משה ששון

משה ששון
לידה	15 בדצמבר 1925; דמשק, המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
פטירה	16 בספטמבר 2006 (בגיל 80)
מדינה	ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
	1973 – אפריל 1977; (כ־4 שנים)
	→ אמיל נג'אר זאב שק ←
	מאי 1981 – 1988; (כ־6 שנים)
	→ אליהו בן-אלישר שמעון שמיר ←

משה ששון (15 בדצמבר 1925 – 16 בספטמבר 2006) היה דיפלומט ישראלי, שבין תפקידיו כיהן כשגריר ישראל במצרים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ששון, בנם של ג'וליה ואליהו ששון (לימים דיפלומט בכיר ושר בממשלת ישראל), נולד בדמשק לאחר שאמו נסעה להוריה לצורך הלידה, והגיע לארץ ישראל בגיל שישה שבועות. למד בבית ספר אליאנס, בסמינר בית הכרם ובאוניברסיטה העברית בירושלים, שבה השלים תואר ראשון בכלכלה ולימודי המזרח התיכון. התנדב לארגון "ההגנה" ושירת בש"י ובמחלקה הערבית בירושלים תחת יצחק נבון.

לאחר מלחמת העצמאות הצטרף למחלקה המדינית של משרד החוץ, נטל חלק בשיחות עם עבדאללה הראשון, מלך ירדן שניהל אביו^[1], ועבד במחלקת המזרח התיכון^[2]. בסוף 1952 מונה למזכיר השני בנציגות ישראל ביוון^[3], תפקיד בו כיהן עד יוני 1955^[4]. לאחר מכן שירת במוסדות האו"ם בז'נבה^[5], ובשנים 1958–1959 היה המנהל בפועל של מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ^[6]^[7]. בשנים 1960 עד 1966 שירת כציר דיפלומטי בשגרירות ישראל באנקרה שבטורקיה^[8].

באוגוסט 1966 מונה למנהל מחלקת שביתות הנשק במשרד החוץ, ולאחר מלחמת ששת הימים מונה על ידי ראש הממשלה לוי אשכול לשמש כנציגו האישי בגופים השונים המטפלים בענייני השטחים^[9] ושימש נציגו לשיחות עם מנהיגים פלסטינים. בדצמבר 1969 מונה לסמנכ"ל משרד החוץ והממונה על מערך המזרח התיכון במשרד^[10]. בשנים 1973–1976 שירת כשגריר ישראל באיטליה ובוותיקן^[11]. באפריל 1977 סיים את תפקידו ברומא^[12] ופורסם שהוא ימונה למשנה למנכ"ל משרד החוץ האחראי על ההסדר עם מדינות ערב^[13]. באוגוסט 1977 הוא מונה למנהל המרכז למחקר ותכנון של משרד החוץ^[14]. בדצמבר 1977 מונה ליועץ לשר החוץ לעניינים מיוחדים, וטיפל בשיחות עם מצרים^[15], במקביל לניהול המרכז למחקר ותכנון^[16].

במאי 1981 החל לכהן כשגריר ישראל במצרים, שירת בתפקיד זה במשך שבע שנים. במהלך כהונתו התמודד עם תגובת מצרים לאחר תקיפת ישראל את הכור הגרעיני בעיראק, עם ההתנקשות בנשיא מצרים, אנואר סאדאת, במהלכה היה נוכח ששון ביציע הכבוד בעת המצעד הצבאי, ששון חולץ על ידי מאבטחיו הישראלים, הוכנס לרכב שהוסרו ממנו סימני הזיהוי הישראליים ונמלט מהמקום,^[17] השלמת פינוי סיני, מלחמת לבנון, הפיגוע בראס בורקה ופרוץ האינתיפאדה הראשונה. לאחר פרישתו היה לנשיא התאחדות עולי סוריה בישראל.

בשנת 1988 נמנה עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות.^[18]

היה נשוי לטובה לבית סוקולוב (משנת 1949) ואב לשניים. בתו, אורנה ששון-טמיר, היא עורכת דין, בנו ראובן נהרג בתאונת דרכים.

זכרו מונצח ברחוב הנושא את שמו בשכונת שערי חסד בירושלים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבע השנים בארץ המצרים, תל אביב: עידנים, תשנ"ב 1992
משה ששון, עטרה קליגמן (ע), ללא שולחן עגול: המשאים והמתנים לשלום – עדות ולקחים (1919–1979), אור יהודה: ספרית מעריב, תשס"ד 2004

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורנה טמיר, יגאל טמיר, "על השגריר ונשיא התאחדות עולי סוריה בישראל משה ששון ע"ה תרפ"ה-תשס"ו 1925-2006", מכאן ומשאם 11, 2010, עמ' 40–47 (במאמר, מאת בתו ובן זוגה, מופיעים גם דבריהם של יצחק נבון, צבי מזאל, פרופ' יוסף הדס, אבא אבן ויהושע קלש על משה ששון.)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא משה ששון בוויקישיתוף

