותו של מנדלסון בפילוסופיה ו"חכמות הגויים". באותה שנה התארס מנדלסון עם פרומט גוגנהיים, והתחתן עִמה בקיץ 1762. מנדלסון הציג את הנישואים הללו כנישואי אהבה המבוססים על קשר רומנטי מתמשך, בניגוד לנורמה של נישואין בשידוך, שהייתה נהוגה באותה תקופה אצל יהודי גרמניה. לזוג נולדו במשך השנים עשרה ילדים, שארבעה מהם מתו בינקותם או בילדותם ורק שישה הגיעו לבגרות (ברנדל-דורותיאה, רייקל, יוסף, ינטה-הנרייטה, אברהם, נתן). רק לאחר נישואיו ורק בעקבות השתדלותם של ידידיו האינטלקטואלים אצל המלך זכה למעמד של "יהודי חסות שלא מן המניין",‏[3] ובעקבותיו לזכויות אזרחיות שלא היו מוקנות לו עד אז. שאר בני משפחתו קיבלו זכויות אלו רק לאחר מותו.

פרסום ותהילה; פרשת לאוואטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליה שהוטבעה לכבוד צאת "פיידון" של מנדלסון
פולמוס מנדלסון-לאוואטר; ציור של מוריץ אופנהיים מ-1856

ב-1763 זכה מנדלסון בפרס ראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים על ספרו Über die Evidenz der metaphysischen Wissenschaften ("על הראיות למדעי המטאפיזיקה"); בתחרות על הפרס הקדים את עמנואל קאנט, שזכה במקום השני. ב-1767 פרסם את אחד מספריו החשובים ביותר – Phädon, oder über die Unsterblichkeit der Seele ("פיידון, או על אלמותיות הנפש", בעקבות הדיאלוג האפלטוני בשם זה), שבו הראה ראיות להישארות הנפש. הספר תורגם לשפות רבות, כולל עברית, ונדפס במספר גדול של מהדורות. שמו של מנדלסון הלך לפניו: הוא כונה "סוקרטס הגרמני"; נסיכים גרמנים ביקשו להיפגש איתו, ומדליה מיוחדת הוטבעה לכבוד צאת הספר. מנדלסון שלח גם עותק של הספר לנפתלי הרץ וייזל, אף כי חשש שווייזל יסתייג מתוכנו של הספר; ואולם וייזל הביע התפעלות רבה מן הספר, והבטיח לתרגם אותו לעברית (הוא לא עמד בהתחייבות זו, והתרגום לעברית נעשה על ידי אדם אחר רק לאחר מותו של מנדלסון). האקדמיה של ברלין בחרה בו ב-1771 להיות חבר מן המניין, אך פרידריך הגדול ביטל את הבחירה בגלל יהדותו של מנדלסון. מעשה זה היה למנדלסון תזכורת בלתי-נעימה לכך שגם בחברה הגרמנית הנאורה של המאה השמונה עשרה עדיין הוא מופלה לרעה בתור יהודי. תזכורת נוספת, מטרידה בהרבה, קיבל עוד לפני כן, בפרשת לאוואטר.

יוהאן קספר לאוואטר (או לפאטר; Lavater) היה איש דת נוצרי מציריך שעסק גם בפילוסופיה וחקר את מדע הפיזיונומיה (הכרת תכונת האדם על פי קלסתר פניו). בביקוריו בברלין התרשם מאוד מדמותו של מנדלסון ומהגותו, ובהיותו נוצרי אדוק הגיע להחלטה שעליו להביא את מנדלסון אל הנצרות. ב-1769 תרגם לאוואטר לגרמנית את ספרו של הפילוסוף השווייצרי שארל בונה (Bonnet) על הראיות לנכונות האמונה הנוצרית, ובראש התרגום פרסם מכתב הקדשה למנדלסון. במכתב קרא למנדלסון להפריך את ראיותיו של בונה – או להודות בנכונותן ולהמיר את דתו לנצרות. מנדלסון נקלע למצב בלתי-אפשרי, שכן לא היה חופשי להציג טיעונים כנגד הנצרות מפחד הצנזורה ודעת הקהל, ומצד שני הימנעות מתגובה הייתה מתפרשת ככניעה וכהודאה בטענותיו של לאוואטר. ואולם מלבד המתח הפוליטי והפילוסופי, גרם מכתבו של לאוואטר למנדלסון עוגמת נפש רבה, בהראותו כי על אף הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם מנדלסון, ועל אף התפיסות הנאורות והסובלנות של האינטלקטואלים הגרמנים, עדיין היה מעמדו של אדם יהודי נחות מזה של הנוצרי, ועדיין היה נזקק להתגונן מפני ניסיונות להמרת דת. מנדלסון השיב ללאוואטר באיגרת פומבית שנקראה "איגרת אל האדון הדיאקונוס לאוואטר", ובה כתב כי הוא נשאר ביהדות משום שהוא משוכנע בצדקתה. הוא היה מוכן לקבל את תורותיו של ישו במה ששייך לחלק המוסרי שבהן, אולם כלל וכלל אין הוא מקבל את התפיסות הדתיות של הנצרות. הוא גם הדגיש, כי היהדות, בניגוד לנצרות, אינה עוסקת במיסיונריות ובכפייה על בני דתות אחרות, ולכן היא דת סבלנית ונאורה יותר. הוא הודה כי גם ביהדות יש דברים שלא לרוחו, ובהם אמונות תפלות ומנהגי שטות, אבל אין בהם כדי לגרום לו לנטוש את דתו.

