משחית טנקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משחית טנקים M18 הלקט, 1945
משחית טנקים סובייטי מדגם SU-85
TK-3 משחית הטנקים הראשון

משחית טנקים הוא כלי רכב קרבי חמוש באמל"ח נגד טנקים, ומשמש להשמדת כלי רכב משוריינים.

מקורו של השם "משחית טנקים" הוא בביטוי באנגלית: Tank Destroyer, שניתן ככינוי לכלים אלו על ידי צבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיקר משיקולים פסיכולוגיים.[1]

משחיתי טנקים הופיעו לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, במטרה לייצר כלי לחימה ייעודי ויעיל נגד טנקים שיהיו זולים ופשוטים יותר לייצור מטנקים רגילים ועם זאת, יעילים בהשמדתם. משחיתי טנקים נבנו בדרך כלל באמצעות הסבת תובה של טנק רגיל, אם כי היו גם מספר רכבים קלים, דוגמת הדיאקון הבריטי, וכן משחיתי טנקים שתוכננו מראש ככאלה, דוגמת ה-M18 הלקט האמריקאי. במהלך המלחמה התברר כי לוחמת שריון מיועדת בעיקר ללחימה של טנק מול טנק, ומשחיתי טנקים (בעיקר אלו שעברו הסבה ולא תוכננו לכך מראש) מצאו עצמם פועלים כתותחי סער, בתפקידי סיוע לכוחות באש ארטילרית ישירה, או אף כטנקים רגילים, ופחות למטרה לשמה תוכננו.

לאחר מלחמת העולם השנייה ירדה קרנו של משחית הטנקים, בדומה לכלים רבים אחרים, בעקבות הופעתו של טנק המערכה, זה שילב בין מהירות וניידות, כוח אש ומיגון. הופעתו של הטיל נגד טנקים החזיר את קרנו של משחית הטנקים המודרני - שהוא לרוב נגמ"ש לחימה. הוא מהיר וקל משקל יחסית, והוא חמוש בטילים רבים בעלי טווח גדול. עם זאת, ישנם משחיתי טנקים מודרניים, כגון הקנטאורו המבוססים על תותח, לרוב למשחיתים מסוג זה מרכב אופני ומחיר זול יותר ביחס לטנק מערכה, ובנוסף, להם יש יכולת לשאת מספר מוגבל של חיילי חי"ר.

משחיתי טנקים מודרניים מבוססים על כלי רכב או רק"מ קלים, דוגמת נגמ"שים או ג'יפים, ויכולים להיות זחליים או אופניים.

היסטוריה ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחית טנקים M3.

משחיתי טנקים הופיעו לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, בעת שהצדדים הלוחמים עמלו על פיתוח טקטיקות וכלים ללוחמת שריון. הרעיון המרכזי מאחורי משחית הטנקים היה הצורך בכלי לחימה שיהיה זול יותר ופשוט יותר לייצור מטנק רגיל ובעל מהירות גבוהה יותר וחימוש המותאם ליעילות מרבית כנגד טנקי אויב.

משחיתי הטנקים הראשונים נחלקו בין שתי גישות תכנון והפעלה עיקריות - גישה ראשונה הציגה כלים שהיו מהירים, זריזים וזולים יותר מטנקים, אך בעלי כוח אש עדיף, אשר יוכלו להביס את טנקי האויב באמצעות שילוב של תמרון וכוח אש עדיפים. הגישה השנייה שאפה ליצור כלים כבדים יותר אשר צוידו בשריון כבד, כזה שיהיה בלתי ניתן לחדירה על ידי התותחים בהם צוידו הטנקים הרגילים של האויב, ובתותח רב-עוצמה וארוך טווח, שיאפשר למשחית הטנקים להשמיד את טנקי האויב בפגיעה יחידה ומטווחים ארוכים, ובכך יפצה על כושר התמרון הנחות שלו.

