משכן הכנסת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משכן הכנסת (מבט מדרום)
משכן הכנסת (מבט מצפון, מכיוון הכניסה הראשית)

משכן הכנסת הוא מקום פעילותה העיקרי של הכנסת. הוא שוכן בקריית הממשלה שבגבעת רם בירושלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבה הזמני של הכנסת הראשונה בתל אביב, 1949
הנחת אבן הפינה למשכן הכנסת בירושלים, 1958

ב-18 באפריל 1948 הוקמה מועצת העם. עם הכרזת העצמאות הפכה מועצת העם למועצת המדינה הזמנית ולגוף המחוקק של המדינה החדשה. הכנסת הראשונה קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבבניין הסוכנות היהודית בירושלים (בין ה-14 בפברואר ל-17 בפברואר 1949), והחל מה-8 במרץ אותה שנה התכנסה בתל אביב. הישיבות שהתקיימו בתל אביב, הן ישיבות הכנסת הראשונה, והן ישיבות מועצת המדינה הזמנית שקדמה לה, נערכו במספר מקומות בתל אביב: מוזיאון תל אביב (אז בבית דיזנגוף), ובניין קולנוע קסם שבכיכר הכנסת.

ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מה-13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר באפריל 1949 דובר על הקמת משכן הכנסת בגבעת רם. בתחילה הוצע להקימו לצד בנייני האומה, וזאת כדי ליצור קשר סמלי בין העם היושב בארץ לבין יהדות התפוצות (שנהגה לקיים קונגרסים וועידות בבנייני האומה). מיקומו של המשכן בתוך מתחם קריית הממשלה השתנה בתוכניות השונות: באחת מהן תוכננה הכנסת בצדה הצפוני-מערבי של רחבה ייצוגית, בצד בית הנשיא ומשרד ראש הממשלה; ובאחרת היא ממוקמת באמצע קריית הממשלה ומוקפת במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ ומשרד האוצר; בית הנשיא, בתוכנית זו, שוכן על גבעה בחלקה הדרומי-מזרחי של הקריה (עליה נבנתה בסופו של דבר הכנסת עצמה).

לבסוף הוחלט ב-1955 שמן הראוי שהמשכן יהיה לצד קריית הממשלה, במקומו הנוכחי, ולא בתוכה, וזאת כדי לסמל את הפרדת הרשויות ומשיקולים של סדרי תנועה, גישה של הציבור הרחב למבנה ושעות העבודה של הכנסת. ב-25 ביולי 1956 הוכרזה תחרות לבניית המשכן, אבל בשל העובדה שלא היה מימון לבנייה רוב האדריכלים בישראל לא נגשו לתחרות. ב-24 ביולי 1957 פורסם שבתחרות זכתה תוכניתו של האדריכל יוסף קלארווין. תשעה ימים לפני כן נודע שהברון ג'יימס דה רוטשילד הוריש סכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג (6 מיליון לירות ישראליות) למימון הבנייה.

חבר השופטים נימק את החלטתו:

[הבניין] מבטא יפה ומשרת את ייעודו המיוחד על ידי העמדתו על רמה בעלת ממדים לא מוגזמים... ועל ידי הופעה אצילה של גוף הבניין מכל הצדדים... השימוש ברמזים קלסיים בקומפוזיציה הארכיטקטונית מעניק לבניין את הסגולה לעודד יראת כבוד לכל המתקרב אליו

– החלטת חבר השופטים, 24 ביולי 1957

תוצאות התחרות עוררו סערה בקרב אדריכלים בישראל. העיתונאי אורי אבנרי פרסם בשבועון העולם הזה כתבה שטענה כי בפרסום תוצאות התחרות יש חשד לפרוטקציה ולשיפוט לקוי. בישיבה שערך הוועד הארצי של איגוד הארכיטקטים הוחלט לפעול כנגד הקמת משכן הכנסת לפי התוכנית שנבחרה. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק הורה להקים ועדת מומחים, אשר פסקה לבסוף לטובת התוכנית הזוכה בתחרות.

