משה סנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משה סנה (קליינבוים) (6 בינואר 1909 - 1 במרץ 1972) איש ציבור ישראלי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, הוגה דעות, חבר כנסת, מנהיג ופובליציסט.

תוכן עניינים 1 מילדותו ועד העלייה לארץ ישראל 2 פעילותו במסגרת "ההגנה" 3 מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים 4 שנותיו האחרונות 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] מילדותו ועד העלייה לארץ ישראל

משה סנה נולד בפולין בשנת 1909, בשם משה קליינבוים. למד רפואה באוניברסיטת ורשה. מגיל צעיר גילה כשרונות בתחום הנאום, הכתיבה והפעילות הציבורית. בשלב זה של חייו השתייך למפלגת הציונים הכלליים, בעלת הנטייה הציונית ליברלית ועבד לצדו של יצחק גרינבוים. שימש במספר תפקידים במסגרת המפלגה וההסתדרות הציונית בפולין. בין היתר שימש כעורך הפוליטי של עיתון היידיש החשוב בפולין- "היינט". במקביל שירת בצבא הפולני, ואף נלחם בשורותיו בראשית מלחמת העולם השנייה.

לאחר תבוסת הצבא הפולני במלחמה, עלה לארץ ישראל. הוריו, שנשארו בפולין, נספו בשואה.

[עריכה] פעילותו במסגרת "ההגנה"

בשנת 1940 הגיע סנה לארץ ישראל ומיד השתלב בפעילות ציבורית במסגרת "ההגנה". בשנת 1941 התמנה לראש המפקדה הארצית של "ההגנה", תפקיד בו שימש עד שנת 1946. המדובר בתפקיד המקביל בימינו לתפקיד שר הביטחון. בשנת 1944 התמנה לחבר הוועד הלאומי, גוף המקביל לכנסת כיום. המדובר בשנים סוערות ביותר, שבהן הוקמה ופעלה תנועת המרי העברי אשר מפקדתה כללה ארבעה נציגים - שני נציגים מן "ההגנה": סנה וישראל גלילי, נציג מהאצ"ל: מנחם בגין, ונציג מהלח"י: נתן ילין מור. התנועה פעלה משנת 1945 עד 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות המזוינת לשלטון הבריטי. לסנה היה חלק מכריע בפעולות שתרמו להקמתה, ובפעולתה. לאחר פעולות ליל הגשרים, הגיבו הבריטים ב"שבת השחורה" ב-29 ביוני 1946 - סדרה של פעולות שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים וקיבוצים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. בעקבות "השבת השחורה" הורה דוד בן-גוריון על הפסקת פעולות ההתנגדות המזוינת לבריטים. סנה לא קיבל החלטה זו ופרש מתפקידו כראש המפקדה הארצית.

בשנים 1946 ו-1947 שהה בפריז במסגרת תפקידו החדש כראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה וראש מחלקת עלייה ב'. כפי הנראה בשנים אלו, וייתכן שבעקבות שיחות שהיו לו עם הו צ'י מין, הגיע סנה למסקנה הרדיקלית, כי על מנת להקים ולבסס מדינה יהודית, בעולם הדו-קוטבי שלאחר מלחמת העולם השנייה, על המדינה להצטרף לגוש הסובייטי ולקבל את תמיכתה של ברית המועצות.

[עריכה] מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים

עם קום המדינה הצטרף סנה למפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), והנהיג בה את האגף השמאלי, תוך שהוא משתלב באוריינטציה הפרו-סובייטית של חוגי השמאל במפלגה. המעבר מלב הקונצנזוס הישראלי, מנהיגות "ההגנה", אל שולי השמאל, היה מהיר. יש אומרים, שהסיבה לתפנית היה רצונו לשמור על ישראל כמדינה יהודית לקראת ההשתלטות הצפויה (לדעתו) של הסובייטים על המזרח התיכון וישראל בכללו. בשנת 1952 נאסר בפראג שליח הקיבוץ הארצי, מרדכי אורן, כחלק מפרשת משפטי פראג. היו אלו ימי התחייה של הטרור הסטליניסטי, שידע הפסקה מסוימת בשנות מלחמת העולם השנייה, ואשר התמקד הפעם במיוחד ביהודים. על רקע זה טוהרה בסדרה של משפטי ראווה הנהגתה היהודית בעיקרה של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, ואורן הואשם בריגול לטובת ישראל ובריטניה, ובהיותו פעיל ציוני. האגף השמאלי של מפ"ם, בהנהגתו של סנה, סירב לגנות את המעצר. על עניין זה התפלגה התנועה, והוקמה מפלגת השמאל הסוציאליסטי בהנהגת סנה, שפרשה ממפ"ם והצטרפה מאוחר יותר למק"י. בשלב זה כתב סנה את חיבורו "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם", שבו השלים את התפנית האידאולוגית מציונות ליברלית, לקומוניזם. היה העורך הראשי של עיתון המפלגה - "קול העם". בשנת 1965 התפלגה מק"י, כאשר חבריה הערבים וחלק מחבריה היהודים פרשו ממנה והקימו את הרשימה הקומוניסטית החדשה, רק"ח, ואילו סנה נשאר במק"י.

סנה היה חבר בכנסת הראשונה עד הכנסת החמישית (1949 - 1965) ושוב בכנסת השביעית (1969 - 1972). פעילותו הפרלמנטרית התאפיינה בכישרון הרטורי היוצא מגדר הרגיל שניחן בו. לקראת נאומיו הייתה מליאת הכנסת מתמלאת, למרות שסיעתו נחשבה למיעוט מבוטל מבחינה אידאולוגית. חברי כנסת שבחנו את יכולותיו של סנה וקראו קריאות ביניים במהלך נאומיו, זכו בדרך כלל לתשובה שהשתיקה אותם בו במקום. סנה נודע בחריפות לשונו וביכולת להשיב מנה אחת אפיים למתנגדים אידאולוגיים בזמן אמת.

ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, נדרש לא אחת להתעמת חזיתית עם דבריו של סנה במליאת הכנסת, אך בלא מעט מקרים הסתפק פשוט במשפט "אתו ועם חבריו אין לי כל ויכוח".

[עריכה] שנותיו האחרונות

בשנותיו האחרונות חזר בו סנה מחלק מקביעותיו, מתח ביקורת על ברית המועצות על יחסה אל ישראל, והיה בין הראשונים שצידדו בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית.

מזכירו האישי של סנה בחלק ניכר מדרכו הפוליטית היה יאיר צבן, לימים חבר הכנסת ושר הקליטה.

סנה נפטר ב-1 במרץ 1972. על שמו נקראו רחובות וכיכרות ברחבי ישראל, וכן נקרא על שמו המרכז למורשת ההעפלה במקום בו היה מחנה המעצר בעתלית.

בנו, אפרים סנה, הוא מראשי מפלגת העבודה.

[עריכה] לקריאה נוספת

• משה סנה, אחרית כראשית - מבחר דברים 1969 - 1972 בעריכת יאיר צבן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.
• אלי שאלתיאל, תמיד במרי - ביוגרפיה של משה סנה, הוצאת עם עובד.
• משה סנה: כתבים (חמישה כרכים), הוצאת עם עובד.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• משה סנה באתר הכנסת