התפיסה הכללית בנוגע למשחיתי טנקים התבססה על התקנת החימוש העיקרי בתושבת בעלת יכולת צידוד מוגבלת בחזית תובת הכלי, או במבנה עילי משוריין, זאת במקום הצריח הסובב הנהוג בטנקים. השמטת הצריח, יחד עם מנגנון הצידוד שלו, הפכה את משחית הטנקים לזול, פשוט ומהיר יותר לייצור לעומת טנק רגיל. בנוסף, הסרת הצריח הפחיתה את משקל הכלי ואת גובהו, מה שאפשר להגדיל ולהגביה את התובה ועדיין לשמור על צללית קטנה יותר מזו של טנק, בעוד הנפח הפנימי המוגדל והמשקל המופחת אפשר להתקין תותח גדול וחזק יותר, לאחסן ולשאת תחמושת רבה יותר, להרכיב שריון עבה יותר או להשיג מהירות וכושר תמרון עדיפים. בנקודה זו, הייתה התפיסה של צבא ארצות הברית בחזקת היוצא מן הכלל - משחיתי הטנקים האמריקאיים נבנו ככלים דמויי טנק וצוידו בצריח בעל יכולת ציוד מלאה (360o). צריח זה היה בעל גג פתוח במטרה לחסוך במשקל.

משחית טנקים מדגם אלפנט.

לעומת זאת, מאחר שמשחיתי טנקים תוכננו במיוחד לצורך הלחימה וההשמדה של טנקים, הרי שהם לוקים בחסר בתחומים אחרים - משחיתי טנקים נשאו בעיקר תחמושת חודרת שריון, מה שהגביל את יכולתם לפעול נגד מטרות שאינן משוריינות.[2] מאותה סיבה, צוידו משחיתי טנקים בדרך כלל במקלע יחיד, מה שפגע ביכולתם להתמודד עם התקפות של כוחות רגליים. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לבעיה זו היא משחית הטנקים הגרמני, האלפנט,[3] אשר לא צויד כלל במקלעים או באמצעים אחרים ללוחמת חי"ר. במהלך פעילותם המבצעית הראשונה, בקרב קורסק, ננטשו אלפנטים רבים לאחר שחיילים רוסים הצליחו להתקרב אליהם באין מפריע, לפגוע בזחלי הכלים ולשתק אותם.[4]
משחיתי טנקים רבים נבנו עם מבנה עילי או צריח שהיו פתוחים לאחור וללא גג, מה שהותיר את אנשי הצוות חשופים לפגיעות רסיסים או לירי מנשק קל.

הניסיון שנצבר במהלך מלחמת העולם השנייה הראה כי משחיתי טנקים חסרי צריח, בהם החימוש העיקרי מוגבל לזווית צידוד צרה בחזית הכלי, יעילים בעיקר לירי ממארב ופחות למצבי קרב תמרון, מה שהופך אותם לכלי נשק הגנתיים בעיקרם, בעוד משחיתי הטנקים בעלי הצריח סובלים בעיקר מהיותם מצוידים בשריון דק יותר מהטנקים הרגילים, בעוד כושר התמרון והמהירות העדיפים שלהם לא מספקים יתרון משמעותי מספיק כדי לחפות על המחסור בשריון.

משחית טנקים M36 ג'קסון.

יתרונם המשמעותי ביותר של משחיתי הטנקים היה החימוש הכבד יותר שלהם, דוגמת ה-M36 ג'קסון האמריקאי שצויד בתותח בקוטר 90 מ"מ, אולם עם הופעתם של טנקים רגילים שצוידו בחימוש דומה, דוגמת ה-M-26 פרשינג, שצויד באותו התותח ששימש את ה-M36, או אף כבד יותר, והיו בעלי שריון עבה יותר, הפכו משחיתי טנקים החמושים בתותח זה למיושנים.

פיתוח משחיתי טנקים נמשך לאחר מלחמת העולם השנייה, ומשחיתים החמושים בתותח אף זכו לעדנה מחודש במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, דוגמת הקנוניאגדפנצר המערב-גרמני והסטרידסואגן 103 השוודי,[5] אך כלים אלה המשיכו להציג את אותם החסרונות בדומה לקודמיהם מימי מלחמת העולם השנייה. הייתה זה הופעתם של כלי נשק ייעודיים נגד טנקים, דוגמת התותח ללא רתע ובעיקר הטיל נגד טנקים, אשר הביא לפיתוחם של משחיתי הטנקים המודרניים.

משחיתי הטנקים המודרניים מבוססים בדרך כלל על רק"מ קל, דוגמת נגמ"שים, או רכב קל, דוגמת ג'יפים, המצוידים בטילי נ"ט, ומסוגלים לפגוע בטנק מטווח ארוך ולהשמידו בפגיעה אחת. עם זאת גם משחיתי טנקים אלה נושאים אופי הגנתי - הם מיועדים לשגר את חימושם מעמדות מוסוות, ואין הם מסוגלים להתמודד עם טנק בשדה מערכה פתוח.