אבן הפינה הונחה ב־14 באוקטובר 1958 במעמד נשיא המדינה יצחק בן צבי, ואלמנת התורם, הברונית דורותי רוטשילד. אולם הן התוכנית עצמה, והן עצם זכייתו של קלרויין נותרו שנויות במחלוקת, ולכן בתהליך התכנון שותפו אדריכלים נוספים, בהם דב כרמי ובנו רם. הערכת התקציב הראשונה עמדה על כ-9 מיליון ל"י, אולם התקציב הסופי עמד על למעלה מ-20 מיליון ל"י. הבנייה נעשה על ידי יחידת הסמך הממשלתית מע"צ, והקבלן הראשי היה חברת סולל בונה. עיצוב פנים הבניין הופקד בין השאר בידי דורה גד. את הקיר הדרומי של אולם המליאה, הקיר שמאחורי בימת היושב ראש עיצב דני קרוון, ושם היצירה: "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך".

על פי התוכנית המקורית, היה טקס הפתיחה של המשכן להתקיים בט"ו באב[1], 1 באוגוסט 1966. אולם חנוכת הכנסת התמהמהה וב-22 באוגוסט 1966 הועבר הבניין באופן רשמי מידי הממונה על מע"צ, שר העבודה יגאל אלון, לידי יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת קדיש לוז[2].

טקס חנוכת המשכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוכת משכן הכנסת לוותה בשורה ארוכה של אירועים שהחלו ביום שני, 29 באוגוסט 1966‏[3]. לנמל התעופה לוד החלו מגיעים לישראל עשרות יושבי ראש של פרלמנטים ברחבי תבל. את פניהם קיבלו יו"ר הכנסת וסגניו. בשעות אחר הצהריים נערך טקס בו נקרא שמו של הרחוב המחבר את משכן הכנסת עם רחוב קפלן בקרית הממשלה על שם הברון רוטשילד[4]. בטקס השתתפו ראש עיריית ירושלים טדי קולק, חברי מועצת העיר ובני משפחת רוטשילד. עוד באותו היום נערכה קבלת פנים חגיגית במשרד החוץ לראשי הפרלמנטים האורחים. בשעות הערב נערך בירושלים מצעד לפידים חגיגי בהשתתפות כ-1,500 בני נוער.

לטקס חנוכת המשכן שנערך ביום שלישי, 30 באוגוסט 1966 הגיעו כ-5,000 מוזמנים. למחרת בשעות הבוקר נערכה הישיבה החגיגית הראשונה של הכנסת, בנוכחות יושבי ראש הפרלמנטים הזרים‏[5]. בין האורחים היו הוראס קינג, יושב ראש בית הנבחרים הבריטי, וכן יושבי ראש בתי נבחרים מקנדה, אוסטריה, גרמניה המערבית, צרפת, נורבגיה, שבדיה, פינלנד, חוף השנהב, סיירה ליאונה, אוסטרליה, יושב ראש הבית התחתון מיפן, חברים מבית הנבחרים של ארצות הברית והסנאטור וולטר מונדייל. בטקס נשא דברים יושב ראש האלת'ינגי, הפרלמנט של איסלנד, הנחשב לפרלמנט הקדום ביותר בעולם‏[6].

ב1967 ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, לפני פריצת כוחות צה"ל למזרח ירושלים, הכנסת הופגזה מירי של חיילים ירדנים.[7]

מבנה המשכן וחדריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה למתחם ורחבת הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם המליאה
הפסיפס בטרקלין שאגאל

על מנת להגן על רחבת הכנסת מפני ירי אפשרי מכיוון הגבול הירדני (לפני מלחמת ששת הימים), הוחלט למקם את הכניסה ואת רחבת הכנסת בצידו הצפוני של המשכן. בכניסה הראשית למתחם עמדו בעבר שערי פלומבו - שלושה שערי ברזל המוקדשים לזכר השואה, ומסמלים את חורבן יהדות אירופה ואת היציאה משעבוד לגאולה. השערים עוצבו בידי הפסל דוד פלומבו. במהלך שיפוץ המשכן בשנת 2007 הוזזו שערי הברזל ממרכז הכניסה והוחלפו בקיר מזכוכית ממוגנת. לידם הוצב פסל הסנה הבוער של דוד פלומבו (1966), ששכן עד השיפוץ בכניסה למשכן.

