משלחת הקוטב הדרומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
משלחת אמונדסן לקוטב הדרומי, 16 בדצמבר 1909

משלחת הקוטב הדרומי היא המשלחת הראשונה שהגיעה אל הקוטב הדרומי הגאוגרפי. מנהיג המשלחת היה חוקר הארצות הנורבגי רואלד אמונדסן. הוא ועוד ארבעה הגיעו אל הקוטב ב-14 בדצמבר 1911. לפי מקורות מסוימים התאריך הוא 15 בדצמבר. הואיל וחצאי הכדור המערבי והמזרחי מתלכדים בקוטב הדרומי, אפשר לראות את שני התאריכים כנכונים, אף כי אמונדסן מציין את 14 בדצמבר, הן בדיווח הטלגרפי הראשון שלו על הגעתו להובארט, והן בדין וחשבון המלא שלו,‏[1], חמישה שבועות לפני הקבוצה הבריטית בהנהגת רוברט פאלקון סקוט, במסגרת משלחת טרה נובה. אמונדסן וצוותו חזרו בשלום לבסיסם, ולאחר זמן נודע להם, שסקוט וארבעת עמיתיו נספו בדרכם חזרה מן הקוטב.

תוכניותיו הסופיות של אמונדסן התמקדו בחוג הארקטי ובכיבוש הקוטב הצפוני באמצעות היסחפות ממושכת בספינה התקועה בקרח. הוא השיג את זכות השימוש בספינת חקר הקוטב של פריטיוף נאנסן, "פראם", והחל בגיוס כספים נרחב. ההכנות למשלחת זו הושמו לאל בשנת 1909, כאשר שני חוקרי הארצות האמריקאים היריבים, פרדריק קוק ורוברט פירי טענו, כל אחד בנפרד, לכיבוש הקוטב הצפוני. אמונדסן שינה אפוא את תוכניתו והחל להתכונן לכיבוש הקוטב הדרומי; כיון שלא היה בטוח בנכונות הציבור ותומכי המשלחת לממן אותו, שמר את השינוי ביעד בסוד. כשיצא לדרך ביוני 1910, אפילו רוב אנשי הצוות במשלחתו האמינו, שפניהם מועדות אל סחף הקרח הארקטי.

אמונדסן הקים את הבסיס האנטארקטי שלו, "פראמהיים", במפרץ הלווייתנים על חומת הקרח הגדולה. לאחר חודשי הכנה, ציוד מצבור והתחלה מוטעית, שהייתה קרובה להסתיים באסון, יצאו הוא ואנשיו בכיוון בקוטב באוקטובר 1911. במהלך מסעם גילו את קרחון אקסל היילברג, שסיפק להם נתיב אל המישור הקוטבי ובסופו של דבר, אל הקוטב הדרומי. מיומנות הקבוצה בשימוש במגלשי סקי ומומחיותה בנהיגת כלבי המזחלת הבטיחו מסע מהיר וחופשי יחסית מבעיות. בין השאר כללו הישגי המשלחת את החקירה הראשונה של ארץ אדוארד השביעי וסיור אוקיינוגרפי מקיף.

אף כי הצלחת המשלחת זכתה לשבחים מכל עבר, סיפור כשלונו ההרואי של סקוט העיב על הישגה. זאת ועוד, היו מי שביקרו את החלטתו של אמונדסן לשמור את תוכניותיו האמיתיות בסוד עד הרגע האחרון.היסטוריוני קוטב מודרניים מכירים במלואם במיומנות ובאומץ של קבוצת אמונדסן; בסיס הקבע הקוטבי למחקר מדעי נושא את שמו, יחד עם זה של סקוט.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gjøa, הספינה החד-תורנית שבה כבשו אמונדסן ואנשיו את הקוטב הדרומי, 1903–06

אמונדסן נולד בבפרדריקסטאד, כ-80 ק"מ מכריסטיאניה, נורבגיה, ב-1872, בן לבעל-אונייה. בשנת 1893 הפסיק את לימודי הרפואה באוניברסיטת כריסטיאניה והצטרף כימאי אל הספינה "מגדלנה", שעסקה בצייד כלבי ים, להפלגה אל החוג הארקטי. לאחר עוד כמה מסעות ימיים הוכשר כחובל שני; בתקופות שהותו על היבשה שכלל את כישוריו כגולש סקי מחוץ לדרכים כבושות, בסביבה הקשוחה של מישור הארדאנגרווידה הנורבגי. ב-1896, בהשראת מסעות הקוטב של בן-ארצו פריטיוף נאנסן, הצטרף אמונדסן למשלחת האנטארקטית הבלגית כחובל ראשי, על ביפון האוניה "בלגיקה", בפיקודו של אדריאן דה גרלאך. בראשית שנת 1898 נלכדה הספינה בקרח דחוס בים בלינגסהאוזן ונשארה תקועה ללא יכולת להיחלץ במשך קרוב לשנה. כך אירע שמשלחת זו הייתה, שלא בטובתה, הראשונה שבילתה חורף שלם במים אנטארקטיים. התקופה הזאת התאפיינה בדיכאון, כמעט גוויעה ברעב, אי-שפיות וצפדינה בקרב חברי הצוות. אמונדסן שמר על קור רוח, תיעד כל דבר וראה בניסיון הקשה חוויה חינוכית בכל היבטי הטכניקות של חקר הקוטב, בייחוד עזרים, ביגוד ודיאטה.