משחיתי טנקים במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, משחיתי טנקים הופיעו לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, והיו למעשה כורח מהמציאות הכלכלית שהייתה חלק מהמלחמה, יחד עם הצורך לייצר במהירות כמויות גדולות של כלי לחימה משוריינים. משחית הטנקים מחוסר הצריח היה פשוט יותר לייצור מהטנק, והשימוש בתובות של טנקים רגילים, שכבר היו בייצור, אפשר לקצר את זמן הפיתוח של הכלי, ולהכניס לשירות כמות רבה יותר של כלים בזמן קצר יותר.

במהלך המלחמה נבנו משחיתי טנקים במגוון של תצורות, החל מכלי רכב משוריינים דמויי טנק, אך עם שריון דק וצריח פתוח, כדי להשיג מהירות ויכולת תמרון טובות יותר, דוגמת הM18 הלקט האמריקאי, דרך כלים מפלצתיים מחוסרי צריח בעלי שריון כבד בהם הותקן החימוש העיקרי בתושבת מוגבלת צידוד בחזית הרכב, דוגמת היאגדטיגר גרמני, ועד לכלי רכב קלים בהם הותקן החימוש על חצובה בירכתי הרכב, מאחורי מגן-תותח פשוט, דוגמת הדיאקון הבריטי.

החימוש העיקרי של משחיתי טנקים במהלך המלחמה הורכב מתותח נגד טנקים או, במקרה של משחיתי טנקים רוסים בעיקר, מתותח הוביצר רב עוצמה, בקליבר גדול (122 ואף 152 מ"מ).

משחית טנקים רוסי מדגם ISU-122, עם סמלי הצבא הפולני

פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון הראשון בשימוש במשחיתי הטנקים התרחש ככל הנראה בפולין. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ערך הצבא הפולני ניסויים בהסבת שריוניות זחליליות מסדרת TKS למשחיתי טנקים על ידי התקנת תותחים קלים בקטרים שונים. עד לפרוץ הפלישה לפולין, הספיקו הפולנים להסב מספר קטן של שריוניות מדגמי TK-2 ו-TK-3 לנשיאת תותחים קלים בקוטרים 20 מ"מ (24 כלי רכב) ו-37 מ"מ (2). מרבית הכלים הללו הושמדו בהתקפות אוויריות, ורק בודדים, חמושים בתותחי 20 מ"מ, שרדו והשתתפו בפועל בקרבות, אך כלים אלה הוכיחו את עצמם היטב בקרב. במקרה אחד, ב-18 בספטמבר 1939, השמיד סמל רומן אורליק, בפקדו על שריונית TKS חמושה בתותח 20 מ"מ, שלושה טנקי פאנצר 35(t) גרמנים.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדור הראשון של משחיתי הטנקים הגרמנים כונו פנצרייגר (Panzerjäger) - מגרמנית: "צייד טנקים". פנצרייגר התבסס על הרכבת תותח נ"ט קיים על תובת טנק ממנו הוסר הצריח, על מנת להשיג ניידות. התותח הותקן במבנה עילי משוריין שהורכב מלוחות מגן חזית וצד, אך נותר פתוח לאחור על מנת לחסוך במשקל. כלים אלה היו למעשה יותר בחזקת תותחי נ"ט מתנייעים, מאשר כלי לחימה המסוגלים לנהל קרב בטנקי אויב.
לדוגמה, 202 טנקי פנצר 1 הוסבו לשמש כפנצרייגר 1 על ידי הסרת הצריח והתקנת תותח נ"ט צ'כי בקוטר 47 מ"מ. באופן דומה הוסבו טנקי פנצר 2 בחזית המזרחית לנשיאת תותחי נ"ט רוסים בקוטר 76.2 מ"מ שנתפסו שלל - רכב זה כונה מארדר 2. הפנצרייגר הנפוץ ביותר היה המארדר 3, אשר התבסס על תובת טנק פאנצר 38(t) ותותח נ"ט גרמני בקוטר 75 מ"מ. טנק הפנצר 38(t) שימש גם כבסיס ליאגדפנצר 38(t) הצר. הכלי האחרון בסדרת הפנצרייגר היה הנאזהורן אשר צויד בתותח ה-88 מ"מ. אף על פי שנשאו חימוש כבד ויעיל יותר מהחימוש של הטנקים עליהם התבססו, סבלו הפנצרייגרים מהעדר הגנה נאותה לאנשי הצוות מאחר שהיו בעלי שריון דק וכן חסרו הגנה לאחור ומלמעלה.
כדי להתגבר על חסרונותיהם, הוחלפו הפנצרייגרים על ידי דור חדש של משחיתי טנקים. כלי חדשים אלו נקראו יאגדפנצר (Jagdpanzer) - מגרמנית: "טנק צייד". בניגוד לפנצרייגר, היאגפנצר, כפי ששמו מרמז, נבנה ככלי ללוחמת שריון, אשר נועד להילחם בטנקי אויב בשדה הקרב ולהביס אותם. לעומת הפנצרייגר, שנבנה על בסיס על תובות של טנקים קלים, נבנה היאגדפנצר על בסיס תובות של טנקים בנוניים. מאחר שתוכנן ללוחמת שריון, נבנתה תובת הכלי כגוף משוריין הסגור מכל צדדיו, ובדגמים מסוימים אף עובה השריון מעבר לעוביו בטנק המקורי ששימש לכלי כבסיס.
יאגדפנצר לדוגמה היה היאגדפנתר, יאגפנצר אשר נבנה על בסיס תובת טנק הפנתר וחומש בתותח ה-88 מ"מ במבנה עילי משוריין, במקום הצריח ותותח ה-75 מ"מ המקוריים. יאגדפנצר נוסף, היאגדטיגר, שהתבסס על תובת טנק הטיגר, היה כלי הרק"מ הגרמני הכבד ביותר שנכנס לשירות פעיל במהלך המלחמה, ונשא תותח אימתני בקוטר 128 מ"מ.
אחד ממשחיתי הטנקים הגרמנים המוצלחים ביותר היה השטורמגשיץ 3, תותח מתנייע אשר תוכנן במקור כתותח סער לסיוע באש לכוחות רגלים והיה בעל תכנון דומה ליאגפנצר.

