משה סנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה סנה (קליינבוים)
Moshe Sneh.jpg
תאריך לידה 6 בינואר 1909
תאריך פטירה 1 במרץ 1972 (בגיל 63)
כנסות 15, 7
סיעה מפ"ם, סיעת שמאל, מק"י
תפקידים בולטים

משה סנה (קליינבוים) (6 בינואר 19091 במרץ 1972) היה איש ציבור ישראלי, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", הוגה דעות, חבר הכנסת, מנהיג ופובליציסט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילדותו ועד העלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה סנה נולד בפולין בשנת 1909 בשם משה קליינבוים. למד רפואה באוניברסיטת ורשה ועסק במקצוע זה בין השנים 1935–1939. מגיל צעיר גילה כישרונות בתחום הנאום, הכתיבה והפעילות הציבורית. בשלב זה של חייו השתייך למפלגת הציונים הכלליים, בעלת הנטייה הציונית ליברלית ועבד לצדו של יצחק גרינבוים. סנה שימש במספר תפקידים במסגרת המפלגה וההסתדרות הציונית בפולין. בין היתר שימש כעורך הפוליטי של עיתון היידיש החשוב בפולין - "היינט". לאחר עלייתו של גרינבוים לארץ ישראל, בשנת 1933, הפך למנהיג הציונים הכללים בפולין ודגל בהתנגדות לשלטונו האוטוקרטי של יוזף פילסודסקי, תוך מדיניות של שיתוף פעולה עם מפלגות השמאל הפולניות.

במקביל שירת כקצין רפואה בצבא הפולני ונלחם בשורותיו בראשית מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי הסובייטי ומכיוון שהיה קצין יועד להירצח על ידי הנ.ק.ו.ד. בטבח יער קאטין, אולם הצליח להימלט מהשבי ולמצוא מקלט בקובנה ומשם עלה לארץ ישראל.‏‏[1] הוריו, שנשארו בפולין, נספו בשואה.

פעילותו במסגרת "ההגנה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940 הגיע סנה לארץ ישראל ומיד השתלב בפעילות ציבורית במסגרת "ההגנה". בשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", תפקיד בו שימש עד שנת 1946, מדובר בתפקיד המקביל בימינו לתפקיד שר הביטחון. בשנת 1944 התמנה לחבר הוועד הלאומי, גוף המקביל לכנסת כיום. מדובר בשנים סוערות ביותר, שבהן הוקמה ופעלה תנועת המרי העברי, אשר מפקדתה כללה ארבעה נציגים – שני נציגים מן "ההגנה": סנה וישראל גלילי; נציג מהאצ"ל: מנחם בגין; ונציג מהלח"י: נתן ילין מור. התנועה פעלה משנת 1945 עד 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות המזוינת לשלטון הבריטי. לסנה היה חלק מכריע בפעולות שתרמו להקמתה, ובפעולתה. לאחר פעולות ליל הגשרים, הגיבו הבריטים ב"שבת השחורה" ב-29 ביוני 1946, סדרה של פעולות שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים וקיבוצים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. בעקבות "השבת השחורה" הורה דוד בן-גוריון על הפסקת פעולות ההתנגדות המזוינת לבריטים. סנה לא קיבל החלטה זו ופרש מתפקידו כראש המפקדה הארצית.

בשנים 19461947 שהה בפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש מחלקת עלייה ב'. כפי הנראה בשנים אלו, וייתכן שבעקבות שיחות שהיו לו עם הו צ'י מין, הגיע סנה למסקנה הרדיקלית, כי על מנת להקים ולבסס מדינה יהודית, בעולם הדו-קוטבי שלאחר מלחמת העולם השנייה, על המדינה להצטרף לגוש הסובייטי ולקבל את תמיכתה של ברית המועצות.

מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה, הצטרף סנה למפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), והנהיג בה את האגף השמאלי, תוך שהוא משתלב באוריינטציה הפרו-סובייטית של חוגי השמאל במפלגה. המעבר מלב הקונצנזוס הישראלי, מנהיגות "ההגנה", אל שולי השמאל, היה מהיר. יש אומרים, שהסיבה לתפנית היה רצונו לשמור על ישראל כמדינה יהודית לקראת ההשתלטות הצפויה (לדעתו) של הסובייטים על המזרח התיכון וישראל בכללו.‏[2] בשנים 1948 עד 1953 שימש כסגן עורך עיתון הקיבוץ הארצי על המשמר. בשנת 1952 נאסר בפראג שליח הקיבוץ הארצי, מרדכי אורן, כחלק מפרשת משפטי פראג. היו אלו ימי התחייה של הטרור הסטליניסטי, שידע הפסקה מסוימת בשנות מלחמת העולם השנייה, ואשר התמקד הפעם במיוחד ביהודים. על רקע זה טוהרה בסדרה של משפטי ראווה הנהגתה, היהודית בעיקרה, של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, ואורן הואשם בריגול לטובת ישראל ובריטניה, ובכך שהיה פעיל ציוני. האגף השמאלי של מפ"ם, בהנהגתו של סנה, סירב לגנות את המעצר. על עניין זה התפלגה התנועה, והוקמה מפלגת השמאל הסוציאליסטי בהנהגת סנה, שפרשה ממפ"ם והצטרפה מאוחר יותר למק"י. בשלב זה, כתב סנה את חיבורו "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", שבו השלים את התפנית האידאולוגית מציונות ליברלית, לקומוניזם אנטי ציוני. במקביל, סנה היה העורך הראשי של עיתון המפלגה – "קול העם".