חזי כרמל, יועץ ראש הממשלה לשטחים בריאיון ל"אל־קודס": ישראל היתה מוכנה לדון עם תושבי ה"גדה" בחיי שלום יחדיו; "הסיכסוך הוא בין התנועה הלאומית הערבית ובין התנועה הלאומית הישראלית", מעריב, 13 באוקטובר 1969
לוי יצחק הירושלמי, 3 דורות, 3 תשובות: ה"חלום הערבי" של משפחת ששון, מעריב, 28 באוגוסט 1970, המשך
ראובן פדהצור, תמונה מדויקת, אך לא שלמה, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2005
רועי נחמיאס, איש הסוד הישראלי של סאדאת וחוסיין הלך לעולמו, באתר ynet, 17 בספטמבר 2006
אורי דרומי, לא מזרחן, אלא איש המזרח, באתר הארץ, 1 בינואר 2007 (נקרולוג)
משה ששון (1925-2006), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ הבן בדרכי אביו, מעריב, 4 ביוני 1974
^ בעפולה, דבר, 4 במאי 1952
^ היחיד והציבור, חרות, 31 בדצמבר 1952
^ יחיד וציבור, זמנים, 13 ביוני 1955
^ ברטור ייצג את ישראל במועצה הכלכלית, חרות, 9 באפריל 1956
^ הבן בעקבות האב, מעריב, 23 בפברואר 1958
^ יחיד ורבים, מעריב, 22 בנובמבר 1959
^ א. בךחורין - שגריר בבורמה; מ. ביתן - שגריר בגאנה, למרחב, 15 במרץ 1960
^ אשכול מינה נציג אישי – לטיפול בענייני השטחים המוחזקים, מעריב, 13 בנובמבר 1967.
^ מונו סגני מנכ"ל במשרד החוץ, מעריב, 18 בדצמבר 1969
^ משה ששון, דבר, 16 בנובמבר 1973
^ עיטור כבוד לשגריר ישראל באיטליה, מעריב, 22 באפריל 1977
^ משה ששון יתאם ענייני ההסדר עם מדינות ערב, דבר, 16 במרץ 1977
^ משה ששון - מנהל המרכז לחקר ולתכנון פלפלי ומדיני במשרד החוץ, דבר, 2 באוגוסט 1977
^ משה ששון - יועץ לשה"ח, דבר, 13 בדצמבר 1977
^ משה ששוו יוסיף לשמש מנהל המרכז למחקר ותיכנון, מעריב, 28 בדצמבר 1977
^ סיון כהן, הציל את השגריר בזמן רצח סאדאת: "ירו צרורות, השכבתי אותו על הרצפה", באתר nana10‏, 6 באוקטובר 2011.
^ שנים עשר המדליקים, מעריב, 20 באפריל 1988

[1] הבן בדרכי אביו, מעריב, 4 ביוני 1974

[2] בעפולה, דבר, 4 במאי 1952

[3] היחיד והציבור, חרות, 31 בדצמבר 1952

[4] יחיד וציבור, זמנים, 13 ביוני 1955

[5] ברטור ייצג את ישראל במועצה הכלכלית, חרות, 9 באפריל 1956

[6] הבן בעקבות האב, מעריב, 23 בפברואר 1958

[7] יחיד ורבים, מעריב, 22 בנובמבר 1959

[8] א. בךחורין - שגריר בבורמה; מ. ביתן - שגריר בגאנה, למרחב, 15 במרץ 1960

[9] אשכול מינה נציג אישי – לטיפול בענייני השטחים המוחזקים, מעריב, 13 בנובמבר 1967.

[10] מונו סגני מנכ"ל במשרד החוץ, מעריב, 18 בדצמבר 1969

[11] משה ששון, דבר, 16 בנובמבר 1973

[12] עיטור כבוד לשגריר ישראל באיטליה, מעריב, 22 באפריל 1977

[13] משה ששון יתאם ענייני ההסדר עם מדינות ערב, דבר, 16 במרץ 1977

[14] משה ששון - מנהל המרכז לחקר ולתכנון פלפלי ומדיני במשרד החוץ, דבר, 2 באוגוסט 1977

[15] משה ששון - יועץ לשה"ח, דבר, 13 בדצמבר 1977

[16] משה ששוו יוסיף לשמש מנהל המרכז למחקר ותיכנון, מעריב, 28 בדצמבר 1977

[17] סיון כהן, הציל את השגריר בזמן רצח סאדאת: "ירו צרורות, השכבתי אותו על הרצפה", באתר nana10‏, 6 באוקטובר 2011.

[18] שנים עשר המדליקים, מעריב, 20 באפריל 1988

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]