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למשחיתי הטנקים הגרמנים, רוב משחיתי הטנקים הרוסים מתקופת מלחמת העולם השנייה התבססו על מרכב טנק ממנו הוסר הצריח והוחלף במבנה עילי משוריין בו הותקן תותח נגד טנקים. התוצאות היו כלים קטנים יותר, קלים יותר ופשוטים יותר לבנייה מטנקים רגילים, אשר נשאו תותחים גדולים יותר. כך שימש ה-T-34 בסיס ל-SU-85, אשר החליף את הצריח עם תותח ה-76 מ"מ בתותח נ"ט בקוטר 85 מ"מ, ול-SU-100, שנשא תותח בקוטר 100 מ"מ.

הרוסים הציגו אחדים ממשחיתי הטנקים הכבדים והחמושים ביותר של מלחמת העולם השנייה. כלים דוגמת ה-SU-122, בעל תותח 122 מ"מ, ואת ה-SU-152, בעל תותח בקוטר 152 מ"מ, אשר התבססו על טנקי ה-KV, והדגמים המתקדמים שלהם, ה-ISU-122 וה-ISU-152 שחומשו באותם תותחים אל החליפו את תובת הבסיס בזו של טנק ה-IS-2. ה-SU-152 זכו לכינוי "זברובוי" (Zveroboy) - מרוסית "רוצח המפלצת", בשל יכולתו להשמיד את הכלים הגרמנים המשוריינים ביותר - טנקי הטיגר והפנתר ואת משחית הטנקים אלפנט - בפגיעה ישירה אחת, זאת פשוט הודות למשקל האדיר, כמעט 50 קילוגרם, של פגזי 152 המ"מ שלו.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלחמת העולם השנייה, בחן צבא ארצות הברית מספר טקטיקות ללוחמת שריון. לאור טקטיקת הבליצקריג שהציגו הגרמנים, ציפו יחידות אמריקאיות למצוא את עצמן ניצבות בפני מספרים גדולים של טנקים גרמנים התוקפים לרוחב חזית צרה יחסית. לאור מצב זה, בחרו האמריקאים להתבסס על דוקטרינה של שימוש במשחיתי טנקים קלים וזריזים, שיוכלו לאגף את הטנקים הגרמנים באמצעות כושר תמרון עדיף, ולהשמידם באמצעות כוח אש כבד. משחיתי הטנקים אלה אוגדו ביחידות ייעודיות - גדודי משחיתי טנקים.
במציאות, למעט במהלך קרב הארדנים, מתקפות כאלה כמעט ולא התרחשו, ולאורך המלחמה רק גדוד משחיתי טנקים אחד באמת נלחם בהתאם לדוקטרינה סביבה עוצב כוח משחיתי הטנקים האמריקאי. פיקוד משחיתי הטנקים מנה בסוף המלחמה למעלה מ-100,000 איש ו-80 גדודים, כל אחד מהם מורכב מ-36 משחיתי טנקים.