לאוואטר אמנם השתכנע מן הדברים והתנצל על שגרם למנדלסון עוגמת נפש, אולם הפולמוס המשיך להתנהל בין אנשי רוח בברלין. גם בין היהודים היו שלא רוו נחת מהסתייגויותיו של מנדלסון מן היהדות. מנדלסון עצמו חלה במחלת לב, ונאלץ למעט במשך חודשים ארוכים בפעילות אינטלקטואלית. כתוצאה מפרשת לאוואטר החל להסב את תשומת לבו ותחומי עיסוקו מפילוסופיה כללית לעניינים יהודיים. הוא החל לפעול לשיפור מעמדם של היהודים, ודחף להפצת השכלה וליציאה של היהודים מן הגטו התרבותי. פרסומו הרב ומעמדו הנכבד הפכו אותו לכתובת עבור קהילות יהודיות שביקשו שיתערב לטובתן אצל השלטונות הפרוסיים בעניינים שונים. בעקבות אחת מן הפניות הללו, פרץ פולמוס בנושא איסור הלנת המת: בעקבות התפתחויות במחקר המדעי והרפואי הוציא ב-1772 הדוכס של מחוז מקלנבורג-שוורין הוראה שלפיה אסור לקבור אדם עד שיעברו שלושה ימים ממותו, מחשש שהמיתה היא רק למראית עין. מכיוון שהוראה זו מנוגדת להלכה שלפיה אסור להלין את המת, פנו יהודי המקום למנדלסון וביקשו שיפעל לביטול הגזירה. מנדלסון אמנם נענה לבקשתם, אך לגופו של עניין היה בדעה שהוראת הדוכס היא הגיונית ומסתברת, ואין כל סיבה לבטל אותה. הוא התכתב בעניין זה עם רבי יעקב עמדן והגן על גישתו, עד שהלה הורה לו לחדול לדון בעניין שכן "בלאו הכי רבו המתלוננים על מעלתו שמגדל כלב" (כלומר, עוסק בפילוסופיה ובחכמות חיצוניות). ב-1776 ביטלה פרוסיה (להלכה בלבד) את זכותם של היהודים לדון בעצמם בענייניהם, וביקשה מרב העיר ברלין, צבי הירש לוין, להכין לה סיכום של דיני המשפט העברי בענייני נישואין וממונות. לוין, שלא היה בקי בגרמנית, פנה אל מנדלסון, והוא אכן חיבר את הסיכום בשם Ritualgesetze der Juden ("חוקי הפולחן של היהודים"). הקהילה היהודית בברלין מינתה אותו לפרנס, והוא מילא כמה תפקידים במוסדות הנהגת הקהילה.

ב-1777 נסע מנדלסון לסיור בכמה מערי גרמניה. כשהגיע לדרזדן נדרש לשלם בשער העיר את המס המוטל על כניסת יהודים ובקר. כשגילו זאת שלטונות העיר, התנצלו בפניו עמוקות והשיבו לו את הכסף, אך האירוע הותיר את רישומו אצל מנדלסון. בביקורו בקניגסברג נפגש עם עמנואל קאנט.

הביאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אור לנתיבה", המבוא לביאור. ברלין [תקמ"ג, 1783]

בסוף שנות השבעים החל מנדלסון להקדיש תשומת לב רבה למפעל שעתיד היה להפוך לאחד החיבורים החשובים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית – הביאור העברי והתרגום לגרמנית שלו לתורה. לפי דבריו של מנדלסון עצמו במבוא לביאור, מלכתחילה התכוון לחבר את הביאור רק לצורך חינוך בניו. ואולם ר' שלמה דובנא, שהיה אז מורה לבניו של מנדלסון, הציע לו להוציא את הביאור לרשות הכלל, ומנדלסון הסכים. לפי עדויות אחרות, מראש התכוון מנדלסון להפיץ את התרגום והביאור כדי לקרב את היהודים להשכלה ולפתוח בפניהם צוהר לשפה הגרמנית ובאמצעותה לתרבות הגרמנית. מטרה נוספת הייתה להציג ליהודים המשכילים אלטרנטיבה לפרשנות הנוצרית ולתרגומים הנוצריים של המקרא, ומנגד להרחיק אותם מהתרגומים ליידיש, שבעיניו של מנדלסון היו לא מדויקים בגלל אי-יכולתה של היידיש להכיל את הרעיונות המורכבים של המקרא. מנדלסון החל לרכז את כתיבת הביאור, בסיוע כמה מידידיו המשכילים, ואת הדפסתו והפצתו. ב-1778 הוציא לאור שלמה דובנא באמסטרדם עלון מקדים בשם "עלים לתרופה", שנועד לאסוף חותמים על הביאור, ובו דוגמאות קצרות של התרגום ושל הביאור. כמה מאות יהודים מקהילות ברחבי אירופה חתמו כמנויים על הביאור וסייעו במימונו.