מסע "בלגיקה" ציין את ראשיתו של מה שיוכר בהמשך כעידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, ומיד אחריו יצאו משלחות מן הממלכה המאוחדת, שבדיה, גרמניה וצרפת. אמונדסן, מכל מקום, הפנה את תשומת לבו בשובו לנורבגיה בשנת 1899 לקוטב הצפוני. בוטח ביכולתו להנהיג משלחת, תכנן חצייה של המעבר הצפון-מערבי, אז נתיב ימי בלתי-ממופה מן האוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס השקט דרך המבוך של האיים הקנדיים. אחרי שקיבל את רישיון רב חובל, רכש אמונדסן ספינה חד-תורנית קטנה בשם Gjøa, שאותה התאים לשייט ארקטי. הוא השיג את חסותו של אוסקר השני, מלך שבדיה ונורבגיה, את תמיכת ננסן, וגיבוי כספי מסםיק ליציאה לדרך ה-1903 עם מוות של שישה אנשים. המסע נמשך עד 1906 וזכה להצלחה מלאה; המעבר הצפון-מערבי, שהביס ימאים במשך מאות בשנים, נכבש לבסוף. בגיל 34 היה אמונדסן לגיבור לאומי, בשורה הראשונה של חוקרי הקוטב.

משלחות לקוטב הצפוני והדרומי היו פעילות בתקופה זו. בנובמבר 1906 חזר האמריקאי רוברט פירי מן החיפוש האחרון הכושל שלו אחר הקוטב הצפוני וטען, שהגיע לנקודה הצפונית הרחוקה ביותר שהושגה עד אז, 87°, '6 - שיא שהיסטוריונים מאוחרים יותר חלקו עליו. הוא החל מיד לגייס מימון לעוד ניסיון. ביולי 1907 יצא ד"ר פרדריק קוק, לשעבר חבר בצוות הספינה של אמונדסן ב"בלגיקה", צפונה, למה שהיה למראית עין מסע צייד אך נועד, על פי השמועה, להגיע אל הקוטב הצפוני. כעבור חודש הפליגה משלחת נמרוד של ארנסט שקלטון לאנטארקטיקה, ובו בזמן התכונן רוברט פלקון סקוט למשלחת נוספת, במקרה ששקלטון ייכשל. אמונדסן לא ראה סיבה לוותר על הראשוניות בדרום לבריטים, ודיבר בפומבי על הסיכויים להוביל משלחת אנטארקטית - אף כי היעד שהעדיף נשאר הקוטב הצפוני.

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ננסן ו"פראם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריטיוף ננסן, ששייט הסחף שלו במימי החוג הארקטי נתן השראה לאמונדסן

ב-1893 נהג ננסן את ספינתו "פראם" אל תוך קרח דחוס ארקטי מן החוף הצפוני של סיביר והניח לה להיסחף עם הקרח לעבר גרנלנד, בתקווה שנתיב זה יחצה את הקוטב הצפוני. כפי שקרה, הסחף לא התקרב לקוטב, וניסיונם של ננסן והיאלמאר יוהנסן להגיע אליו ברגל נכשל גם הוא. אף על פי כן, האסטרטגיה של ננסן היוותה בסיס לתוכניות הארקטיות של אמונדסן. הוא הגיע למסקנה, שאם ייכנס אל האוקיינוס הארקטי דרך מצר ברינג, מרחק ניכר ממזרח לנקודת ההתחלה של ננסן, תשיג ספינתו סחף צפוני יותר ותעבור סמוך אל הקוטב או דרכו.

אמונדסן התייעץ עם ננסן, שהיה איתן בדעתו, כי "פראם" היא כלי השייט היחיד שיוכל לעמוד במבצע כזה. פראם תוכננה ונבנתה בשנים 1893-1891 על ידי קולין ארצ'ר, בונה אוניות הראשון במעלה שלח נורבגיה ואדריכל ימי, לפי הוראותיו המפורטות של ננסן, כאונייה שתעמוד בחשיפה ממושכת לתנאים הארקטיים הקשים והאכזריים ביותר. המאפיין הבולט ביחותר של האונייה היה השדרית המעוגלת שלה שאפשרה לה, לדברי ננסן, "להחליק כמו צלופח מלפיתת הקרח". ליתר חיזוק צופתה השדרית בעץ כלורוקרדיום דרום אמריקאי, הקשה ביותר בנמצא, וקורות רוחב וחישוקים חוברו לכל אורכה. אורך קורת הרוחב של האונייה, 11 מ', ביחס לאורכה הכולל, 43 מ', שיווה לה מראה קצר וקטום במיוחד. צורה זו שיפרה את כוחה בקרח אבל השפיעה על ביצועיה בים הפתוח, שם נעה באיטיות ונטתה מאוד לרכון עד אי-נוחות מצד לצד. מכל מקום, הופעתה החיצונית, מהירותה ותכונות השיוט שלה היו משניות ליכולתה לספק מקלט בטוח וחמים לצוות במהלך מסע, שעלול להתמשך שנים אחדות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האנטפורד, "המקום האחרון עלי אדמות", עמ' 511