בהתאם לדוקטרינה שפותחה, נדרשו משחיתי הטנקים האמריקאים להיות מהירים, בעלי כושר תמרון גבוה ולשאת חימוש כבד. בפועל, רק ה-M18 הלקט התאים לדוקטרינה האמריקאית - עם מהירות מרבית של 90 ק"מ היה זה הרכב המשוריין המהיר ביותר במלחמת העולם השנייה.

עם כניסת ארצות הברית למלחמה, בדצמבר 1941, טרם הושלם פיתוחם של משחיתי הטנקים המשוריינים, ופיקוד משחיתי הטנקים נאלץ להתבסס על אמצעי אד הוק, דוגמת משחית הטנקים M3 - דגם שתוכנן בחופזה והתבסס על הרכבת תותח 75 מ"מ על גבי זחל"ם M3 בתושבת מוגבלת צידוד. כלי נוסף ראשון היה ה-M6 פארגו, שהיה למעשה משאית דודג' WC55,[6] 3/4 טון, עליה הורכב תותח נ"ט 37 מ"מ. הכלי, אשר ערך את טבילת האש שלו במהלך הלחימה בתוניסיה, נתגלה ככישלון מוחלט וכל הכלים מסוג זה פורקו בסיום המבצע והוחזרו לתצורתם הראשונית.

משחית הטנקים האמריקאי דמוי הטנק הראשון היה משחית הטנקים M10, שערך את טבילת האש שלו במהלך מבצע לפיד בצפון אפריקה ב-1943. אל ה-M10, אשר היה משחית הטנקים האמריקאי הנפוץ ביותר, היה כלי כבד ולא התאים לדוקטרינה האמריקאית, הצטרף ב-1944 ה-M18 הלקט הקטן והזריז. במהלך יוני 1944, לאחר שהתברר כי תותח ה-76 מ"מ בו צוידו ה-M10 וה-M18 מתקשה לחדור את טנקי הפנתר והטיגר, בטווחים שמעל 500 מטר, הציגו האמריקאים את המשחית הטנקים M36 שנשא תותח נ"ט בקוטר 90 מ"מ - תותח הנ"ט הגדול ביותר בשירות בעלות הברית.

בניגוד למשחיתי הטנקים של אומות אחרות, משחיתי הטנקים דמויי הטנק האמריקאים - ה-M10 וולברין וה-M36 ג'קסון, אשר התבססו על טנק השרמן, וה-M18 הלקט, אשר היה תכנון חדש לחלוטין, צוידו בצריח בעל יכולת צידוד מלאה, אך פתוח-גג, על מנת לחסוך במשקל הרכב ולאפשר הרכבת תותח גדול יותר.
הצריח הפתוח והשריון הדק[7] של משחיתי טנקים אלה הפכו אותם פגיעים גם לכלי נשק קלים יותר ולפגיעות רסיסים.
מאחר שמספר הטנקים בהם נתקלו כוחות אמריקאים על אדמת אירופה פחת בהתמדה ככל שהתקדמה המלחמה, רוב גדודי משחיתי הטנקים פוצלו ליחידות קטנות והוצמדו ליחידות חי"ר כיחידות סיוע, תוך שהם משמשים כתותחי סער, או כטנקים רגילים.


בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהטקטיקה הבסיסית בהם השתמשו, טקטיקה של הפרדת הכוח המשוריין לטנקי חי"ר, שנועדו לסייע לכוחות הרגליים, ולטנקי שיוט, שנועדו להילחם בטנקי אויב, הוכיחה עצמה נחותה, גרמה טקטיקה זו לבריטים להבין שלוחמת שריון היא, בסופו שלדבר, לוחמה של טנק בטנק. כתוצאה מכך, הושקעו מאמצים רבים בפיתוח תותח יעיל נגד טנקים, במטרה להתקינו בדור חדש של טנקים. מאמצים אלו הובילו לפיתוחו של התותח בן ה-17 ליטראות, שנחשב בעיני רבים כתותח הנ"ט הטוב ביותר של מלחמת העולם השנייה.[8] התותח עלה בכושר החדירה על תותח ה-88 מ"מ ה"קצר" של טנק הטיגר והשתווה לביצועיו של תותח ה-88 מ"מ ה"ארוך" של הטיגר II‏.[9]