אף על פי שבידי מנדלסון כבר היו הסכמות של רבנים, ובהן הסכמה של רב העיר ברלין צבי הירש לוין והסכמה של בנו, שאול ברלין, שאז עוד היה רב הקהילה בפרנקפורט על נהר אודר, הוא נמנע מלצרף אותן לכרכים הראשונים של הביאור, בנימוק שחיבור בגרמנית איננו צריך הסכמות מרבנים. ואכן עד מהרה התעורר קצפם של הרבנים על התרגום, ובראשם רבי רפאל הכהן מהמבורג, שאיים בהטלת חרם על הביאור, ורבי יחזקאל לנדא מפראג, בעל ה"נודע ביהודה". הרב לנדא חשש, שהתרגום לא יסייע ליהודים בלימוד המקרא, אלא להפך, יהפוך את המקרא לכלי שישתמשו בו המשכילים ללימוד גרמנית; חששו זה התאמת בדורות הבאים של ההשכלה, בעיקר במזרח אירופה, שבהם היה התרגום של מנדלסון ספר העזר העיקרי בידי המשכילים ללימוד הגרמנית הגבוהה. הרב לנדא עצמו תמך בתרגום מתחרה לגרמנית, שבו נעשה שימוש במשלב נמוך ועממי יותר ולא בגרמנית התרבותית והאליטיסטית שהשתמש בה מנדלסון. כשהתגברו צעדי הקנאות מצד הרב רפאל זיסקינד הכהן, דאג מנדלסון להחתים כמנוי על הביאור את מלך דנמרק ויורש העצר שלו, ששלטו אז על המבורג, והרב הכהן נאלץ להפחית את מעשי המחאה מצדו.

כרכי הביאור, שמנדלסון קרא לו "נתיבות השלום", יצאו לאור בזה אחר זה בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-18. מנדלסון עצמו כתב את התרגום לגרמנית (באותיות עבריות) לכל התורה, ואת הביאור לפרשת בראשית, לחומש שמות כולו ולכמה פרשות בחומש דברים, וכן שימש עורך לביאור כולו. שלמה דובנא סייע בידו בעריכה, חיבר את הביאור לשאר חומש בראשית והוסיף הערות דקדוקיות, אולם מסיבות לא ברורות עזב את המפעל באמצעו ונסע לעירו. מנדלסון עצמו כותב שהסיבה לכך קשורה בהוצאות הכספיות המרובות שהיו בהדפסת הביאור, אך משערים שסיבות נוספות מעורבות בעניין, ובהן סכסוך על רקע העריכה שערך מנדלסון לדברי דובנא והשמטת קטעים ארוכים מההקדמה שחיבר דובנא לספר שמות, או לחץ מצד הרבנים על דובנא שיחדל להשתתף במפעל האפיקורסי של מנדלסון. את הביאור לספר ויקרא כתב נפתלי הרץ וייזל, שחיבר גם שיר הלל לביאור בשם "מהלל רֵע" (במקור: מהלל ריע), שנדפס בראש הביאור לספר שמות. את הביאור לספר במדבר כתב אהרון פרידנטאל, ואת הביאור לכמה פרשות מספר דברים כתב הרץ הומברג. הכרך האחרון של הביאור לתורה יצא ב-1783, ואז הדפיס מנדלסון גם מבוא לביאור כולו בשם "אור לנתיבה". בצדדים הכספיים והמנהליים של הדפסת הביאור סייעו למנדלסון אחיו שאול וידידו-תלמידו דוד פרידלנדר. מנדלסון חיבר גם תרגום לתהלים ולשיר השירים וביאור לקהלת. אחרי מותו המשיכו המשכילים את המפעל, וכתבו תרגום וביאור לכל המגילות ולהפטרות כל השנה.

"ירושלים"; השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1781 פנו אל מנדלסון יהודים מאלזס, שהוטרדו מתעמולה אנטי-יהודית, וביקשו ממנו לסייע להם להגן על השקפות היהדות ולהוכיח כי היהודים יכולים להיות אזרחים טובים ומועילים למדינה. מנדלסון פנה לידידו הנוצרי כריסטיאן וילהלם דוהם (Dohm) והציע לו ליטול על עצמו את המשימה. דוהם נענה לאתגר, וחיבר את הספר Über die bürgerliche Verbesserung der Juden ("על הטבת מצבם האזרחי של היהודים"). בספר טען דוהם כי אין מניעה כללית שהיהודים יהיו אזרחים טובים במדינה, אלא רק בעיות מקומיות; הוא הוסיף גם שרצוי להשאיר בידי היהודים את החופש לדון על פי דיניהם, לרבות את הזכות להחרים ולנדות את בני הקהילה לפי הצורך. עם זאת, הוא הסכים אמנם גם עם דעתו של המלך פרידריך הגדול, שאין להרבות יותר מדי את מספרם של היהודים באוכלוסייה, וקבע שיש צורך לתקן ליקויים רבים שלוקים בהם היהודים במנהגיהם ובתכונותיהם.

