משוואת דיראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משוואת דיראק היא משוואת גלים בפיזיקה קוונטית יחסותית. את המשוואה ניסח הפיזיקאי הבריטי פול דיראק בשנת 1928, והיא מתארת חלקיקים אלמנטריים בעלי ספין 1/2, שעימם נמנים האלקטרונים. המשוואה ניבאה את קיומם של אנטי-חלקיקים עוד לפני שאלה התגלו נסיונית, והיוותה השראה לניסויים שבהם נתגלה הפוזיטרון. משוואת דיראק מתארת חלקיק בודד, ללא יצירה וחיסול של חלקיקים (בהיבט זה מטפלת תורת השדות הקוונטית). המשוואה מספקת ניבויים טובים לגבי המומנט המגנטי של האלקטרון ומסבירה תצפיות של הקווים הספקטרליים של האטום.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוואת שרדינגר איננה לוקחת בחשבון את תורת היחסות. כדי לקבל הכללה יחסותית למשוואה, היא חייבת להיות סימטרית בנגזרות, כלומר הנגזרות בזמן ובמקום צריכות להיות מאותו סדר. על פי תורת היחסות, התנע והאנרגיה הם רכיבים של 4 וקטור התנע-אנרגיה (ראה תורת היחסות הפרטית) ומקיימים את הקשר

\ E^2=m^2c^4+p^2c^2

כאשר \ m היא מסת המנוחה של החלקיק, \ c היא מהירות האור בריק, ו- \ p הוא אופרטור התנע. משימוש בקשר זה מתקבלת משוואת קליין-גורדון:

-\hbar^2 \frac{\partial^2 \psi}{\partial t^2}=(m^2c^4-c^2\hbar^2\nabla^2)\psi

הקבוע \hbar הוא קבוע פלאנק. משוואה זאת היא הכללה ישירה של משוואת שרדינגר. עם זאת, הנגזרת השנייה לפי הזמן במשוואה זאת מצריכה תנאי התחלה על הנגזרת של פונקציית הגל, ולכן אי אפשר להגדיר צפיפות הסתברות שהיא גם חיובית וגם האינטגרל שלה נשמר. הבעייתיות של משוואה זאת היוותה את המוטיבציה לפיתוח משוואת דיראק, אך בהמשך נעשה בה שימוש בתורת השדות בתור משוואה של חלקיקים עם ספין אפס.

ההמילטוניאן של דיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאלטרנטיבה לפיתוח המוביל למשוואת קליין-גורדון, הציע דיראק את ההמילטוניאן הבא

H=(\boldsymbol{\alpha} \cdot \mathbf{p})c+\beta mc^2

אפשר להראות שכדי לקבל משוואה שהנגזרות המקומיות והזמניות שלה הן שתיהן מסדר ראשון, שגם מקיימת את הקשר היחסותי בין האנרגיה לתנע, האופרטורים המסומנים כ-\boldsymbol{\alpha}, \beta צריכים להיות יוניטריים ולקיים את יחס האנטי חילופיות

\alpha_i^2=\beta^2=1
\ \lbrace \alpha_i,\alpha_j \rbrace = 2\delta_{ij}

אופרטורים המקיים את הדרישות הללו חייבים, בהצגה מטריצית, להיות מיוצגים על ידי מטריצות 4X4 לפחות. לא ניתן למצוא סט של ארבע מטריצות בלתי תלויות מסדר נמוך יותר שכולן מקיימות את האנטי-חילופיות. הפרשנות הפיזיקלית של \boldsymbol{\alpha}, \beta היא שהם אופרטורים הפועלים במרחב המכפלה בין אופרטורי בורגיות לבין אופרטורי הספין. קיימות הצגות שקולות לאופרטורים הללו, והמעבר בין ההצגות שקול לטרנספורמצית סיבוב במרחב הדו ממדי של הבורגיות. בהצגה ההסטנדרטית :

\alpha_j = \rho_1 \otimes \sigma = \begin{pmatrix} 0 & \boldsymbol{\sigma}_j \\ \boldsymbol{\sigma}_j & 0 \end{pmatrix}
\beta = \rho_3 \otimes \mathbf{1} = \begin{pmatrix} \mathbf{1}_2 & 0 \\ 0 & -\mathbf{1}_2 \end{pmatrix}

הצגה נפוצה נוספת היא ההצגה הבורגית:

\alpha_j = \rho_3 \otimes \sigma
\beta = -\rho_1 \otimes \mathbf{1}

כאן \mathbf{1} מסמל את אופרטור היחידה במרחב הדו ממדי, והאופרטור \sigma = \frac{2}{\hbar} S מיוצג על ידי מטריצות פאולי .