בשנת 1965 התפלגה מק"י, כאשר רוב חבריה הערבים וקומץ מחבריה היהודים פרשו ממנה והקימו את הרשימה הקומוניסטית החדשה, רק"ח, ואילו סנה נשאר במק"י. הסיבה לפילוג הייתה הוויכוח על היחס לברית המועצות וללאומנות הערבית כאשר סנה, יחד עם מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס, היה ממובילי הקו הביקורתי כלפי ברית המועצות והלאומנות הערבית.

משה סנה ב-1958

על פי גרסת ראול טייטלבאום, מי שהיה דובר מק"י וכתב "קול העם", הוא היה עד, בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, למאמציו של סנה להשתמש בקשריו עם הסובייטים כדי למנוע את המלחמה. הערוץ העיקרי שלו היה השגריר הסובייטי דמיטרי צ'ובאחין, שעמו שוחח סנה כמעט מדי יום, ובאמצעותו ניסה לשכנע את הממונים עליו במוסקבה כי הערכת המצב שלהם, כי ישראל עומדת לתקוף, שגויה. צ'ובאחין, שידע על שליחותו של שר החוץ אבא אבן לוושינגטון, אמר, לדברי טייטלבאום, לסנה: "חבר סנה, ישראל לא תעז לתקוף את מצרים. אין לכם אור ירוק מארצות הברית". על כך השיב לו סנה: "חבר צ'ובאחין, אתה מספיק זמן בישראל כדי לדעת שאנחנו הישראלים נוסעים, כשצריך, גם באור אדום". ב-23 במאי, ביום שבו הודיעו המצרים על סגירת מצרי טיראן והטלת הסגר ימי על אילת, החל סנה בפעילות נמרצת מאחורי הקלעים. "המצב רציני ביותר", אמר סנה לצ'ובאחין. "מהלך מצרי זה נוגד את החוק הבינלאומי ומהווה מעשה תוקפני כלפי ישראל. זה 'קאזוס בלי', סיבה למלחמה. אם המצרים לא יחזרו בהם, המלחמה תהיה בלתי נמנעת". על מוסקבה להתערב ולהפעיל את השפעתה על קהיר, סיכם סנה, והשגריר שמע את דברי סנה ואמר לו להעלות את הצעותיו על הכתב והבטיח להעבירן למוסקבה. ב-4 ביוני, יום אחד לפני פרוץ המלחמה, הזמין צ'ובאחין את סנה לשגרירות ברמת גן ומסר לו בעל פה את תשובת ברית המועצות על תזכירו: "ברית המועצות תעשה כל שביכולתה כדי לשבור את התוקפנות הישראלית. תפקידם של הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים בישראל בשעה זו הוא להילחם באימפריאליזם". סנה הבין כי מאמציו להשפיע על ברית המועצות למנוע מלחמה נכשלו.‏‏‏[3]

סנה היה חבר בכנסות הראשונה עד החמישית (1949–1965) ושוב בכנסת השביעית (1969–1972). פעילותו הפרלמנטרית התאפיינה בכישרון הרטורי היוצא מגדר הרגיל שניחן בו. לקראת נאומיו, הייתה מליאת הכנסת מתמלאת, אף על פי שסיעתו נחשבה למיעוט מבוטל מבחינה אידאולוגית. חברי כנסת שבחנו את יכולותיו של סנה וקראו קריאות ביניים במהלך נאומיו, זכו בדרך כלל לתשובה שהשתיקה אותם בו במקום. סנה נודע בחריפות לשונו וביכולת להשיב מנה אחת אפיים למתנגדים אידאולוגיים בזמן אמת.

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, נדרש לא אחת להתעמת חזיתית עם דבריו של סנה במליאת הכנסת, אך בלא מעט מקרים הסתפק פשוט במשפט "אתו ועם חבריו אין לי כל ויכוח".

