משה שרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה שרת
(15 באוקטובר 1894; האימפריה הרוסית - 7 ביולי 1965; ירושלים, ישראל) (בגיל 70)
Sharet22.jpg

חתימתו

מדינה ישראל
מפלגה מפא"י
ראש ממשלת ישראל ה-2
תקופת כהונה 26 בינואר 1954 - 3 בנובמבר 1955 (שנה ו-40 שבועות)
הקודם בתפקיד דוד בן-גוריון
הבא בתפקיד דוד בן-גוריון
משה שרת
ממשלות הממשלה הזמנית, 1 - 7
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 1 - 5
סיעה מפא"י
תפקידים בולטים
שרת עם בן-גוריון בועדה האנגלו אמריקאית, 1946
משה שרת חותם על מגילת העצמאות, 14 במאי 1948
שרת מבקר בעיר לוד
מתוך דבריו על בן-גוריון, בנאומו בוועידת מפא"י ב-1965

נפל דבר בתולדות עמנו בתקופה זאת, דבר מופלא, אשר שינה את מהלך ההיסטוריה היהודית וחולל מפנה בכל מערכות חיינו, שפתח לפנינו עתידות חדשים. והדבר הזה בתודעת העם, בלהט נפשו, מזוהה עם אישיוּת אחת, שעשתה הרבה גדולות [...] הוא זכה למעמד של יחיד במינו, הוא זכה לתהילות של גיבור העלילה ההיסטורית הכבירה.
[...]
והמעמד הזה, הנובע מן התהילה, מן התפארת, מן האמון, מן ההערצה, מסב הרבה ייסורים. אמרתי: אמון. [...] וכאשר לאט-לאט נבעֵית סתירה בין האמון המגובש הזה, שהוא פרי הערצת שנים נוכח ההישגים האדירים, לבין הרושם הבלתי אמצעי מצורות ההופעה וההשתלטות בענייני ציבור, כאשר נוצרה סתירה, אזי מתחוללת טרגדיה, והמפלגה הזאת, שלנו, היא הקרבן לטרגדיה שהתחוללה.
אדם יחיד, אחד הדברים שהתהילה מחייבת אותו, הוא מידה יתרה של עניווּת, שהיא בשבילי סגולה עיקרית בגדלות אדם [...]
מנהיג אינו יכול לדחוק עצמו לקרן זווית ומשם להתריע. מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני אחת-עשרה שנה, או במה שקרה כתוצאה מכך לפני ארבע-חמש שנים, ולעשות זאת על חשבון המחשבה והדאגה לעתיד. או שהוא מושך ידו מתביעתו העיקשת ומחזיר עצמו למסלול המרכזי של סדר היום הממלכתי, או שהוא מוותר על כתר המנהיגות, כי בהתעקשותו הוא מחלל כבודהּ של מנהיגות. הוא מערער את יוקרת המדינה הזאת, שהיא נזר תפארת לעטרתו ההיסטורית של העם היהודי, בעיני העם ובעיני אומות העולם.
המנהיג חייב להקשיב לרחשי לבו של המחנה, יותר מאשר חייב המחנה להיענות למנהיג.

קבר משה וצפורה שרת עם קורות חייהם בראשי פרקים

משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (15 באוקטובר 18947 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וכיהן כראש הממשלה השני של מדינת ישראל (19541955), בין שתי הקדנציות של דוד בן-גוריון. מראשי הנהגת היישוב.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה שרתוק בחרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליעקב שרתוק ולפניה (ממה) לבית לב. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1906. בצעירותו, התגוררה משפחתו במשך שנתיים בין ערבים (בכפר עין סיניא שמצפון לרמאללה וביפו), התנסות שתרמה להכרת האוכלוסייה הערבית בישראל ולידיעת השפה הערבית. מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב. שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה[1], ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית. לאחר מכן נסע ללמוד משפטים באיסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי.

במלחמת העולם הראשונה הטיף שרת לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים מישראל, ואף התנדב לצבא הטורקי, ושירת בו כקצין זוטר.

בהנהגת היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מלחמת העולם הראשונה, הצטרף שרת למפלגת "אחדות העבודה". שימש מטעם המפלגה כמזכיר "ועד הצירים" של ההנהגה הציונית, ובמקביל למד כלכלה בלונדון. הוא היה מפעילי מפא"י מיום היווסדה ומעורכי עיתון "דבר".

