משה סקאל

משה סקאל
	צילום מ-2018
לידה	3 במרץ 1976 (בן 48); תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
שפות היצירה	עברית, אנגלית, צרפתית
בן או בת זוג	דורי מנור
	www.moshesakal.com

משה סקאל (נולד בתל אביב ב־3 במרץ 1976) הוא סופר, עורך ומסאי ישראלי. סקאל ניהל בשנים 2008-2016 את מפעלי הספרות במרכז לספריות וספרות בישראל ואת המפעל לתרגום ספרות מופת, וכן נמנה מאז 2005 עם עורכי כתב העת "הו!". עד כה פרסם קובץ סיפורים קצרים ושישה רומנים. ספרו "יולנדה" נכלל ברשימת המועמדים הסופית לפרס ספיר בשנת 2011, ותורגם לצרפתית. ספרו "הצורף" ראה אור בעברית ב-2014 ובאנגלית בשנת 2018. ב-2016 ראה אור ספרו השישי, "אחותי^[1]", וב-2020 יצא ספרו האחרון עד כה "החד-קרן". בעבודתו במרכז הספר והספריות, סקאל הקים את "הארכיון - ספרות עברית בקול", שעלה לאוויר בתחילת 2018. מאז 2017 הוא עובד כמנהל אסטרטגיית הדיגיטל במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב^[2].

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה סקאל נולד בתל אביב למשפחה ממוצא סורי ומצרי. ספריו "יולנדה" ו"הצורף" עוסקים במשפחות שהגיעו לישראל מקהיר ומדמשק, ובין היתר על שום כך התייחסו אליהם כאל ספרות אוטוביוגרפית מתעתעת^[3]. לימודיו בתיכון אליאנס ברמת אביב קירבו את סקאל לתרבות הצרפתית, ללשונה ולספרותה. סקאל מספר כי בעקבות המפגש עם הצרפתית בבית הספר הוא החל לקרוא ספרות צרפתית יחד עם סבתו, ילידת קהיר, שבת דמותה ניצבת בלבו של ספרו הרביעי, "יולנדה".

בגיל 22 נסע ללמוד באוניברסיטת סורבון בפריז למשך סמסטר אחד. במהלך שהות זו סקאל התחיל והשלים את הרומן הראשון פרי עטו, "האי אני", שגיבוריו פריזאיים וחלק הארי של עלילתו מתרחש בפריז.

בשנת 2000 חזר לפריז בשנית, הפעם לתקופה בת שש שנים. בפריז השלים לימודי תואר ראשון ותואר Maîtrise בספרות ובמדעי היהדות באוניברסיטת Inalco. בעבודת הגמר חקר סקאל את תרגומי המחזות מאת מולייר לעברית, והתמקד בתרגומים השונים למחזה "החולה המדומה".

בשנת 2011 השלים לימודי תואר שני (בהצטיינות) בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

סקאל נמנה עם חבר השופטים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשנת 2013, וכן בתחרות "התחלות" של הוצאת עם עובד באותה שנה.

סקאל ניהל בעבר את מפעלי הספרות במרכז לספריות וספרות בישראל, מנהל את המפעל לתרגום ספרות מופת ונמנה עם עורכי כתב העת "הו!". משנת 2006 הוא מפרסם מאמרים וביקורות ספרות בעיתון הארץ, ומעביר הרצאות בנושאי ספרות וכתיבה, בין אוטוביוגרפיה ובדיון.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום הוא מתגורר בברלין ביחד עם בן זוגו, המשורר והמתרגם דורי מנור.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכלול יצירתו של סקאל עוסק בסוגיות של זהות, משפחה ודוֹריוּת, ובחוויות של זרות והגירה. "הזיכרון בשביל הסופר," כך נכתב ב"יולנדה", "הוא כמו האצבעות אצל הפסנתרן"^[4]. תימה מרכזית נוספת בכתביו היא פריון ופוריות: כך ברומן "אחייך אלייך, אחייך" הגיבור הוא מאומץ, וספרו החדש "אחותי" עוסק בשאלות הנוגעות לאימוץ ולתרומות זרע.