בשנת 2003 התגלה, על פי מסמכים של משרד החוץ הסובייטי שפורסמו ברבים, שסנה נהג להעביר מידע רגיש לסובייטים, וכי ערב מלחמת ששת הימים נפגש עמו איסר הראל ומסר לו מידע על תוכנית הגרעין של ישראל מתוך ידיעה כי זה יעביר אותו לסובייטים.‏[4][5][6]

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו האחרונות חזר בו סנה מחלק מקביעותיו, מתח ביקורת על ברית המועצות על יחסה אל ישראל, נסוג משלילת הציונות והיה בין הראשונים שצידדו בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. בשל תמיכתו במלחמת ששת הימים נודה על ידי ברית המועצות ויתר המפלגות והארצות הקומוניסטיות שהיו נאמנות לה, כמו כן הוא החל למתוח ביקורת על האנטישמיות שהתקיימה בגוש הסובייטי ועל הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה.

סנה נפטר ב-1 במרץ 1972. יאיר צבן, אשר שימש בראשית דרכו כמזכירו האישי של סנה, והיה בהמשך לשותף קרוב בהנהגת מק"י שלאחר הפילוג מרק"ח, החליף את סנה לאחר מותו בתפקיד יו"ר הלשכה הפוליטית של המפלגה. עד היום (2013) צבן משמש כיושב-ראש הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה. על שמו נקראו רחובות וכיכרות ברחבי ישראל, וכן נקרא על שמו המרכז למורשת ההעפלה במקום בו היה מחנה המעצר בעתלית.

משה סנה היה נשוי לד"ר חנה סנה, רופאה. בנו, אפרים סנה, היה ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה וכיום הוא יו"ר מפלגת ישראל חזקה.

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם: הוגשו לוועד המרכזי של מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל על ידי ... משה סנה ... ‬, תל אביב: מפלגת השמאל הסוציאליסטי בישראל, 1954.
  • " שברי לוחות שחוקים: על ראשי-הפרקים של מאיר יערי לקראת ועידתה השלישית של מפ"ם", תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1957. (ספרון)
  • הכלכלה הישראלית, תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1960.
  • לקראת יובל המהפכה: 1917–1967, תל אביב: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 1967. (ספרון)
  • "לבעיות הקומוניזם הדמוקרטיה והעם היהודי", תל אביב: הוועד המרכזי של מק"י, 1968. ("ראשי פרקים לקראת הוועידה ה-16 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית") (ספרון)
  • אחרית כראשית: מבחר דברים: 1972–1976; ערך, העיר והוסיף אחרית-דבר: יאיר צבן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב.
  • כתבים; עורך: עמנואל מלצר; תרגום מיידיש ומפולנית: מרדכי חלמיש, 5 כרכים, תל אביב: עם עובד; המכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן – אוניברסיטת תל אביב; הוועד הציבורי להנצחת זכרו של משה סנה, תשנ"ה–תשס"ה 1995–2005:
    • כרך א: 1928–1939 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי משה סנה בשנים 1925–1939, עמ' 389–431);
    • כרך ב: 1940–1947; עורך: אלי שאלתיאל, 1997;
    • כרך ג: 1948–1954; עורכת: ברכה אשל, 1999 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי סנה בשנים 1948–1952, עמ' 397–425);
    • כרך ד: 1954–1965; עורך: פנחס גינוסר, תשס"ה 2005 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי סנה בשנים 1954–1965, עמ' 521–575);
    • כרך ה: 1966–1972; עורך: מתתיהו מינץ, 2000 (ביבליוגרפיה מוערת של מאמרי משה סנה בשנים 1965–1972, עמ' 423–460).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אילן גריילסאמר, ציוני דרך לשיבתו של משה סנה לציונות, מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 10, 1977, עמ' 71-56.
  • שבתי טבת, תרגיל חידה (חמיקותו, בריחתו או הזמנתו של ד"ר משה סנה לפריס, יולי-אוגוסט 1946), זמנים 76, 2001, עמ' 89-71.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי מלמןהטבח הגדול ביער, באתר הארץ
  2. ^ אורה ערמוני, 'חבר ואיש סוד – שיחות עם סיני' (ארנן עזריהו, עוזרו האישי של ישראל גלילי), הקיבוץ המאוחד, עמ' 137 ואילך‏
  3. ^ ‏ראול טייטלבאום, כך ניסה משה סנה למנוע את מלחמת ששת הימים, באתר הארץ, 28 במאי 2009.
  4. ^ ‏Isabella Ginor and Gideon Remez, Foxbats over Dimona: the Soviets' nuclear gamble in the Six-Day War, p. 36-40‏
  5. ^ ראובן פדהצורהמלחמה שלא הייתה (אף שהייתה), באתר הארץ, 20.11.2007
  6. ^ זאב פרבר, קלינברג והריגול הסובייטי בישראל
  7. ^ ביקורת: זאב צחור, סנה, חידה שנותרה חידה, יהדות זמננו 14, 2001, עמ' 321-217.