משחיתי הטנקים הבריטים נבנו משילוב של רצון להציב את תותח 17 הליטראות רב העוצמה על פלטפורמה ניידת והמחסור בטנקים מתאימים לשאת אותו, וכתוצאה מכך, נטו להיות בעלי אופי מאולתר. הניסיון הראשון התבסס על שידוך של תותח ה-17 ליטראות, שכונו בקיצור "17 פאונדר", עם תובת טנק הוולנטיין אשר יצר את הארצ'ר, שדמה באופיו למשחיתי הטנקים הגרמנים מסדרת המארדר. כלי נוסף היה האכילס, שהיה למעשה משחית טנקים M10 אמריקאי, בו הוחלף התותח האמריקאי המקורי ב-17 פאונדר. ניסיון נוסף ליצור משחית טנקים ייעודי נוצר על ידי הרכבת ה-17 פאונדר על תובת טנק הקרומוול, מה שיצר את טנק הצ'אלנג'ר, ואת הגרסה פתוחת הצריח שלו, משחית הטנקים ה"אוונג'ר" (אם כי גרסה זו נכנסה לשירות רק לאחר תום המלחמה באירופה). במהלך 1944, החלו הבריטים להסב טנקי שרמן לנשיאת תותחי 17 ליטראות. הטנק החדש, אשר זכה לכינוי שרמן פיירפלי, נחשב לאחת הגרסאות הטובות ביותר של טנק השרמן.

הניסיון הבריטי היחיד ליצור משחית טנקים בתבנית משחיתי הטנקים הגרמנים הכבדים חסרי הצריח, דוגמת היאגדפנצרים, היה משחית טנקים אשר התבסס על תובת טנק הצ'רצ'יל, אך החליף את הצריח במבנה עילי משוריין, בו הורכב תותח ה-17 פאונדר. הרעיון נזנח לטובת גרסה של טנק הקרומוול שתוכננה לשאת את התותח, אשר הובילה לפיתוחו של טנק הקומט.

משחיתי טנקים לאחר מלחמת העולם ה-II[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה של המלחמה הקרה פותחו במערב מספר משחיתי טנקים כדי לתגבר את כוח האש הנגד טנקי של כוחות נאט"ו במטרה להתגבר על הנחיתות מספרית שלהם אל מול כוחות ברית ורשה. בבריטניה פותח בשנות ה-50 של המאה ה-20 משחית הטנקים צ'ריוטר, שהתבסס על תובת טנק קרומוול שחומש בתותח 20 ליטראות בצריח מגודל. ההתבססות על טנק הקרומוול הגבילה את יכולותיו של הצ'ריוטר בהשוואה לאחיו הגדול, טנק הצנטוריון. בעקבות הצ'ריוטר פיתחו הבריטים את טנק הקונקרר שחומש בתותח בקוטר 120 מ"מ. אף שהיה טנק לכל דבר, ביצועיו של הקונקרר, שנבעו ממשקלו הכבד, דמו יותר לביצועיהם של משחיתי הטנקים הגרמנים הכבדים, היאגדטיגר והאלפנט, מאשר לביצועיהם של הטנקים של התקופה. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 פותח בגרמניה הקנוננפנצריגר, שהיה למעשה גרסה מודרנית למשחית הטנקים יאגדפנצר 4 מימי מלחמת העולם השנייה, ואשר חומש בתותח בקוטר 90 מ"מ. עם התפתחות השריון הסובייטי, והופעתם של טנקים חדשים בעלי מיגון כבד יותר בידי כוחות ברית ורשה, הפך התותח המקורי בן 90 המ"מ למיושן. חלק מהקנוננפנצריגרים שודרגו באמצעות החלפת התותח בתותח בקוטר 105 מ"מ, בעוד באחרים הוחלף התותח במערכת לשיגור טילים נגד טנקים מדגמי טאו והוט. הגרסאות נושאות הטילים נותרו בשירות עד לשנות ה-90 של המאה ה-20.[10]

במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, עם פיתוחן של מערכות טיל נ"ט חדישות, אותן ניתן להתקין על כמעט על כל רכב, הפך רעיון משחית הטנקים המשוריין והכבד למיותר. התפתחותם של טנקי המערכה העיקריים, שמשקלם עלה מ-40 טון לכ-70 טון, הוביל לפיתוחם של משחיתי טנקים קלים לשימושם של כוחות מוטסים דוגמת ה-ASU-85, האונטוס, שחומש בתותחים ללא רתע, ההמבר הורנט, שנשא את טילי המלקרה, והM551 שרידן האמריקאי, שאף שסווג כטנק קל, דמה מאוד בביצועיו ובמבנהו (רכב משוריין קל מאוד המקריב מיגון לטובת עבירות ומהירות) למשחיתי טנקים קודמים דוגמת הM18 הלקט.