מנדלסון ראה צורך להגן על חלק מדברי דוהם וגם לערער על כמה מטענותיו, ולכך הקדיש את ההקדמה לספרו של מנשה בן ישראל "לתשועת ישראל", שתרגם לפי בקשתו מרכוס הרץ מאנגלית לגרמנית ב-1782. בהקדמה קבע מנדלסון כי הדעות הקדומות וההתייחסות המפלה כלפי היהודים עדיין קיימים בגרמניה של זמנו. הוא הסתייג מדעתו של דוהם שיש להגביל את שיעור היהודים במדינה, ובעיקר תקף את טענת דוהם שיש להשאיר בידי הרבנים היהודים את זכות החרם והנידוי. מנדלסון, שכזכור נתקל בניסיונות להחרים את ביאורו למקרא (אם כי לא אותו עצמו), עָקב ב-1782 מקרוב אחרי הפולמוס סביב החוברת "דברי שלום ואמת" שהוציא ידידו נפתלי הרץ וייזל באותה שנה. הרבנים שהתנגדו למהפך בחינוך היהודי שהציע וייזל החרימו את החוברת שלו ושקלו להחרים גם את וייזל עצמו, ומנדלסון פעל (עם אחרים) מאחורי הקלעים כנגד כוונה זו. הוגי דעות נוצרים בברלין שעקבו אחרי הפרשה התקיפו את מנדלסון: הוא קורא לנאורות וליחס סובלני כלפי בני עמו, והנה מנהיגי הקהילות היהודיות – הרבנים – משתמשים באמצעים קיצוניים באי-סובלנותם כדי לכפות דעות והשקפות על בני הקהילה. חיבור אנונימי בשם Das Forschen nach Licht und Recht ("החיפוש אחר אור וצדק"), שחיבר כנראה הסופר הדאיסט אוגוסט קראנץ, תקף אותו מפורשות בעניין זה.

מנדלסון, שהיה מותקף גם מהצד הנוצרי וגם מהצד היהודי, החל לחבר בתגובה ספר שבו ישטח את השקפתו בענייני היהדות והנצרות. ב-1783 הוציא לאור את Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum ("ירושלים, או על שלטון דתי ועל יהדות"). בספר זה, שנחשב לספרו החשוב ביותר, קרא לסובלנות דתית ולהכרה בזכויות היהודים. לשיטתו, אין זה מתפקידה של ההנהגה הדתית לכפות דעות והשקפות, אלא רק בתחום המצוות והמעשים. כנגד הטענות על החרמות שהוציאו הרבנים קבע כי היהדות היא דת סובלנית יותר מן הנצרות, משום שאין היא מצווה על השקפות אלא רק על מצוות מעשיות; והיא מענישה רק על חטאים הפוגעים בקהילה, רק על מעשים ולא על השקפות. ב"ירושלים" גם יצא מנדלסון במפורש כנגד התבוללות של היהודים בנוצרים, או במונחי תקופתו "אחדות האמונות". הרעיון ליצור "דת טבעית", דאיזם, שתתאים גם לנוצרים וגם ליהודים, הוא למעשה כפיית אמונה בדרך אחרת, ועל כן הוא מנוגד לנאורות ולסובלנות. השקפות אלה הביאו אותו להסתייג גם מכתב הסובלנות שהוציא ב-1782 קיסר אוסטריה יוזף השני, בניגוד לווייזל ולהרץ הומברג, שראו בו פתח למהפכה ביחס אל היהודים.

בשנות השמונים החלה להתגבש באופן מעשי תנועת ההשכלה היהודית. המשכילים הצעירים ראו עצמם כתלמידיו של מנדלסון, ואולם הוא עצמו לא השתתף באופן מעשי בפעולות. "חברת דורשי לשון עבר" – הארגון המסודר הראשון של תנועת ההשכלה – הוקמה על ידי יצחק אייכל ואחרים בקניגסברג, ולא בברלין, עיר מגוריו של מנדלסון. הוא גם לא פרסם חומר משלו ב"המאסף", כתב העת של המשכילים, ורק מסר לעורכים לפרסום את חילופי המכתבים שלו עם ר' יעקב עמדן בשאלת הלנת המתים. הוא העדיף לפרסם את מאמריו ב"ירחון הברלינאי" (Berlinische Monatsschrift), וב-1783 התקבל כחבר של כבוד ב"חברת יום רביעי", האגודה הסגורה והחשאית של האינטלקטואלים בברלין.