ב-1931 התמנה לסגנו של חיים ארלוזורוב, ולאחר רצח ארלוזורוב ב-1933 החליף אותו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהייתה משרד החוץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל, וכיהן בו עד לקום המדינה ב-1948. בתפקידו זה עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטיתנוטרות).

בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה. בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע.

כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", תמך לאחר המלחמה במאבק מוגבל נגד הבריטים. בעקבות השבת השחורה ב-1946 נעצר במחנה לטרון לזמן מה יחד עם מנהיגי היישוב, ושם קרא להפוגה במאבק. הוא ייצג את עמדת הנהגת היישוב בוועדות החקירה השונות לענייני ארץ ישראל, כולל בוועדת אונסקופ, ופעל רבות באו"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947.

ב-8 במאי 1948 הוא נפגש בניו יורק עם גנרל ג'ורג' מרשל שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה.

הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. כמו גם אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, ונמנה עם חותמי מגילת העצמאות.

שר החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. הישגו הגדול ביותר בתפקידו זה היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות. שרת היה דמות מרכזית בעיצוב יחסינו עם גרמניה. עמדותיו היו פרגמטיות והוא טען בעד הסכם השילומים עם גרמניה. שרת, ולא בן-גוריון, ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה. שרת גייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרה של ראשי המדינה למצוא מקור מימון תקציבי למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. ב-7 בינואר 1952 היה שרת הראשון בין שרי הממשלה שהעלה את סוגיית המשא ומתן הישיר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ולאחר מכן ליווה את כל התהליך. שרת כשר החוץ חתם יחד עם קנצלר גרמניה המערבית, קונרד אדנאואר, על הסכם השילומים עם מדינת ישראל ועם ועידת התביעות החומריות היהודיות מגרמניה בלוקסמבורג,ב- 10 בספטמבר 1952. ראוי לציין שלהבדיל מהרבה סוגיות בהן שרת ובן-גוריון הציגו עמדות לעומתיות הרי שבמאבק על קבלת השילומים פעלו שרת ובן-גוריון בתיאום מלא. עמדתם העקרונית הייתה דומה: תפקידה של מדינה ריבונית לשקול שיקולי מדיניות רציונליים ולא מוסריים או רגשיים בלבד.

בראשות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה (7 בדצמבר 1953) התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. כהונה זו הסתיימה ב-1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת חזר להיות שר החוץ.

בראשית כהונתו כראש ממשלה אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:

מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה.

שרת לא היה שלם גם עם פעולות תגמול אחרות, שבהן בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל, הרג צה"ל כמעט 200 חיילים מצרים.

תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה. שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. הוא לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שנרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. על לבון כתב ביומנו:‏[2] "לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים – עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני". את דעתו זו שמר בסוד, והיא נחשפה רק שנים רבות לאחר מותו. משהתפטר לבון היה בן-גוריון לשר ביטחון, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר.

המעצמות באותה תקופה יזמו את תוכנית אלפא שבה נדרשה ישראל לסגת מרוב שטחי הנגב ולאפשר רצף טריטוריאלי בין מצרים לירדן, תוכנית שלא מומשה לבסוף. במהלך כהונתו, ב-29 במאי 1955, הגיע לישראל לשמונה ימים ראש ממשלת בורמה או נו, שהיה בכך למנהיג מדינה זר ראשון שערך ביקור רשמי בישראל העצמאית. או נו התקבל בארץ בחום ובהתלהבות, סייר ברחבי הארץ וקיבל אזרחות כבוד של תל אביב. בהמשך ערכו משה שרת ודוד בן-גוריון ביקורי גומלין בבורמה.

שר חוץ בשנית ופרישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, חזר שרת למשרד החוץ, אך במהרה החריפו היחסים ביניהם, ובשנת 1956 הביא בן-גוריון להתפטרות שרת מהממשלה. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת. אכן, בראשית 1956 החלה צרפת לספק לישראל מאות מטוסי קרב, טנקים ותותחים מתנייעים. התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה לראש הוצאת הספרים "עם עובד" וכיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל". בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו ב-1965. היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-1965 כאשר, זמן קצר לפני מותו, הובא שרת על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י, בה יצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון.

שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה". בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב‏[3].

שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו. לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב:

לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל.

בקיץ 1965 נפטר משה שרת בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה‏‏‏[4], בת ושני בנים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.

שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר הנצחה למשה שרת ביער המגינים
  • לאחר מותו הוקם מכון להנצחתו, שבו פעיל בנו, יעקב שרת.
  • על שמו של שרת שכונות (רמת שרת בירושלים קריית שרת בחולון) ורחובות בערים רבות בישראל.
  • מפעל המלגות לתלמידים יחידי סגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות – ששרת הקים בשנת 1955 נושא את שמו – "קרן שרת".
  • על שטר של 20 ש"ח מופיעים דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו.
  • על שמו בתי ספר בתל אביב, בחולון, בכפר סבא, בנתניה ,בקריית אונו ובנצרת עילית. "בית הספר הישראלי בפריז ע"ש משה שרת" פעל בבירת צרפת במשך כ-40 שנה ונסגר בשנת 2005.
  • ביער המגינים יש אתר הנצחה למשה שרת המורכב מתשעה סלעים שעליהם חקוקות נקודות ציון בחייו.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט. ‬(דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על אישים שהלכו לעולמם.)
  • משוט באסיה: יומן-מסע, תל אביב: דבר, תשי"ח 1957.

לאחר מותו:

  • יומן מדיני [השנים תרצ"ו–תש"ב, 5 כרכים] / (בעריכת אהוביה מלכין; עורך משנה: אמנון סלע), תל אביב: עם עובד, תשכ"ח-תשל"ט. ‬
  • יומן אישי [השנים 1953–1957, 8 כרכים],‫ תל אביב: ספרית מעריב, 1978.
  • נתראה ואולי לא: מכתבים מן הצבא העותמאני: 1916–1918 / משה שרת (עורך: יעקב שרת),‫ תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 1998.
  • מאסר עם נייר ועיפרון / תכתובת משה וצפורה שרת מן השבת השחורה 29 ביוני, עד נובמבר 1946 מחנה המעצר לטרון – ירושלים; [עורכים: רנה ויעקב שרת),‫ תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2000.
  • ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים [השנים 1921–1925, 3 כרכים] (מערכת: תמר גדרון, יעקב שרת, רנה שרת), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003–2008.
  • משה שרת ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894) / ערכה וכתבה מבואות לואיז פישר, ירושלים: גנזך המדינה (הסדרה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה), תשס"ז 2007. ‬(לפרטים נוספים: אתר גנזך המדינה)
  • מאבק מדיני: קובץ נאומים ומסמכים [2 כרכים] / משה שרת; איסוף, תחקיר והערות: שפרה קולת; עורך: יעקב שרת,‫ תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2009–2011.
  • ירחים בעמק איילון, 2011.