למעשה, משחיתי הטנקים הוחלפו ברובם על ידי נגמ"שי לחימה, להם תותח בינוני בקוטר של 30–40 מ"מ לרוב ולעיתים אף 100 מ"מ, ורובם ככולם נושאים כוורות לטילים מונחים נגד טנקים. עם זאת, עדיין ישנם משחיתי טנקים, כמו הקנטאורו האיטלקי שחמוש בתותח 120 מ"מ או הפרא הישראלי החמוש במספר רב של טילי תמוז מונחים כנגד טנקים.

משחיתי טנקים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנטאורו. משחית טנקים איטלקי מודרני.

בשדה הקרב המודרני, כלי הנשק העיקרי נגד טנקים הוא הטיל נגד טנקים. טילים אלה קיימים במגוון רחב של גדלים, החל מטילים ארוכי טווח דוגמת ההלפייר הנישאים על ידי מסוקי קרב ועד לטילים קלים הניתנים להפעלה על ידי לוחם רגלים יחיד, דוגמת הדרגון, אולם משחיתי טנקים בגילגולם המודרני, ממשיכים למלא תפקיד חשוב בשל יכולתם לשאת כמות רבה של טילים בעלי טווח ויכולת חדירה העולה על זו של הטילים הקלים המשמשים את חיילי החי"ר, תוך התעלמות ממגבלות ההפעלה של מסוקי קרב. משחיתי טנקים מודרניים משמשים לתגבר את היכולת הנגד-טנקית של כוחות להם לא ניתן לצרף טנקים רגילים - לדוגמה כוחות מוטסים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל משמשים נגמ"שי ה"חפיז" (נגמ"שי M-113 מוסבים) ובעיקר טנקי ה"פרא", שהם למעשה טנקי מגח שבהם הוסר התותח והותקן כוורת שנושאת 12 טילים המתרוממת מהצריח ואותה אפשר לטעון מחדש בתוך הכלי. במקום התותח הותקן במקומו קנה דמה מפח, זאת במטרה לשמור על קיומו בסוד ולאפשר לו להיטמע בתוך כוחות השריון.

שני אלו הם פלטפורמת השיגור העיקרית של יחידת מיתר לשיגור טילי התמוז. טיל זה הוא טיל נגד טנקים מתקדם מדור שלישי, בעל טווח של מעל ל-25 ק"מ והוא תוכנן כנשק הפתעה כנגד השריון הסורי והמצרי.[11] בשל כך, הנשק היה מסווג עד לשנת 2011 (הוכרז כמבצעי כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20).[12] ופלטפורמת השיגור העיקרית, הפרא, נותרה מסווגת עד לשנת 2015.

הטילים משתמשים בראש נפץ כפול (טאנדם) שנועד לחדור מיגון ריאקטיבי. ראש הנפץ הראשון מפוצץ את המיגון הריאקטיבי ואילו ראש הנפץ השני חודר את השריון הפאסיבי באמצעות מטען חלול. הנחיית הטיל היא אלקטרו-אופטית והיא מתבצעת בעזרת שני גלאים נפרדים: הראשון, מערכת CCD המפיקה תמונת וידאו צבעונית לצורך הנחיה בשעות היום, והשני, מערכת חיישני תת-אדום המפיקה תמונת הדמאת חום לצורך הנחיה בשעות היום והלילה. הטיל נע אל המטרה במסלול בליסטי, ומכוון בידי המפעיל של הטיל אל המטרה, וזאת כדי לפגוע בחלקם העליון של טנקי האויב, מקום שלרוב חסר מיגון משמעותי. לטיל ארבעה סנפירים מלבניים בחלקו האחורי שבאמצעותם הוא מנהג עצמו אל המטרה בזמן המעוף. בחלקו המרכזי של הטיל ישנם עוד ארבעה סנפירים, גדולים יותר מסנפירי הניהוג, המקנים לטיל יציבות כיוונית ועילוי בזמן מעופו.