אין להתעלם מכך שבמרכז ששת הרומנים של סקאל עומדים גברים הומוסקסואלים צעירים. כתיבתו של סקאל מסרבת "לעשות עניין" מכך ואינה מייצרת הבחנה בין הדמויות ההומוסקסואליות לבין אלו הסטרייטיות; למעשה, ניתן לומר שחלוקה מהותנית כזו של החברה כמעט זרה ליצירתו. ובכלל, סקאל מאתגר בכתיבתו מוסכמות חברתיות הטרונורמטיביות; כך למשל ב"הצורף" מתאר סקאל בטבעיות רבה מערכת יחסים משולשת בין זוג יהודים מדמשק ובחורה פלסטינית מיפו.

עד כה פרסם סקאל שבעה ספרים. ספרו האחרון עד כה, "החד-קרן", ראה אור ב-2020.

בשנת 1997 ראה אור ספרו הראשון, "התרחיש", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "התרחיש" הוא ספר סיפורים קצרים ובו 13 סיפורים פרי עטו.

את רומן הביכורים, "האי אני", כתב סקאל ב-1998, בעת שלמד בפריז. שש הדמויות ברומן, הכתוב ברובו כרצף דיאלוגים ביניהן, הן פריזאיות וחלקן יהודיות. "האי אני" הוא רומן עברי שאינו מספר על ישראלים. "כל כך הרבה ישראלים ילידי הארץ חיים כיום מחוץ לישראל, וזה היה רק עניין של זמן שיופיע ספר כתוב עברית, שישראל עבור גיבוריו היא 'חו"ל'",^[5] כך כתב אברהם בלבן בביקורת הרומן ב"ידיעות אחרונות".

בשנת 2007 ראה אור רומן שני פרי עטו, "אחייך אלייך, אחייך", בהוצאת ידיעות ספרים. גיבור הספר, עמיחי, נוסע לפריז, וסיפור שהותו בצרפת מסופר מנקודת מבטה של אמו המאמצת, היושבת בתל אביב. הרומן משלב בין דבריה של האם על אודות עמיחי בפריז, לבין קטעים מיומנו של עמיחי שנסע ליוון לאחר שעזב את צרפת. עמרי הרצוג כתב על אודות הרומן ב"הארץ" כך: "'אחייך אלייך, אחייך" הוא רומאן מורכב ואניגמטי... הוא מתאר גיבור מנוכר שרדוף על ידי זיכרונות ילדותו ומשולל שייכות גאוגרפית או גניאולוגית; הוא לכוד במעגל של אוננות קיומית... הקריאה הראשונה לוותה באי-נוחות אל מול אטימותו של הגיבור; משה סקאל אינו מאפשר לקורא להתנחם בגאולה מהירה או מלאה של מי שמצטייר כזר לעצמו. הרומן משאיר את הגיבור בחריגותו במשך רוב רובו של הסיפור, כמו מבקש מהקורא להניח לאבסורד הקיומי של הגיבור לנכוח כשלעצמו."^[6]}}

יולנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הרביעי, "יולנדה" (הוצאת כתר, 2011) נכלל ברשימת חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר באותה השנה ותרגומו לצרפתית ראה אור בשנת 2012, בהוצאת סטוק. הרומן מספר על יחסיו של מומו עם סבתו המצרית יולנדה. מומו חוקר את קורות משפחתו בניסיונו להבין מדוע יולנדה גירשה את בעלה מן הבית, אך נדמה כי הרומן אינו מתחקה רק אחר תולדותיה של משפחה אחת, כי אם מפליג אל עבר תולדותיה של הספרות הצרפתית המודרנית, ומהדהד ללא הפסק את יצירותיהם של בלזק, פרוסט ופלובר, וכמובן את "כל החיים לפניו" מאת אמיל אז'אר, שהגיבור בשני הרומנים נושא את אותו השם.^[7]

בעיתון הצרפתי "לה מונד" נכתב כי "יולנדה" הוא "תמונה בזעיר אנפין של החברה הישראלית, חברה מלאת חיים, מרוכזת בעצמה, מתבדלת ושסועה… 'יולנדה' כתוב כמו סונָטה… רומן משעשע ואינטימיסטי."^[8]

