משה פיאדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה פיאדה

משה פיאדה (סרבית: Moša Pijade; ‏4 בינואר 1890 - 15 במרץ 1957), פוליטיקאי ופובליציסט, מהפכן יהודי ממוצא סרבי. היה חבר ההוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית ויו"ר הפרלמנט היוגוסלבי הפדרלי.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיאדה נולד למשפחה יהודית ספרדית ותיקה משכונת דורצ'ול בבלגרד. סבו עוזיאל יוסף פיאדה היה יהודי שומר מצוות, ואביו היה בעל חברת טקסטיל שהקים יחד עם אחיו. משפחתו חגגה את החגים היהודיים והם דיברו בביתם לאדינו. למשה פיאדה היו שלושה אחים - דוד, יוסף ועוזיאל ושתי אחיות - שליקה ומרולה.‏[1]

פיאדה למד בגימנסיה הראשונה לבנים של בלגרד, ובין השנים 1906‏-1910 למד ציור במינכן ובפריז. מאוחר יותר עסק בקריירה עיתונאית, ואף שימש כעורך של מספר עיתונים בבלגרד. ב-‏1916 שב לבלגרד והגביר את פעילותו המפלגתית. הייתה זו בעיקרה עבודת מחתרת וכלפי חוץ שימש כעיתונאי - כיסוי נוח למדי, מסתבר. ב-‏1919 ייסד עיתון משלו בשם 'דבר החירות' ושנה לאחר מכן הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית. בשנתיים הבאות התגלה כתועמלן וכמארגן מוכשר במיוחד. הוא ייסד מפלגת פועלים בלתי תלויה, ייצג את המפלגה הקומוניסטית בקונגרס בינלאומי בסופיה, ארגן איגודי פועלים וערך את ביטאונם.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, פיאדה הושפע ממהפכת אוקטובר ברוסיה ומהרעיונות המרקסיסטים. הוא נמנה עם מקימי המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית בשנת 1920, וב-1921 נבחר כחבר בוועד הפועל של המפלגה והיה העורך והמוציא לאור של ביטאון המפלגה ולאחר שזה נסגר. פיאדה הקים בית דפוס מחתרתי והוציא לאור ביטאון חדש, 'הקומוניסט' שמו. במקביל לפעילותו המפלגתית פיאדה היה גם מזכיר אגודת העיתונאים של בלגרד.‏[2]

ב-1925 נאסר פיאדה בגין חברותו במפלגה הקומוניסטית, וכחלק מחקיקה של חוקי חרום לאומיים. הוא נידון ל-20 שנה של עבודות בפרך, ומשפטו זכה לגל רחב של הדים וסיקור, ואף זכה לכינוי "טרוצקי של סרביה". במהלך שהותו בכלא, פיאדה תרגם לסרבו-קרואטית את כתביו של קרל מרכס, בהם "הקפיטל" על שלושת כרכיו. הוא התיידד עם יוסיף ברוז- טיטו ונוצרה בין השניים ידידות אישית עמוקה. לאחר 14 שנה, בשנת 1939, פיאדה שוחרר מהכלא ושב לעסוק באמנות, אך בסתר המשיך את פעילותו במפלגה הקומוניסטית. ב-1940 התמנה בכנס חשאי של המפלגה לחבר הוועד המרכזי של המפלגה, וההנהגה התגבשה סביב טיטו. ב-‏1940 נאסר שוב ונשלח למחנה בילץ' המבודד. כעבור מספר חודשים שוחרר אך בפברואר 1941 נעצר שוב. ב-‏21 באפריל זיכה אותו בית המשפט. היה זה יומיים בלבד לפני פלישת הנאצים ליוגוסלביה.‏[3]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של פיאדה בזגרב

עם כיבושה של יוגוסלביה באפריל 1941 נמלט פיאדה מבלגרד למונטנגרו, שם התחזה בהרים כמורה ממקדוניה. בתקופת השואה הושמדה כל משפחתו של פיאדה. משה פיאדה נוכח כאשר פורצת במונטנגרו התקוממות עממית שנמשכת כמה חודשים כנגד הכיבוש האיטלקי. בסוף דצמבר 1941 נקרא פיאדה לעזוב את מונטנגרו ולהצטרף למטה הפרטיזני העליון שהתמקם בעיירה רודה. הוא נטל חלק בהתייעצות חשובה של כ- 40 ראשי תנועת הפרטיזנים שנערכה בראשית ינואר 1942 במזרח בוסניה. בהתייעצות זו סוכמו הלקחים אחרי הנסיגה מסרביה והכישלון במונטנגרו ונדונו בה סוגיות מרכזיות של אסטרטגיית מלחמת הפרטיזנים בעתיד.

