משולם זושא מאניפולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספר תורותיו - "מנורת זהב", מהדורה ראשונה, וורשה, 1902

רבי משולם זושא (או זוסיא) מאניפולי[1] (מכונה גם "הרבי ר' זושא"‏[2], תחילת המאה ה-18 - ב' בשבט ה'תק"ס 28 בינואר 1800), אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק ותלמידו של המגיד ממזריטש, ממייסדי תנועת החסידות.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בתחילת המאה ה-18 לאליעזר ליפא. תאריך לידתו המדויק אינו ידוע ואין מידע רב על ראשית חייו. בצעירותו עסק בעיקר בלימוד קבלה[דרוש מקור]. נהג לצאת עם אחיו, הרב אלימלך, למסעות נדודים ("גלות"). על פי המנהג, היו ה"גולים" יוצאים בלי כסף ובלי אוכל למשך זמן רב. עוד נהגו שלא לישון באותו מקום יותר מלילה אחד.

במסעותיהם פגשו האחים את המגיד ממזריטש, והיו לתלמידיו המובהקים.

רבי זושא נתמנה לאדמו"ר בעיירה אניפולי.

דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימתו

בין תלמידי המגיד הפך רבי זושא לסמל של תמימות, ענווה וטוב לב. על כך כותב הרב יהודה לייב מימון בספרו "שרי המאה":

"הרים לא עקר בפילפולו, פילים לא חיבר בקופא דמחטא, ספרים לא חיבר, שאלות ותשובות ופסקי הלכה לא ערך, אבל הוא היה צדיק תמים, חסיד ועניו, ואת עמו אהב אהבה בלי מיצרים".

רבי זושא חי בדוחק רב. נהג ללמוד ליד האח על רצפת בית המדרש. מסופר כי רבים מהאנשים ששמעו את שמו ובאו מרחוק להיוועץ בו הופתעו מבגדיו הבלויים ומצורת חייו הפשוטה. לפי סיפור נודע, כשבאו האחים רבי שמעלקה מניקלשבורג ורבי פנחס הורוביץ אל המגיד ושאלו איך אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה (כמובא במשנה האחרונה במסכת ברכות), הפנה אותם לרבי זושא. הם מצאו אותו מאחורי התנור ואמרו לו שהמגיד שלח אותם. ענה להם: כנראה שלא שמעתם נכון, אינני יכול להסביר לכם זאת מכיוון שמעולם לא היה לי רע‏[3].

הוא נהג לדבר על עצמו בגוף שלישי, "זושא אומר". נימק זאת בכך שרק הקב"ה יכול לומר אני, כלשון הדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנוכי ה' אלוקיך".

אמרתו הידועה: "אם ישאלו אותי בשמים למה לא הייתי אלימלך (אחיו) - אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא - יסתתמו טענותי".

בסיפורי חסידים מוצג רבי זושא כמי שהחזיר אלפים בתשובה על ידי שהוכיח אותם בצורה מתוחכמת, כאשר היה מתוודה כביכול על חטאיו שלו ליד אדם שבאמת חטא אותם חטאים, ובעקבות כך היו בני שיחו חוזרים בתשובה.

מסופר כי בעל התניא, שקיבל ממנו הסכמה על ספרו, אמר עליו: "עבודתו הייתה ביראה עילאה כל כך, עד שגם בהיכל היראה הייתה יראתו לפלא"‏[4]. נודע באהבת-ישראל שלו ופעל רבות לפדיון שבויים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בב' בשבט ה'תק"ס 28 בינואר 1800 נפטר ממחלה. הוא נקבר ליד רבו, הרב דב בער ממעזריטש. בתחילה היה כתוב על מצבתו: "פה נטמן הקדוש... עובד אלוהים באהבה והשמח ביסורים ורבים השיב מעוון". לאחר זמן נכתבה המצבה מחדש ועליה כתוב אך: "הרבי ר' זושא".

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישא פעמיים. שם אשתו הראשונה לא ידוע. ממנה נולד לו בנו הבכור. מאשתו השנייה הנדיל נולדו לו בנו ובתו האחרים.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת אניפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אניפולי זו היא כיום Annopol, מחוז קמניץ-פודולסקי שבאוקראינה (ראו בערכה באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם). אין להתבלבל בינה ובין אנופול שבפולין, אנופול ראחוב - שגם היא באוקראינה, ועוד עיירות בעלות שם דומה.
  2. ^ נהגה: 'רֶבּ זוּשֶה'
  3. ^ סיפור זה אינו מופיע בספר בוצינא קדישא על רבי זושא. ייתכן שזוהי העברה מסיפור על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב וברכת "שעשה לי כל צרכי" בכל בוקר, למרות שאין לו מה לאכול או ללבוש. גרסה דומה ביחס לרבי זושא עוסקת בתלמיד ששלח מהמגיד ממזריטש אליו בעניין קבלת יסורים בשמחה. רבי זושא לא ידע להסביר, כי "מעולם לא היו לי יסורים". ראו סיפור על קבלת יסורים בשמחה (שערי מועדים, הרבי מליובביץ, תמוז ה'תשנ"ה).
  4. ^ בוצינא קדישא, אות כו