משחק המוות (סרט, 2009)

משחק המוות
Le Jeu de la Mort
	צילום מסך, מתוך הסרט
מבוסס על	הניסוי של מילגרם
בימוי	כריסטוף ניק
הופק בידי	כריסטוף ניק
שחקנים ראשיים	טניה יאנג
מדינה	צרפת
חברת הפקה	הטלוויזיה הצרפתית
חברה מפיצה	נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	2009
משך הקרנה	93 דקות
שפת הסרט	צרפתית
סוגה	סרט תיעודי
	דף הסרט ב־IMDb

משחק המוות (בצרפתית: Le Jeu de la Mort) הוא סרט תיעודי צרפתי משנת 2009 אשר הופק על ידי הבמאי כריסטוף ניק עבור הערוץ France 2. הסרט מציג ניסוי בפסיכולוגיה חברתית, שבמהלכו הופק שעשועון טלוויזיה מזויף בשם "אזור האקסטרים" (The Xtreme Zone). במהלך השעשועון התבקשו המתמודדים לחשמל את המתמודד המתחרה במקרה שלא ענה נכונה על שאלות שנשאל, בעוד המתח חשמלי עולה בכל פעם עד להגיעו לרמה קטלנית המסוגלת לגרום מוות.

הניסוי הוא הפקה מחודשת של הניסוי של מילגרם שנערך על ידי הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל ופורסם בשנת 1974. הניסוי בחן את הציות לסמכות, כאשר ביקש לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו. צוות החוקרים של "משחק המוות" ביקש להתאים את הניסוי של מילגרם לעולם שעשועוני הטלוויזיה, ולבחון את ההבדלים בין התוצאות.

רקע והפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוצר הסרט, כריסטוף ניק, אמר כי מטרת הסרט היא לבחון את השפעתה של הטלוויזיה על התנהגותם של בני-אדם, ובפרט את השפעתן הפוטנציאלית של תוכניות מציאות.^[1] ניק מבקש לשאול האם תיתכן הוצאה להורג בטלוויזיה כאמצעי בידור, ולבחון את השפעתה של סמכות על האדם היחיד וסיכוייו להתמרד.

הניסוי נערך על ידי קבוצה רב-תחומית של מדענים בראשות הדוקטור לפסיכולוגיה חברתית ז'אן-לאון בובואה אשר ביקשו לבחון את עוצמתה של הטלוויזיה, ולאחר שנה של עבודה משותפת החליטו כי לצורך הניסוי ייבנה אולפן טלוויזיה מיוחד, וכי הצילומים יימשכו עד שיתקבלו נתונים שניתן להציג בצורה מדעית. הניסוי נערך במשך עשרה ימים.^[2]

לצורך הניסוי נבנה אולפן טלוויזיה מיוחד בצורה של שעשועון טלוויזיה טיפוסי. לצורך איתור המתמודדים פנתה חברת ההפקה לכ-13,000 איש אשר התאימו לפרופיל הנבדקים בניסוי של מילגרם אשר לא השתתפו או ניסו להשתתף בשעשועון טלוויזיה, ונאמר להם שישתתפו בפיילוט לשעשועון טלוויזיה שבו הפרס הראשון הוא מיליון אירו. מתוך 2,500 איש שביקשו להשתתף, נבחרו 80 מתמודדים אשר הובאו לשיחה מקדימה עם מפיק התוכנית, כביכול. בשיחה נכח גם המתמודד הפיקטיבי, ונעשתה הגרלה מזויפת שבה הוחלט מי מהם יהיה המתמודד ששואל את השאלות, ומי יהיה זה שיספוג "עונש" במקרה שיטעה. בשיחה הובהר למתמודדים כי מכיוון שמדובר בפיילוט הם לא יזכו בתשלום אם ינצחו, וכי העונש למתמודד השני יהיה מכת חשמל. כל 80 המתמודדים הסכימו להשתתף בתוכנית.^[2] בסיום הפגישה הוחתמו המתמודדים על חוזים המחייבים אותם להישמע להוראות המנחה.^[3]

הניסוי של מילגרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הניסוי של מילגרם

בתכנון מוקפד, נעשה ניסיון לשמור על מרבית הפרטים מהניסוי של מילגרם, בכפוף לאדפטציה הטלוויזיונית: ההכנה המקדימה של המתמודדים הייתה זהה; על ויתור הזכויות לווידאו קיבלו המתמודדים 40 אירו, השווים ל-4 הדולר אשר שילם מילגרם לנבחניו; בשני הניסויים היו שמונה רמות של מכות החשמל; וזעקות השחקן ב"משחק המוות" ותוכנן היו זהות לאלה של הניסוי המקורי.^[2] ההבדל העיקרי הוא שבהפקה המחודשת הוחלפה הדמות הסמכותית, מנהל הניסוי, במגישת הטלוויזיה הצרפתייה טניה יאנג.