קברו של מנדלסון בבית הקברות היהודי בברלין

ביתו של מנדלסון ברחוב שְׁפַּנְדַאוּ (Spandau)‏ 68 בברלין היה מרכז של עיון אינטלקטואלי והגות פילוסופית. בסלון של מנדלסון התארחו פילוסופים והוגי דעות יהודים ונוצרים, ועסקו בענייני העולם והשעה. בשבתות באו בעיקר אורחים יהודים, ודנו בנושאים מן העולם היהודי. בין ידידיו ואורחיו של מנדלסון היו כאלה שכבר עשו שם לעצמם באותו זמן, כגון שלמה מימון, נפתלי הרץ וייזל ומרכוס הרץ, ועוד רבים שעתידים היו להפוך לדמויות מרכזיות בתנועת ההשכלה היהודית, ובהם דוד פרידלנדר, הרץ הומברג (שלימד את בניו של מנדלסון, והמשיך לעמוד עמו בקשר מכתבים), יצחק אייכל, יצחק סטנוב, מנדל לפין ואחרים. בשנותיו האחרונות לימד בשעות הבוקר המוקדמות שיעורים למשכילים צעירים על הוכחות לקיום האלוהים, וב-1785 הוציא לאור שיעורים אלה כספר בשם Morgenstunden ("מועדי שחר").

ידידו לסינג כתב בשנותיו האחרונות את המחזה "נתן החכם", שהדמות המרכזית בו מבוססת על מנדלסון. לאחר מותו של לסינג ב-1781 יצא הפילוסוף פרידריך יאקובי בהכרזה כי לסינג היה למעשה פנתאיסט ואתאיסט והחזיק בדעותיו של שפינוזה. מנדלסון, שתכנן בתחילה לכתוב את תולדות חייו של לסינג, יצא להגנתו בחיבור בשם An die Freunde Lessings ("אל ידידיו של לסינג"), ובו פרס בהרחבה את טענותיו נגד שפינוזה והפנתאיזם וקבע כי לסינג לא אחז בהשקפות שפינוזיסטיות. חיבור זה, יחד עם "מועדי שחר", פתח את "הפולמוס הפנתאיסטי" שהתנהל בשנים הבאות בין הוגי דעות בברלין סביב תורתו של שפינוזה. ואולם מנדלסון לא הספיק להשתתף בו, שכן טרדות הוצאת הספר לאור גרמו לו להצטננות קשה, והמחלה הביאה למותו בה' בשבט תקמ"ו, 4 בינואר 1786, בן 56. הוא נקבר בהלוויה מכובדת ורבת משתתפים בבית הקברות היהודי הישן בברלין.

השקפת עולמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקפת עולמו של מנדלסון מצויה גם במרחב הפילוסופי הכללי וגם בתוך עולם האמונות והדעות היהודי.

במרחב הפילוסופי הכללי החזיק מנדלסון בשיטה הפילוסופית האופטימית מבית מדרשם של לייבניץ וכריסטיאן וולף, שלפיה עולמנו הוא "הטוב שבכל העולמות". במחלוקת שבין הנאורות בנוסחה הצרפתי, שגרסה יציאה אקטיבית מול המסורת והעולם הישן, ובין הנאורות בנוסח הגרמני, שהייתה סובלנית יותר, וקראה לפעולה הדרגתית ומתונה, היה מנדלסון מן המנסחים הברורים ביותר של מחנה הנאורות הגרמנית. הוא קרא להנחלת ערכי הסובלנות הדתית והרחבת ההשכלה בדרך של שכנוע והסברה לאורך זמן.

בניגוד לכמה מתלמידיו, כגון דוד פרידלנדר, לא היה מנדלסון דאיסט במובן המלא של המילה. לשיטתו, הדת – ובפרט היהדות – מחויבת להחזיק גם במצוות מעשיות. הוא ראה בניסיון לאחד את המאמינים הנוצרים והיהודים תחת כנפי האמונה הדאיסטית ב"דת הטבעית" דרך סמויה של כפייה דתית. הוא התנגד בחריפות גם לתפיסה הפנתאיסטית מבית מדרשו של שפינוזה. לשיטתו, האמונה באל ניתנת להוכחות רציונליות, והיא מחויבת מן השכל האנושי; וכמסקנה מכך יכולים להיות עקרונות תאולוגיים משותפים בין הדתות. הנצרות כופה על מאמיניה השקפות המנוגדות לשכל, וגם פועלת במיסיונריות להפיץ את השקפתה גם למי שאינם נוצרים, ומשום כך היא פחות נאורה וסובלנית מן היהדות.