חוברות

  • די אויפגאבן פון אונזער פאליטישער טעטיקייט: ארץ-ישראל אין דער ענגלישער עפנטלעכער מיינונג / מ' שערטאק,‫ ירושלים: הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, תרצ"ה. ‬(חוברת) (ביידיש)
  • תפקידי פעולתנו המדינית / מ’ שרתוק ; ז' ברודצקי: פעולתה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון,‫ ירושלים; לונדון: הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תרצ"ה 1935. ‬(הרצאות במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, אדר ב' – ניסן תרצ"ה.)
  • על המצב הפוליטי / הרצאת מ’ שרתוק [שרת] בכינוס חברי הוועד הפועל הציוני בא"י שנתקיים בירושלים ביום ב תמוז תרצ"ו, [ירושלים : חמו"ל, תרצ"ו].
  • ההסתדרות והמפלגה‫, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד. ‬(חוברת)
  • ההעפלה - חיים, הטרור - מות / משה שרתוק,‫ תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז. ‬(חוברת)
  • במאבק נגד תוכנית ברנדוט / מאת משה שרתוק [=שרת], תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ט. ‬(נאום של משה שרתוק בוועדה המדינית של או"ם, 15.11.48.)
  • ישראל קוראת לעצור תוקפונת ולהשבית חרב / מאת משה שרת, ירושלים: משרד ראש הממשלה - שרותי המודיעין, תש"י. (סדרת "בעיות המדינה", ז)
  • עשרים שנות מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-1950. (ראה אור במקביל ביידיש: "צוואנציק יאר מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)", פריז, הוצאת אייראפעאישער ביורא פון איחוד עולמי.)
  • דער קאמף קעגן כוליגאניזם: פון דער רעדע אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"א. ‬‬(סדרת "מדינה פראבלעמען", 1) (ביידיש)
  • אין דינסט פון אונדזער שליחות: ענטפער אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א. ‬ ‬(סדרת "מדינה פראבלעמען", 6) (ביידיש)
  • בשירות הייעוד: מתשובת שר-החוץ על הוויכוח בכנסת), ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א (סדרת " בעיות המדינה", ג)
  • רעפאראציעס פון דייטשלאנד / משה שרת,‫ ירושלים: שרותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"ב. ‬(סדרת "מדינה פראבלעמען", 7) (ביידיש) (ראה אור במקביל בשפות נוספות)
  • בשער האומות: 1946-1949,‫ תל אביב: עם עובד, תשי"ח. ‬(כינוס נאומיו שנשא בחזית-חוץ, ובמסודות-פנים על ענייני-חוץ, תוך תקופת של שלוש שנים.)
  • המדינה היהודית והעם היהודי, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל - המרכז - המחלקה להסברה, 1963.
  • החנוך והעלייה, תל אביב: הגמנסיה הרצליה, תשכ"ד. ‬(הרצאה שהושמעה בערב השני לערבי העיון של הגמנסיה "הרצליה", בימים כ"ג-כ"ה בתשרי תשכ"ד.)
  • מה היה לנו ברל: על ברל כצנלסון באזני חברים צעירים וחדשים, תל אביב: מפלגת פועלי א"י - המרכז - המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964 (הופיע גם בקובץ: דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון / כינס זאב גולדברג, צופית: בית ברל, תשכ"ח.)
  • לקט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית - מחלקת ההסברה, תשכ"ה. (כולל מקצתו "דברים על משה שרת" ורובו: לקט מאמרים מאת משה שרת על נושאים שונים.)
  • דברים על הציונות, ירושלים: ההנהלה הציונית העולמית), תשכ"ו. ‬(חוברת המכנסת דברים שנאמרו על ידי משה שרת בשני הקונגרסים הציונים האחרונים [דאז] ובמושב הוועד הפועל הציוני בשנת 1963.)

תרגום ועריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלא תשאלי: שירי ציון חדשים מברית המועצות / מאת ד' סתר; מתורגמים מרוסית בידי חבר משוררים, בעריכת אברהם שלונסקי ומשה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ב. ‬
  • מחברת תרגומי שירה / מאת משה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןמשה שרתדוד בן-גוריוןלוי אשכוליגאל אלון (בפועל) • גולדה מאיריצחק רביןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסיצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהואהוד ברקאריאל שרוןאהוד אולמרטבנימין נתניהו ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל

משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסמשה ארנסדוד לוישמעון פרסאהוד ברקדוד לויבנימין נתניהואריאל שרוןדוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרסבנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמן

חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריון · דניאל אוסטר · מרדכי בנטוב · יצחק בן-צבי · אליהו ברלין · פרץ ברנשטיין · זאב גולד · מאיר ארגוב · יצחק גרינבוים · אברהם גרנות · אליהו דובקין · מאיר וילנר · זרח ורהפטיג · הרצל ורדי (רוזנבלום) · רחל כהן-כגן · קלמן כהנא · סעדיה כובשי · יצחק מאיר לוין · מאיר דוד לוינשטיין · צבי לוריא · גולדה מאיר · נחום ניר-רפאלקס · צבי סגל · יהודה ליב הכהן פישמן · דוד צבי פנקס · אהרן ציזלינג · משה קול · אליעזר קפלן · אברהם קצנלסון · פנחס רוזן · דוד רמז · ברל רפטור · מרדכי שטנר · בן-ציון שטרנברג · בכור-שלום שטרית · חיים משה שפירא · משה שרת מגילת העצמאות
הקודם:
דוד בן-גוריון
יושב ראש מפא"י הבא:
דוד בן-גוריון