פיאדה, אומנם, לא נמנה עם הצמרת הצבאית של תנועת הפרטיזנים. אך היה חלק מן הצמרת הפוליטית המצומצמת של התנועה. בראשית 1942 צורף פיאדה כחבר בפיקוד הפרטיזני העליון בראשותו של טיטו. הוא מונה לראש אגף הכלכלה והאספקה. הוא היה אחראי גם להסברה וכן למגעים עם בנות הברית. לזכותו נרשמה גם היוזמה להקמתה של סוכנות הידיעות היוגוסלבית, טאניו"ג (Tanjug), שהפיצה את הידיעות על מאבק הפרטיזנים היוגוסלביים ברחבי העולם. הוא ריכז בידיו גם את ארגון השלטון האזרחי בשטחים המשוחררים. כבר בפברואר 1942 חיבר פיאדה אסופה של תקנות, הוראות והנחיות להתארגנותו של השלטון האזרחי בשטחים ששוחררו בידי הפרטיזנים. פיאדה ארגן בשטחים המשוחררים קציר של חיטה ותירס, מיקם בהם את שירותי הדואר הפרטיזני, הפעיל את קווי הטלפון וגם קווי רכבת המקשרים בין אזורים שונים של השטח המשוחרר.

באחת ההוראות שכתב ושהופצו בקרב יחידות הפרטיזנים הוא גיבש את הכללים של היחסים בין הפרטיזנים לאוכלוסיות המקומיות באזורים שהם פעלו וכתב: "העם הם המים והפרטיזנים הם הדגים. הדג בלי מים לא יתקיים..." לפי הנחיות אלה נאסר על הפרטיזנים לבצע החרמות אצל תושבים מקומיים והיה עליהם לשלם בעד המזון שהיו זקוקים לו. היה לו תפקיד מכריע בגיבוש מערכת חוקים ותקנות הראשונים בדבר המבנה ואופיו של השלטון באזורים ששוחררו על ידי הפרטיזנים. משה פיאדה נחשב ל"מחוקק תנועת הפרטיזנים". הוא גם התווה את הקווים לאופייה של יוגוסלביה אחרי המלחמה כרפובליקה פדרטיבית, וקבע את הגבולות של היחידות השונות בפדרציה זו.

כינוי החיבה המחתרתי שלו היה "צ'יקה" הדוד יאנקו (C'ika Janko) בקרב הפרטיזנים פיאדה היה דמות פופולארית ונואם מלהיב ומבוקש. דבר שהשתקף גם בשירי-עם ששרו אז הפרטיזנים:

"בא משה מסרביה
עובר את הרי רומניה
להכות בשוואבים (גרמנים).

– ‏[1]

יהדותו של פיאדה נוצלה היטב בתעמולה נאצית אנטישמית. בפרסומיהם הוא הוגדר כסגנו של טיטו וכקומיסר פוליטי ראשי של תנועת הפרטיזנים. הנאצים עשו מאמצים עילאיים לתפוס את פיאדה "היהודי ". הוקצב פרס גבוה "למי שיביא אותו חי או מת". עוד בתקופת המלחמה נבחר פיאדה לגופים פוליטיים מרכזיים שהתגבשו בשטחים ששוחררו על ידי הפרטיזנים. הוא היה בין מנסחי ההחלטות של הכנס השני של המועצה האנטי פשיסטית לשחרור יוגוסלביה בביחאץ' ב- 29 בנובמבר 1943. החלטות אלה קבעו את עתידה של יוגוסלביה. אחרי המלחמה, פיאדה היה גם זה שהציע באותו כנס לבחור בטיטו כיו"ר וועד הפועל הלאומי, מעין ממשלה יוגוסלבית בדרך ולהעניק לו את דרגת המרשל כמפקד העליון של צבא השחרור הפרטיזני. פיאדה נבחר אז לתפקיד סגן יו"ר "המועצה האנטי-פשיסטית של עמי יוגוסלביה" הגוף הפוליטי המיצג העליון, מעין פרלמנט, של תנועת הפרטיזנים של טיטו.

בהיותו חבר במטה הפרטיזנים העליון של טיטו, הוענקה למשה פיאדה דרגת גנרל-מאיור, אף שלא היו לו תפקידים צבאיים מובהקים. הוא היה גם בין הראשונים שזכה לתואר הגבוה של "גיבור לאומי של עמי יוגוסלביה" .‏[1]

בשמו של פיאדה קשור גם הניסיון הראשון של קבלת סיוע סובייטי לפרטיזנים של טיטו שבסופו של דבר לא בוצע הלכה למעשה. בסוף 1941 פנה טיטו באחד מתשדיריו למוסקבה לשגר במהירות, בדרך אוויר, נשק ותחמושת, לרבות נשק אוטומטי, מרגמות ותותחים קלים. בתשדיר המוצפן נמסרו למוסקבה נקודות הציון של שדה התעופה הפרטיזאני המאולתר וסימני זיהוי לאתרו. ב-23 בפברואר 1942 שלח טיטו את פיאדה להרי דורמיטור שבמונטנגרו כדי לארגן את קבלת הסיוע הסובייטי הראשון לפרטיזנים. למעלה מחודש ימים חכה פיאדה למטוסים סובייטיים שבוששו לבוא. בסוף מרץ 1942 הודיעה מוסקבה במברק שבגלל קשיים טכניים הסיוע שהובטח לא יגיע. "השתדלו להשיג נשק אצל האויבים ולהשתמש בנשק שברשותכם באופן רציונלי..." – נאמר במברק ממוסקבה. טיטו וחבריו רתחו מזעם. במקום נשק שלא הגיע, הם קיבלו ממוסקבה עצות ... משה פיאדה לא ישכח לסטלין פרשה זו והוא ישתמש בה בעת הקרע בין סטלין וטיטו ב-1948 .."