מול הכניסה, מחוץ למתחם, מוצבת מנורת הכנסת בדמות מנורת שבעת הקנים, בעיצובו של הפסל האנגלי-יהודי בנו אלקן, תרומת הפרלמנט הבריטי. רחבת הכנסת בפתח המשכן משמשת לטקסים רשמיים, בהשתתפות משמר הכנסת. אלמנטים בולטים נוספים בפתח המשכן: גלעד לזכר חללי מערכות ישראל של האמן זליג סגל (2007) ובו דולקת אש תמיד, עמודי בטון העוטפים את מבנה הכנסת, "שער השבטים" - דלת הכניסה.

אולם המליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מליאת הכנסת

באולם 116 מקומות ישיבה לחברי הכנסת מלבד המקומות סביב שולחן הממשלה. בראש האולם ניצבת בימת יושב ראש, ממנה מתנהל הדיון. בנוסף, באולם שני יציעים: התחתון - לאורחים נכבדים ולתקשורת, העליון - לקהל הרחב. הקיר הדרומי של אולם המליאה, המכונה "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך", תוכנן על ידי דני קרוון.

חדרי ישיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדרי הישיבות משמשים בפעילות השוטפת של הכנסת. בקומה הראשונה של הבניין ממוקמים תשעה מתוך שנים-עשר חדרי הישיבות של ועדות הכנסת הקבועות. כמו כן, קיים חדר לישיבות ממשלה בו היא מתכנסת בעיקר לאירועים מיוחדים.

טרקלין שאגאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טרקלין שאגאל

בטרקלין מספר גובלני ענק המתארים את קורות העם היהודי שעוצבו בידי האמן מארק שאגאל ופסיפס צבעוני ענק בו צבעי האבנים הם מקוריים. הטרקלין משמש לקבלות פנים ממלכתיות ולאירועים מיוחדים ומוצגים בו העתקים של מגילת העצמאות ואמנת ירושלים.

אגפים לשירות חברי הכנסת ועוזריהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספריית הכנסת - מכילה חומר פרלמנטרי, מדיני ומשפטי, מסופי מחשב, ספרים, עיתונות וכתבי-עת.
  • ארכיון הכנסת - בו נאספים פרוטוקולים, התכתבויות, צילומים ופרסומים.
  • מזנון חברי הכנסת - סגור לקהל הרחב ולצלמים. במקום מתקיימות פגישות בלתי רשמיות בין חברי הכנסת.
  • בית כנסת ומסגד
  • לשכות של חברי הכנסת ואודיטוריום (באגף החדש). דני קרוון תכנן גם את קיר העץ הקדמי של האודיטורים [1].

מנורת הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנורת הכנסת
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנורת הכנסת

מנורת הכנסת היא אנדרטת ברונזה בגובה כחמישה מטרים, הניצבת בקצה גן הוורדים, מול משכן הכנסת. את המנורה העניק הפרלמנט הבריטי כמחווה למדינת ישראל הצעירה בשנת 1956, והיא מעשה ידיו של בֶּנוֹ אֶלְקָן, אמן יהודי-בריטי ממוצא גרמני. המנורה מציגה כשלושים אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל, ונחשבת ל"ספר לימוד" ויזואלי של ההיסטוריה היהודית לדורותיה.

המנורה נחנכה בשנת 1956 בגן המנורה בסמוך לבית פרומין במרכז ירושלים. בשנת 1966 נדדה המנורה יחד עם הכנסת אל המשכן החדש בגבעת רם.

מנחת המסוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך למשכן הכנסת, בצידו המזרחי של גן וואהל לוורדים פועל מנחת מסוקים, המשרת מפעם לפעם את באי הכנסת. המנחת נקרא על-שם תא"ל שמואל אלדר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פסטיבל הכנסת בקיץ 1966, מעריב, 13 בדצמבר 1965
  2. ^ צבי לביא"אדוני השר - אני מקבל את משכן הכנסת", מעריב, 23 באוגוסט 1966
  3. ^ צבי לביא11 טקסים - לחנוכת משכן הכנסת, מעריב, 29 באוגוסט 1966
  4. ^ יחיאל לימור, ירושלים לבשה חג - לחנוכת הכנסת, מעריב, 30 באוגוסט 1966
  5. ^ מיכה לימורנמל לוד המה אורחים, מעריב, 30 באוגוסט 1966
  6. ^ י. לפיד, 'סנדק' הכנסת - יושב ראש ה'אלתינג', מעריב, 29 באוגוסט 1966
  7. ^ "1967 והארץ שינתה את פניה" מאת תום שגב עמוד 362.