משה נרבוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ר' משה בן מאיר או בן יהושע, מכונה "הנרבוני" ע"ש מושבו בעיר נרבון. פילוסוף, פרשן ומתרגם יהודי. נולד בפרפיניאן (Perpignan) שבדרום צרפת סמוך לשנת ה'ס (1300), ונפטר בין השנים ה'קכ"ב-ה'קכ"ח (1368 - 1362).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד לאביו רבי מאיר בן רבי משה בן אבא מרי בן רבינו דוד בן יוסף מנרבונא‏[1]. מכונה מאשטרי וידאל. היה חכם, רופא ופילוסוף. חי בסביבות שנות ה'ק.

חיבר מספר ספרים בפילוסופיה, בהם ביאורים לספרי אבן סינא, על ספר מילות ההגיון להרמב"ם, ספר אורח חיים בענייני רפואה, ספר שלמות הנפש במוסר, ספר אגרות בשם "מאמר הבחירה" נגד המומר אבנר מבורגוש בלי להזכיר את שמו של אבנר, וכולם בכתבי יד בספריות שונות.

ביאורו של נרבוני למורה נבוכים נחשב ליצירה האחרונה שלו. את פירושו זה התחיל בטולדו בשנת ה'קט"ו (1355) וסיימו בשוריא (Soria) שבספרד ביום א' באייר ה'קכ"ב [26.4.1362] בדרכו לארץ מולדתו. הספר הודפס לראשונה בווינה בשנת ה'תרי"ב (1852). חתימת הפירוש נדפסה על ידי אהרון ילינק בתוך "קונטרס המפתח" בווינה ה'תרמ"א (1881).

פירושו של ר' משה נרבוני למורה הנבוכים ידוע בקיצוניותו השכלתנית, והוא מבוסס על גישתו הפילוסופית של אבן רושד מבית מדרשו של אריסטו. הוא שולל את אפשרות הניסים, ואפשרות השגחה פרטית. כמו כן, לדעתו התורה והמצוות, כולל הקרבנות, נועדו בעיקר בשביל ההמון, כדי לאפשר קיום תקין של החברה, שתוכל לתת למיוחדים שבה - קרי, הפילוסופים - את האפשרות להעפיל אל פסגת העיון השכלי הפילוסופי.

פירושו של נרבוני מתאפיין ברוח השכלתנית הקיצונית שבדבריו, עד כדי כך שהמתרגם של הרמב"ם, הרב יוסף קאפח כותב עליו:

"נראה שהוא היה בעל דעות חורגות מן המסור והמקובל באומה, ואף בדברים יסודיים כגון האמונה בתחיית המתים וכדומה. ולא היה אכפת לי אם היה מבטא את כפירותיו והזיותיו בתור דעות שלו, הנו ככל הפקפקנים והכפרנים שבעולם, אך מצער הדבר שהוא מנסה להשחיל את דעותיו כאילו רבינו [הרמב"ם] חלילה סבור כך."

הרב קאפח מצטרף בזה לשורה ארוכה של חכמים מסורתיים שתקפו באופן חריף את פירושו של ר' משה נרבוני לאורך הדורות, כמו דון יצחק אברבנאל שכתב עליו "גוי לא צדיק גוי לא חסיד בא לעיין בספרו ויחס אליו דעותיו הרעות וידבר באלוהים ובמשה", ובמקום אחר: "הנרבוני והאפודי שניהם נשרפים בבית הדשן". הנרבוני נדחה למעשה כמעט לחלוטין מהקונצנזוס האורתודוקסי, ונדיר למצוא מחכמי ישראל המקובלים שדנו בדבריו, מלבד רבי מנחם קרא ורבי יום טוב ממילהוזין בעל ספר הניצחון, מרבני פראג, שהביאו מדבריו אף שהיו מקובלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י' טאפראווער, תולדות החכם ר' משה נרבוני - האסיף, ג, תרמ"ז, עמ' 176-174;
  • י' צינברג, תולדות ספרות ישראל, ב, מרחביה - תל אביב 1956, עמ' 115-
  • גתית הולצמן, תורת הנפש והשכל בהגותו של ר’ משה נרבוני: על פי ביאוריו לכתבי אבן רשד, אבן טופיל, אבן באג’ה ואלגזאלי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשנ"ז 1997.
  • גתית הולצמן, "דת, מדינה ורוחניות בהגותו של רבי משה נרבוני", בתוך: בנימין בראון, מנחם לורברבוים, אבינועם רוזנק, ידידיה צ' שטרן (עורכים), על דעת הקהל - דת ופוליטיקה בהגות היהודית, מרכז זלמן שזר, 2012, עמ' 211-191.
  • E. Renan, Les ecrivains juifs francais du XIVe siecle, Paris 1893, p. 320-335 [666-681];
  • H. Gross, Gallia Judaica, Paris 1897, p. 427-428, 467;
  • H. Friedenwald, The Jews and medicine, Baltimore 1944, p. 159, 683-684

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך לפי הביאור למורה נבוכים דפוס וינה תרי"ג. על נוסח זה סמך יוסף שלמה דלמדיגו (אגרות יש"ר, מחברת א' עמ' 115). אך בדפוס ברלין הנוסח "משה בן יהושע", והעיר על כך יצחק בר לוינזון (בית האוצר, וילנא תר"א עמ' 255). יש שהעדיפו גרסה זו כיון שכיוצא בה נמצא גם באיגרת על הספר שיעור קומה, אך לא הוברר יחוסה לנרבוני זה, וייתכן שהיא לבן דורו שהיה בן יהושע