לסוגיית היחסים עם מוסקבה מתקשרת גם השאלה של הקמת הפדרציה הבלקנית אחרי הניצחון שתכלול גם את בולגריה. בקשר לכך, שולח טיטו את משה פיאדה בסוף אוגוסט 1944 למוסקבה בראש משלחת יוגוסלבית. פיאדה ומשלחתו שהו בבירה הסובייטית במשך כחמשה חודשים. בחלק מן הזמן, בחודשי הסתיו הגיע למוסקבה לזמן קצר גם טיטו לפגישותיו הראשונות עם סטלין והצמרת הסובייטית.

הדיונים שהתנהלו במוסקבה עם הנציגים הבולגריים שהוזמנו לשם ועם נציגים סובייטיים היו ממושכים ומלאי מחלוקת. בראשית ינואר1945 נפגש פיאדה פעמיים עם סטלין אישית, אשר מדי פעם התערב במשא ומתן זה. ליוגוסלביים התברר כי לסטלין היו תוכניות מרחיקות לכת יותר באשר למבנה של מזרח אירופה אחרי המלחמה. טיטו וחבריו התנגדו לתוכניות אלה. דבר זה היה שורש הקרע הגדול בין סטלין וטיטו שניתן לו פומבי בקיץ 1948 הכל התחיל באותו משא ומתן שכשל עם המשלחת היוגוסלבית בראשותו של משה פיאדה שנערך במוסקבה בסוף 1944 וראשית 1945.

משה פיאדה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של פיאדה בקבר גדולי האומה בקלמגדן בלגרד

משה פיאדה היה מעורב, כאיש הצמרת היוגוסלבית, בשלוש החלטות שהיו קשורות במאבק על הקמתה של ישראל. אחרי המלחמה אפשרה הצמרת היוגוסלבית מעבר לכ-50 אלף שארית הפליטה יהודיים ממזרח אירופה בדרכם לישראל במסגרת עליה ב'. זאת חרף המחאות הרשמיות של בריטניה. בתקופת מלחמת העצמאות עבר דרך שטחה של יוגוסלביה לישראל הנשק והמטוסים שנרכשו בצ'כוסלובקיה. בשנים 1948-50 ניתן ליהודי יוגוסלביה שרצו בכך, לעלות לישראל. ואכן, בשנים אלה עלו לישראל כ 7,500 מיהודי יוגוסלביה, למעלה ממחצית הקהילה היהודית שנותרה שם אחרי השואה.‏[2]

לאחר מלחמת העולם ה-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי השחרור המשיך פיאדה לשמש אחד האישים הבכירים במשטרו של טיטו ומלא שורה של תפקידים מרכזיים ביוגוסלביה ובצמרת של המפלגה . מ 1953 ועד למותו ב 1957 שימש פיאדה כיו"ר הפרלמנט היוגוסלבי הפדרלי. פיאדה נחשב אחד מהאידאולוגים של הקומוניזם היוגוסלבי ודגל במדינה יוגוסלבית פדרטיבית. בסוף שנות הארבעים מילא תפקיד מכריע בעיצוב גישתו העצמאית של משטר טיטו כלפי הסטליניזם הסובייטי. בשורת מאמרים שכתב בשנים 1949 ו-‏1950 בעיתונות היוגוסלבית חשף את חילופי המכתבים בין סטלין וטיטו בתקופת המלחמה ולאחריה וגילה בכך את שאיפות ההתפשטות הסובייטיות. הוא האשים את סטלין לא היה מעוניין בניצחון הקומוניזם במדינות אירופה בה במידה שהיה מעוניין בהרחבת שלטונו האישי. עד כדי כך הפך שמו למזוהה עם הטיטואיזם שבמהלך משפטי הראווה של פראג הוקע שמו ואף יוחסה לו מזימה להתנקש בחיי נשיא צ'כוסלובקיה.‏[3] פיאדה נקבר בשדרת גדולי האומה בטבורה של בלגרד. המספיד על קברו היה טיטו. עד היום ניצב פסלו באחד מכיכרות במרכז העיר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה פיאדה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 משה פיאדה: המחוקק של תנועת הפרטיזנים באתר ארגון הפרטיזנים לוחמי המחתרות והגטאות
  2. ^ 2.0 2.1 jewish virtual library
  3. ^ 3.0 3.1 פיאדה, אורי קציר בבלוג אפלטון