בניגוד לעיקרי האמונה, המצוות המעשיות אינן מסורות לכל יחיד להחליט עליהן לפי שיקול דעתו העצמאי, אלא מקור חיובן נובע מן הסמכות הדתית; כלומר, אין "דת נגלית" אלא רק "הלכה נגלית". משום כך רשאים המוסדות הדתיים לכפות על היחיד את קיום המצוות המעשיות – בעיקר את אלה הנחוצות לצורך שמירה על קיום הקהילה הדתית ואורח חייה – אולם אין הם רשאים לכפות על היחיד עניינים שבתחום האמונות והדעות. התגלות האל אין מטרתה להציג לאדם משנה תאולוגית, שכן אליה הוא יכול להגיע בעצמו בכוח העיון הרציונלי, אלא לפרוס בפניו את המצוות המעשיות שאינן מוסקות בכוח השכל. משום כך גם אין זהות בין המצוות המעשיות של היהדות לאלה של הנצרות, בניגוד לטענתם של הדאיסטים. היהדות גם מעולם לא קבעה מצווה או חובה להאמין בעקרונות מסוימים, אלא חייבה רק לקיים את ההלכה, שעוסקת במעשים בלבד – מעשים שמטרתם ליישם את העקרונות הדתיים המופשטים בחיי הקהילה והפרט.

את ההשקפות האלה יישם מנדלסון בתוך המרחב היהודי. לפי השקפתו, שלקהילה אין זכות לכפות דעות על היחידים בתוכה, הוא התנגד לשימוש של רבנים בכלי החרם והנידוי כלפי הוגי דעות שהציגו אלטרנטיבות בתחום ההגות וההנהגה לאליטה הרבנית. בצעירותו הוציא לאור את כתב העת "קהלת מוסר", שבו ניסה להציג ליהודים בעברית רעיונות של אסתטיקה, של אופטימיות ושל עבודת האל מתוך הכרת הטבע והבריאה, בניגוד לקו הקפדני והקודר שהטילה ספרות המוסר בסגנון "קב הישר" שהייתה נפוצה באותה תקופה ביהדות אשכנז. הוא פעל לעידוד השימוש בשפות תרבות גבוהות – עברית לצרכים תוך-יהודיים וגרמנית לצורכי תרבות כללית – על חשבון השימוש ביידיש, שהייתה בעיניו ובעיני רוב המשכילים אחריו "ז'רגון" נחות ומשובש. עם כל השקפותיו אלה, לא תמך בגישות שקראו להתנגשות חזיתית עם העולם הרבני, והעדיף לפעול בדרך של שכנוע והפצת רעיונות. כשפתחו בשנותיו האחרונות המשכילים הצעירים שורה של חזיתות כנגד האליטה הרבנית, בין אם על רקע פולמוס "דברי שלום ואמת" של וייזל, בין אם על דפי "המאסף" ובין אם באירועים אחרים, לא השתתף מנדלסון בפרובוקציות, והעדיף לפעול מאחורי הקלעים ובדרכים שקטות.

רעיונות לאומיים במשמעות המודרנית לא היו מוכרים למנדלסון, כפי שלא היו מוכרים לכל בני תקופתו. הוא אמנם התנגד להתבוללות דתית או דמוגרפית של היהודים בנוצרים והאמין שהיהודים צריכים להמשיך לקיים את כל המצוות המעשיות ולהישאר קהילה עצמאית, אבל סבר שלא יכול להתקיים שלטון ריבוני של היהודים על עצמם במדינה משלהם. כשהעלו בפניו רעיון מעשי ברוח זו, השיב כי העם היהודי אינו מוכן עדיין למפעל כזה ואין לו את כוח הרצון הדרוש למשימה. דווקא הקיום היהודי בגלות היה עדיף בעיניו על המדינה התאוקרטית היהודית מימי המקרא, שכן בו יכול היהודי לבחור בעצמו, ולא על ידי כפיית השלטון, לקיים את מצוות הדת. לשיטתו, היהודי צריך להיות אזרח שווה זכויות ושווה חובות במדינה האזרחית האירופית, והוא התאכזב בכל פעם שנתקל ביחס שונה אליו בשל יהדותו מצד הנוצרים, ובכל פעם שפגש בהתבדלות אזרחית מצד אחיו היהודים. נקודה זו של חסרון הלאומיות בשיטתו של מנדלסון עתידה להיות גרעין הביקורת כלפיו בדור האחרון של תנועת ההשכלה, כמאה שנים לאחר מותו, כשפתח פרץ סמולנסקין, על ידי פרסום מסה ביקורתית חריפה על מנדלסון, את תקופת הלאומיות העברית שהובילה אל הציונות.

מנדלסון לאחר מותו; הערכת דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תולדות הרמבמ"ן" – הביוגרפיה של מנדלסון שחיבר יצחק אייכל, ברלין תקמ"ט-1788

אף כי מנדלסון עצמו קיים בחייו אורח חיים יהודי-דתי, מבין ששת ילדיו של מנדלסון המירו ארבעה את דתם לנצרות, ומבין תשעת נכדיו (ובהם המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי) רק אחד נותר יהודי. התופעה של המרת דת לנצרות הייתה נפוצה מאוד בברלין בדור שאחרי מנדלסון, והיו שותפים לה גם כאלה שראו עצמם כתלמידיו, המפורסם בהם דוד פרידלנדר, שפנה לכומר נוצרי בשם טלר והציע לו המרת דת על בסיס שיתוף באמונות בין יהודים ונוצרים – השקפה שמנדלסון עצמו, כאמור, התנגד לה.