שוני משמעותי נוסף היה קהל הצופים. מכיוון שהסביבה בה נערך הניסוי הייתה אולפן טלוויזיה, נכח במהלך הניסוי קהל צופים - בעוד הניסוי של מילגרם נערך בתנאי הבידוד של מעבדת מחקר. הקהל היה אמיתי ולא הורכב מניצבים, מתוך כוונה תחילה לבחון האם יסכימו להשלים עם המתרחש. בסך הכול צפו בניסוי 2,000 איש בלא ידיעה כי מדובר בניסוי.

מהלך הניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידם של המשתתפים בניסוי הוצג להם כעוזר-מנחה: עליהם להציג 27 שאלות למשתתף אחר (אשר הם אינם יודעים כי הוא שחקן), שנמצא בבידוד במרכז האולפן והם אינם מסוגלים לראותו אלא רק לשמוע אותו. במקרה שאינו עונה נכונה על שאלה, עליהם להעניש אותו בכל פעם במכת חשמל בעוצמה הדרגתית של עד 460 וולט.^[4] מנחת התוכנית הודיעה למשתתפים כי מכות החשמל, אשר גדלו בעוצמות של 20 וולט, אינן קטלניות - אך עלולות לגרום סבל רב; אם יפסיקו לשאול שאלות, יפסידו את סכום הפרס.

זעקות הכאב של המתמודד בבידוד (אשר היו מוקלטות וזהות לכל המשתתפים) נשמעו היטב למשתתף. הן הלכו והתגברו עד שהשחקן התחנן שיפסיקו. בשלב מסוים הפסיק השחקן לזעוק והשתתק לחלוטין, ואף הפסיק לענות על שאלות נוספות. למרות שניכר היה כי איבד את הכרתו או נהרג, המשיכו המתמודדים לשלוח אליו מכות חשמל. את אלה שביקשו להפסיק לשחק דרבנו להמשיך באמצעות חמישה שלבים^[2] (בניסוי של מילגרם, היו אלה ארבעה):

המנחה הודיעה למתמודדים כי הם רשאים להמשיך.
המנחה הודיעה למתמודדים כי הפקת התוכנית מקבלת על עצמה את מלוא האחריות למתרחש, ועל כן הם רשאים להמשיך.
המנחה הודיעה למתמודדים כי המתמודד שהם מחשמלים יודה להם בסיום המשחק, גם אם נדמה כי ברגעים אלו הוא סובל.
המנחה הודיעה למתמודדים כי הם אינם רשאים להפסיק, שכן הם מחויבים לציית לחוקי המשחק. בכך הפעילה המנחה את סמכותה לתת "פקודה" מתוקף היותה בעלת הסמכות.
המנחה פנתה לקהל, וזה עודד את המתמודדים להמשיך.

מתמודד שלאחר חמשת השלבים עמד על כך שהוא מעוניין להפסיק, היה רשאי לעזוב את האולפן. לאחר עזיבתו הוא נלקח לחדר הפקה, שם הופגש עם השחקן והוסבר לו כי מדובר היה בניסוי ונערך עמו ראיון מקיף.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

80 אחוזים מהמשתתפים המשיכו את המשחק למרות תחנוניו של השחקן, וחשמלו אותו עד לעוצמה המקסימלית האפשרית, 460 וולט. מתוך 80 משתתפים, רק 16 סירבו בתוקף להמשיך ולחשמל אותו ועזבו את התוכנית.^[4] ניק הודה כי נדהם מכך שאחוז כה גבוה של משתתפים צייתו לכללים הסדיסטיים ואמר כי מצלמות הטלוויזיה הגבירו את נכונות המשתתפים לציית וכי "אצל מילגרם, 65% צייתו לסמכות המרושעת. בסביבה טלוויזיונית, זה 80%".^[4]