כדי לכלול בהמילטוניאן את האינטרקציה של החלקיק עם השדה האלקטרומגנטי מבצעים את ההחלפה

p \rightarrow p - \frac{e}{c}A

משוואת דיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשוואה המתקבלת מההמילטוניאן של דיראק היא

[(\boldsymbol{\alpha \cdot p})c+\beta mc^2]|\psi \rangle = E|\psi \rangle

באופן מפורש נכתבת המשוואה כך

 \left(\beta mc^2 + \sum_{j = 1}^3 \alpha_j p_j \, c\right) \psi (\mathbf{x},t) = i \hbar \frac{\partial\psi}{\partial t} (\mathbf{x},t)

כאשר \ \mathbf{x} ו-\ t הן קואורדינטות המרחב והזמן בהתאמה. כתוצאה מההגדרה של ההמילטוניאן, על פונקציית הגל \ \psi (\mathbf{x},t) להיות מבוטאת כספינור ארבע-ממדי.

בפיתוח של המשוואה בקירוב הלא יחסותי, עם ההמילטוניאן הכולל את האינטרקציה עם השדה האלקטרומגנטי, מקבלים משוואה הכוללת באופן טבעי תיקונים שקודם לכן היה צורך להכניס משיקולים חיצוניים לתאוריה. בפיתוח עד סדר שני מתקבלים התיקונים היחסותיים לאנרגיה הקינטית והתיקון של אינטרקצית ספין מסילה.

פתרונות שליליים לאנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההמילטוניאן של דיראק כולל את המכפלה \boldsymbol{\alpha \cdot p}. מכיוון שהערכים העצמיים של מטריצות פאולי הם \pm 1, הרי שהפתרונות לאנרגיה יכולים לקבל ערכים שליליים. יתרה מכך, האנרגיה של המערכת לא חסומה מלמטה כלומר למערכת כזאת אין מצב יסוד, פתרון שאיננו מתקבל על הדעת מבחינה פיזיקלית.

תוצאה מוזרה זו הובילה את דיראק למסקנה כי מצב היסוד של המערכת, או מצב הריק, הוא מצב שבו כל מצבי האנרגיה השליליים מאוכלסים (הים של דיראק). במצב שבו כל הרמות השליליות מאוכלסות, עקרון האיסור של פאולי ימנע מפרמיון מלרדת לרמות האנרגיה הנמוכות.

המסקנה מתיאור זה היא שכדי ליצור חור בים של דיראק יש להשקיע אנרגיה של לכל הפחות \ 2mc^2 (פעמיים מסת המנוחה של חלקיק) ותוצאה של יצירת חור תהיה יצירת זוג של חלקיק ואנטי חלקיק. דיראק ייחס בתחילה את החלקיק החיובי החזוי לפרוטונים, שהיו אז החלקיקים החיוביים הידועים היחידים, למרות שלחלקיקים החזויים צריכה הייתה להיות מסה זהה למסתו של האלקטרון.

עובדת קיום החלקיקים החיוביים אומתה בניסוי עם גילוי הפוזיטרון בשנת 1932. כשנשאל דיראק מדוע לא העז וחזה את קיום הפוזיטרון ענה "פחדנות לשמה!". בכל מקרה, חלק את פרס נובל לפיזיקה של שנת 1933 על גילוי זה.

כתיב יחסותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

את משוואות דיראק ניתן לכתוב בצורה אינווריאנטית לורנץ באמצעות מטריצות גאמה של דיראק. המשוואה היא

\ \left( i \hbar \gamma^\mu \partial_\mu - m c \right) \psi = 0

או ביחידות בהן \ \hbar = 1 = c

\ \left( i \gamma^\mu \partial_\mu - m \right) \psi = 0

הלגראנז'יאן של דיראק הוא

\  L = \bar{\psi} \left( i \hbar c \gamma^\mu \partial_\mu - mc^2 \right) \psi

כאשר \bar{\psi} = \psi^\dagger \gamma^0.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]