עוד בחייו הפך מנדלסון דמות מפורסמת הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים. תמונתו נדפסה בפרסומים רבים והייתה מוכרת לכל; הוא ייצג את רוחה של הנאורות ואת יכולתו של האדם, גם אם הוא יהודי עני מעיר שדה, להפוך בכוח עצמו לדמות מרכזית בעולם האינטלקטואלי והתרבותי. קשריו עם ידידיו הנוצרים ומעמדו בחברה הברלינאית נתפסו כראשיתו של תהליך האמנציפציה ליהודים. המשך התהליך של הפיכת דמותו למיתוס היה בביוגרפיה שפרסם יצחק אייכל בכמה המשכים ב"המאסף" מיד לאחר מותו, ואחר כך הוציא לאור כספר בפני עצמו (ברלין, תקמ"ט-1788). מנדלסון תואר על ידי אייכל ושאר המשכילים כאב המייסד של תנועת ההשכלה. נקשרו בו תיאורי גבורה (למשל כאילו עשה ברגל את המרחק מעיירת הולדתו דסאו לברלין) ותיאורים בעלי אופי מיתולוגי (למשל כמנהיג המוביל אחריו עדת תלמידים; היום מחזיקים ההיסטוריונים בדעה שקשה להצביע על חוג תלמידים של מנדלסון במובן הרגיל של המילה). הוא תואר כ"משה השלישי" (אחרי משה רבנו והרמב"ם), ונכתבו עליו שירי הלל, כגון השיר הקצר הבא שפורסם ב"המאסף" אחרי מותו ומחקה את אמרתו של אלכסנדר פופ על אייזק ניוטון:

Cquote2.svg

קושט ודת צרורה באופל מני דור דור,
עדי אמר אלוהים: יהי משה! ויהי אור.

Cquote3.svg

עם זאת, באופן מעשי לא היו כתביו והשקפותיו של מנדלסון במוקד פעילות תנועת ההשכלה. רוב כתביו, למעט הביאור, נכתבו בגרמנית ולא היו מוכרים במלואם למשכילים, בפרט לא למשכילים ממזרח אירופה. "ירושלים" תורגם לעברית במלואו רק כשמונים שנה אחרי מותו של מנדלסון. כאמור לעיל, מנדלסון גם לא השתתף בפעולות הממוסדות של תנועת ההשכלה, ולמעשה הביאור היה המפעל העיקרי שלו שהשפיע על המשכילים. היסטוריונים היום משייכים את מנדלסון אל תופעת המשכילים המוקדמים שפעלו לאורך המאה ה-18, עדיין לא במסגרות ממוּסדות.

עם השנים התחדדה גם גישתם של החרדים למנדלסון. בחייו התייחסו בדרך כלל הרבנים והיהודים שומרי המסורת בכבוד רב למנדלסון, ורק הביעו הסתייגות במידה כזו או אחרת מכתביו ומהשקפותיו. לאחר מותו, ובפרט ככל שהלך והתברר אופייה של תנועת ההשכלה ושל הרפורמה ביהדות שבאה לאחריה, התעצמה ההתנגדות למנדלסון, ודמותו הפכה סמל האפיקורסות והמרידה בדת והגורם להתמוטטותה של היהדות המסורתית. הרבנים הזהירו מפני עיסוק בכתביו ובמשנתו של מנדלסון; לפי חלק מהגרסאות, החת"ם סופר הזהיר בצוואתו "בכתבי רמ"ד אל תשלחו יד"‏‏,‏[4] ואחר כך הוסיפו לבאר כי ראשי התיבות רמ"ד פירושם "הרשע משה דסאו". כמה מן האדמו"רים החסידיים היו מראשי הדוברים נגד מנדלסון, על רקע ההתקפות ההדדיות החריפות שבין החסידים והמשכילים.