ניק חילק את 80 המתמודדים לקבוצות:

המורדים: אנשים בעלי נטייה למרדנות או עקרונות חזקים, אשר המרידה בסמכות הייתה עבורם האפשרות היחידה. מתמודדים אלה, לרוב, לאחר שהגיעו להחלטה שאינם מוכנים להמשיך, סירבו לכל שכנוע נוסף מצד המנחה.
המורדים בקושי רב: אנשים אשר אין להם נטייה למרדנות, ועל כן ההתמרדות הייתה עבורם קשה במיוחד. אלו היססו בשלבים מסוימים, אך המשיכו בעקבות ההפצרות, עד לשלב בו כרעו תחת העומס הנפשי ומרדו בסמכות.
המדחיקים: אנשים אשר לא מרדו והמשיכו את המשחק עד תום. בדיעבד הם הסבירו זאת בכך שידעו (או חשדו) שמדובר בניסוי, ועל כן המשיכו לשחק. למרות הצהרותיהם, נמצאו בשפת הגוף שלהם סימני הזדהות עם הקורבן בזמן שסבל, וחלקם אף ניסו לרמות כדי לעזור לו ולהדגיש בקולם את התשובה הנכונה.
מקבלי הסמכות: אנשים שנטייתם לציית לסמכות הייתה כה חזקה, עד שעשו זאת גם כשהדבר נוגד את ערכיהם או מצפונם.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שרוב הביקורות הגיבו בחיוב לשחזור הניסוי של מילגרם, רבות גם העלו טענות לגבי הטיות אפשריות של השחזור לעומת הניסוי המקורי, ובשל כך ערערו על אמינותו של הסרט כדוקומנטרי:

ביקורות על מהימנות המדגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובדה שחברת ההפקה פנתה ל-13,000 איש שמתוכם נבחרו 80 בלבד, העלתה תהיות בנוגע למהימנותו של המדגם הנבחר. המוביל המדעי של הניסוי, ז'אן לאון בובואה (Jean-Leon Beauvois), טען בתגובה שתהליך המיון נעשה באופן דומה לזה הנעשה לניסוי של מוצר חדש, ועל כן אין סיבה לתהות על יחס המתקבלים לעומת הנבחנים או על סיבת בחירתם.
כל המתקבלים העידו על נכונותם להופיע בטלוויזיה ומכאן על חיבתם לאור הזרקורים ולחשיפה רחבה. סביר להניח כי אנשים אלו אינם מהווים מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה, ולכן קשה להחיל את תוצאות הניסוי על הכלל.

ביקורות על המסקנות והמהימנות המדעית של הניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטען שתוכנית הטלוויזיה הייתה טוטלית ורק בשל כך נהגו המשתתפים כפי שהתנהגו. בובואה טען בתגובה שבמובן הזה הטלוויזיה מדמה מצב של סתימת פיות, חוסר פלורליזם וגיוון בחברה.
גם אם הניסוי הראה שלטלוויזיה השפעה על המתמודדים, לא הוכח דבר לגבי הצופים שלגביהם נטען שעמדו מנגד. זאת משום שלא נאספו נתונים מהימנים על תחושתם וגם לא ניתנה להם הבמה לעזוב.

ביקורת על האתיות של התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה המליצה בעבר שלא לחזור על הניסוי של מילגרם בשל הלחץ העצום שמופעל על הנבדקים, ולמרות זאת הניסוי בוצע וגרם סבל לנבדקים. בובואה טען בתגובה שהוא רק חוקר את תגובתם של בני אדם למצבים שמעמידים בפניהם מנהיגים ובעלי סמכות אחרים מדי יום והוא לא מבין איך אפשר לטעון כנגדו בשל כך.
המגזר הציבורי בצרפת ביקר את התוכנית בשל העובדה שהערוץ שהעניק את המימון הוא ערוץ מסחרי ועל כן קיים חשש לניגוד עניינים.
התוכנית מתיימרת להוקיע תוכניות מציאות, אך משתמשת בדיוק באותם מנגנונים למשיכת הצופים: באז טלוויזיוני, מציצנות והצגת סבלם של המשתתפים.