כאשר סקאל זכה ב-2011 בפרס היצירה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול, כתבו השופטים, שבראשם עמד חיים באר, כך: "ב"יולנדה"... ביסס משה סקאל את מעמדו כפרוזאיקון מעולה, המתאר בתנופה, ברגישות ובהומור מאופק את עולמם של בני דור מהגרים שלם... ברומן חניכה זה, שאפשר להגדירו כאוטוביוגרפיה מתעתעת, הוא מגולל בעברית מהלכת קסם, פיוטית וחיננית, את יחסי הקרבה ההולכים ונרקמים בין הנער לבין האישה המבוגרת, יחסים שעתידים לעצב את עולמו כאדם וכסופר..."

הצורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו החמישי של סקאל, "הצורף", פורסם ב-2014. הספר זיכה את סקאל במלגה מטעם "עם הספר" של קרן רבינוביץ לשם תרגומו לאנגלית.

סקאל קרוי על שם סבו, משה סקאל, שהגיע לישראל מסוריה דרך לבנון ב-1949, והקים חנות תכשיטים בתל אביב; כמוהו, גם סבו של המספר ב"הצורף" היגר עם משפחתו הענפה מסוריה לישראל והקים בה חנות תכשיטים, בסמטה פלונית. רומן זה, אולי האוטוביוגרפי ביותר של סקאל עד כה, עוקב אחר קורות אותה משפחה דרך עיני הדמויות השונות ודרך סיפורו של היהלום הכחול "סבאח", שהוענק לדודה גרציה מן הסולטן העות'מאני, והוא נודד יחד עם המשפחה ותלאותיו משתרגות בתלאותיה.

כך כתבה עדנה שמש על "הצורף" ב"הארץ": "יותר מכל, "הצורף" הוא סיפורו של מקום, המקום הפיזי כמו גם המקום הרגשי שהוא תופס בלב גיבורותיו וגיבוריו. בשפה יפה ובאהבה מספר סקאל דרך עיניהם של תום ופריד, חוני ואחלמה, גרציה, רפאל וליילה על יפו ועל דמשק של תחילת המאה שעברה ואלה של היום. מבין הדפים עולים ניחוחותיהם של חיים עשירים שהיו ואינם עוד, תמונת עולם מדויקת ומעוררת געגועים, השקולים לכאבי פנטום של איבר קטוע."^[9]}}

כפי שכותב סקאל באחרית הדבר של הרומן, כתיבת "הצורף" הייתה כרוכה במחקר על החיים בימי השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי, בין היתר דרך כתבים שונים כגון מאת חיים חיסין וי"ח ברנר, ועל מלאכת הצורפות; סקאל בעצמו אף שימש כשוליה במשך שלוש שנים בחנות התכשיטים שירש אביו מסבו. וכמו ברומן, גם במציאות חנותו של אביו הועתקה למושב אחר, כיוון שהבניין בו הייתה ממוקמת הוסב למלון בוטיק.

נוסף על שבעת ספריו, פרסם סקאל במהלך השנים סיפורים קצרים ומאמרים בכתבי עת כגון "דווקא", "אלכסון", "הכיוון מזרח", "ידיעות אחרונות" "Time Out", וב"הארץ". בשנת 2012 סיפור קצר פרי עטו נבחר לפתוח אנתולוגיה צרפתית על העיר לונדון, שראתה אור בהוצאת סטוק.

מלגות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2011 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול.
בשנת 2011 היה סקאל מועמד לפרס ספיר על ספרו "יולנדה", ונכלל ברשימת המועמדים הסופית.
בשנת 2011 זכה במלגה מטעם קרן פולברייט, קרן חינוך אמריקה-ישראל, לצורך השתתפות בתוכנית הכותבים הבינלאומית בבית הכותבים באיווה סיטי, איווה, ארצות הברית.
בשנת 2012 התארח בבית הכותבים במנוסק, בפרובאנס שבצרפת.
בשנת 2012 זכה במלגה של ארגון CNL הצרפתי לתרגום "יולנדה", שראה אור בהוצאת סטוק.
בשנת 2015 זכה במלגה מטעם "עם הספר" של קרן רבינוביץ לתרגום "הצורף" לאנגלית.