בעקבות היחלשות השריון הסורי, ומלאי טילים גדול שנותר חסר שימוש, התחילו חיילי יחידת מיתר להשתמש בטילים נגד מטרות טרור ולסיכול ממוקד של מחבלים.[13] עם זאת, נשק זה עדיין משמש כנשק הנ"ט העיקרי של צה"ל, ותפקידו הוא לדלל משמעותית את טורי השריון של האויב בטרם יפגשו את השריון הישראלי.

רשימת משחיתי טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחיתי טנקים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Harry Yeide, (2005), The Tank Killers: A History of America's World War II Tank Destroyer Force, Havertown, PA: Casemate. ISBN 1-9320-3326-2
  • Bryan Perrett, (1999), Sturmartillerie & Panzerjäger 1939-45, Ospery Publishing,ISBN 1-8417-6004-9
  • Hilary Doyle & Tom Jentz, (2008), Jagdpanzer 38 'Hetzer' 1944-45, Ospery Publishing,ISBN 1-8417-6135-0
  • S J Zaloga, (2002), M10 and M36 Tank Destroyers 1942-1953, Ospery Publishing,ISBN 1-8417-6469-6
  • Ian Allan, (2002), Russian tanks of World War II - Stalin's armoured might, Ian Allan Publishing, ISBN 0-7110-2898-2
  • Chris Bishop, (1998), The Encyclopedia of Weapons of World War II, New York: Orbis Publishing Ltd, ISBN 0-7607-1022-8
  • Robert Jackson, (2007), Tanks and armored fighting vehicles, Parragon Publishing,ISBN 1-4054-9285-0
  • Uwe Feist, (1973), Panzerjäger in action, Squadron/Signal publications, ISBN 0-8974-7040-0

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משחית טנקים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Harry Yeide, שם.
  2. ^ מה שמכונה בעגה הצבאית - "מטרות רכות"
  3. ^ במקור נקרא הכלי "פרדיננד" על שם מפתחו פרדיננד פורשה
  4. ^ לאחר שהכלים שותקו, נאלצו הצוותים לנטוש אותם מאחר שמפאת משקלם הרב, כ-70 טון, לא ניתן היה לגרור אותם לאחור.
  5. ^ הסטרידסואגן 103 הוגדר למעשה כטנק, אך הוא מתאים גם להגדרת משחית טנקים, מאחר שהוא חסר צריח, ומתבסס על יכולתו לירות מעמדות מוסוות ופחות על יכולת לוחמה בשדה קרב פתוח.
  6. ^ בצה"ל שירת דגם מתקדם יותר מסדרת ה-WC במשך שנים רבות ונודע יותר בכינויים קומנדקר ונ.נ. (נושא נשק).
  7. ^ ה-M10 וה-M36 התבססו על טנק השרמן, אשר היה ידוע בשריונו הלא מספק. ה-M18 הלקט תוכנן מלכתחילה עם שריון דק במטרה לחסוך במשקל כדי להשיג את המהירות המרבית הגבוהה שלו.
  8. ^ Forty, George and Livesy, Jack, eds. The Complete Guide to Tanks & Armoured Fighting Vehicles. London: Anness Publishing Ltd., 2006. ISBN 1846811104, עמ' 116.
  9. ^ טנק הטיגר צויד בתותח 88 מ"מ בעל קנה באורך 56 קליברים (שהם 4.93 מ'), בעוד שטנק הטיגר II צויד בתותח 88 משופר בעל קנה באורך 71 קליברים (שהם 6.25 מ').
    ראו Ospery Publishing, Duel - Sherman Firefly vs TigerISBN 1-8460-0315-0, עמ' 4-5.
  10. ^ Gelbart, Marsh (1996). Tanks: Main battle and light tanks. London: Brassey's. ISBN 1-85753-168-X, עמ' 137-8
  11. ^ אור הלר, האתגר הבלתי צפוי של יחידת טילי ה"תמוז", באתר IsraelDefense.
  12. ^ דניאלה בוקור, אחרי שנים של הצלחות: חיל התותחנים חושף את טיל הסודי "תמוז", אתר צבא ההגנה לישראל.
  13. ^ Israeli Ground Forces - אתר זרוע היבשה : חיל התותחנים - יחידות ייעודיות
  14. ^ דניאלה בוקור, אחרי שנים של הצלחות: חיל התותחנים חושף את טיל הסודי "תמוז", באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 8 בינואר 2011.