ביקורת של ממש נגד מנדלסון בתוך תנועת ההשכלה עלתה רק בדור האחרון שלה, והמנסח העיקרי שלה היה פרץ סמולנסקין, שהיה מחלוצי הלאומיות הישראלית בתנועת ההשכלה. בסדרת מאמרים בשם "עת לטעת", שפרסם בשנות השבעים של המאה ה-19 בעיתונו "השחר", והוציא לאור אחר כך כספר, תקף סמולנסקין בחריפות את השקפתו של מנדלסון. עיקר ביקורתו התמקדה בעובדה שלמנדלסון לא הייתה רוח לאומית גאה ושלא פעל להכרה בעם ישראל כאומה בפני עצמה. לשיטתו, מנדלסון לא השכיל לצפות מראש את תוצאותיה של משנתו הנאורה-האזרחית; ואכן בסופו של דבר יצאו רבים מאנשי השכלת ברלין, תלמידי מנדלסון, לשמד. לביקורת זו צירף סמולנסקין את חטאו של מנדלסון בתרגום התורה מן העברית – השפה הלאומית של עם ישראל – אל הגרמנית:

"למען להפוך לעמו שפה ברורה תרגם את כתבי הקדש לשפת אשכנז, נשמיע זאת לאזננו ונביא חשבון מעשיו מה עשה: הוא לקח את כתבי הקדש, אשר היו משוש רוח כל בית ישראל וכבודו, כתבי הקדש, אשר המה אוצר אמונתו ודברי ימיו ותפארתו זה אלפי שנים ויעשם לרקחות ולטבחות לשפת אשכנז! [...] ובפועל כפיו נוקש בן-מנחם (=מנדלסון), כי כל בניו ורעיו המירו דתם, ופעולתו הייתה זאת, כי הדרך אשר סלל להם הביאם לכך, המה ראו כי הוא הגה אך בחכמות זרות, וגם את כתבי הקדש השבית מטהרם, ומה היה להם לעשות עוד? אחרי כי בית ישראל נשאר קרח מכאן וקרח מכאן. [...] זאת הייתה פעולתו למען עמו, כי מבלעדי העתקת התורה לא עשה מאומה, ואם נוסיף עוד להתבונן, כי ממנו יצאה הדעה כי ישראל לא עם הוא כי אם רק בני דת אחת, היינו כי רק החקים יאחדום, ובהביאנו חשבון, כי כבוד התורה ירד על ידו, ואם כן גם מוסדות הדת כלה והחקים אשר מהתורה יצאו, אז נדע משפט ברור את אשר עשה, או אשר נעשה על ידו, לבית ישראל, ואז אם לא נחפוץ לעשות שקר בנפשנו נֵאלץ להוציא משפט, כי לא טוב עשה לעמו ולא עלינו לשימו עד היום הזה לאות ומופת ומנהל לעמו, אשר בדרכיו ילכו ובתורתו ישמעו".

כמה משכילים, ובהם אברהם בר גוטלובר ורש"י פין, יצאו להגנתו של מנדלסון והשיבו על טענותיו של סמולנסקין. ואולם, עם שקיעת תנועת ההשכלה בסוף המאה ה-19, ירדה קרנו של מנדלסון והעיסוק בדמותו ובמשנתו הפך מדיון אידאולוגי למחקר היסטורי.

הביוגרפיה הראשונה של מנדלסון יצאה לאור, כאמור, מיד אחרי מותו על ידי יצחק אייכל; הביוגרפיה העברית הבאה יצאה לאור רק ב-2005. בתווך יצאו לאור כמה ספרים שעסקו בתנועת ההשכלה ובהשכלת ברלין בפרט וייחדו פרקים נבחרים לדמותו של מנדלסון, בהם בין השאר "פני תבל" של משה מנדלסון-פרנקפורט (תרל"ב-1872) ו"דור תהפוכות" של שמעון ברנפלד (תרנ"ז-1897). באמצע המאה העשרים הודפסה מהדורה של כל כתבי מנדלסון בגרמנית (שלושה עשר כרכים) ובעברית (שלושה כרכים), אך היא לא הושלמה בשל מלחמת העולם השנייה והשואה. ביוגרפיות ומחקרים על מנדלסון נכתבו בשפות רבות לאורך השנים, בעיקר לקראת ציוני יובל להולדתו או לפטירתו. המחקר הביוגרפי המקיף והמעודכן ביותר יצא לאור באנגלית על ידי אלכסנדר אלטמן ב-1973; ב-2005 יצאה לאור בפורמט פופולרי (לא מדעי) בעברית ביוגרפיה שכתב שמואל פיינר.

מכּתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משקפיו של משה מנדלסון, במוזיאון היהודי בברלין
  • כתבים קטנים בענייני יהודים ויהדות, רמת גן: ה'תש"ז
  • מכתבים אודות התחושות, תל אביב: 1999
  • "על השאלה: הארה מהי?", בתוך: הנאורות – פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם (עורך: עזמי בשארה), תל אביב: 1997

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנדלס-זון (Mendels-sohn): בנו של מנדל. כך, למשל, נכתב שם הערך באנציקלופדיה העברית (כרך כ"ג, עמ' 958).
  2. ^ משה בר מימון (הרמב"ם), מורה נבוכים, יעסניץ תק"ב 1742, (165 עמודים)
  3. ^ מעמד משפטי ליהודים, שנוצר עם כתב הזכויות של פרידריך הגדול בשנת 1750.
  4. ^ על המחלוקת בעניין זה ראו: M. Hildesheimer, The Attitude of the Hatam Sofer toward Moses Mendelssohn, PAAJR 60 (1994), pp. 141-187
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg