משמורת ארץ הקודש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל המשמורת במתחם המשמורת: הכתר מסמל את מלכות השמיים ואת האל האב והיונה את רוח הקודש. מתחת להם נראה סמל המסדר הפרנציסקני וצלב ירושלים, ומשני צידי המגן ענף זית המסמל את משיחת המשיח וענף דקל המסמל ניצחון ואת המרטירים

משמורת ארץ הקודש (לטינית Custodia Terrae Sanctae; איטלקית Custodia di Terra Santa) היא הפרובינציה של המסדר הפרנציסקני, הכוללת, לבד מארץ ישראל, גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצרים, קפריסין ואת האי רודוס שביוון. ייחודה של משמורת ארץ הקודש הוא בכך שהיא גם זו המקיימת באופן רשמי את הנוכחות הנוצרית-קתולית ואת השמירה על המקומות הקדושים בארץ הקודש. הנוכחות הפרנציסקנית בארץ הקודש החלה ב-1217, וב-1342 העניקה להם בולה אפיפיורית את תפקיד השמירה על המקומות הקדושים באופן רשמי. בראש המשמורת ניצב הקוסטוס, ומרכזה שוכן במנזר סן סלוודור ברובע הנוצרי בירושלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפיפיור קלמנס השישי פרסם את הבולה אשר הפקידה באופן רשמי את המקומות הקדושים בידי הפרנציסקנים
רוברט מאנז'ו וסנצ'ה, שליטי ממלכת נאפולי
חדר הסעודה האחרונה בהר ציון - מרכזה ההיסטורי של משמורת ארץ הקודש עד 1551
מראה במתחם המשמורת במנזר סן סלוודור

התהוות המשמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לתארך את ראשיתה של משמורת ארץ הקודש לשנת 1217, מועד בו נוסדה הפרובינציה של המסדר הפרנציסקני בסוריה, אשר השתרעה לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון, מיוון ורומניה ועד מצרים[1]. ב-1 בפברואר 1230 שלח האפיפיור גרגוריוס העשירי בולה לפטריארכיות של ירושלים ושל אנטיוכיה, ובה הורה לכל ההיררכיה הכנסייתית לסייע לאחים הפרנציסקנים בכל דרך. ב-1263 נקבעו גבולותיה של פרובינציית ארץ הקודש, אשר חולקה לארבע המשמורות של קפריסין, סוריה, לבנון וארץ ישראל. ארץ ישראל חולקה בתורה לשש קהילות - עכו, אנטיוכיה, צידון, טריפולי, ירושלים ויפו. עם כיבוש עכו בידי הממלוכים ב-1291 וסופה של ממלכת ירושלים הצלבנית, גורשו הפרנציסקנים מארץ ישראל, ומצאו מקלט בקפריסין. ב-1309 העניק הסולטאן ביברס אל-ג'אשנכיר את "כנסיית בית לחם" לפרנציסקנים, אולם הוא מת באותה שנה, בטרם יצאה המחווה לפועל. ב-1322 הוסכם בין חיימה השני, מלך אראגון, לסולטאן הממלוכי מוחמד בן קלאון, כי "משמורת הקבר הקדוש" תימסר לדומיניקנים מאראגון, אך ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1327, פנה שוב חיימה השני אל מוחמד בן קלאון, וביקשו למסור את המשמורת בקבר הקדוש לידי הפרנציסקנים. בעקבות זאת, ב-9 באוגוסט 1328, פרסם האפיפיור יוחנן ה-22 בולה שהתירה למסדר הפרנציסקני בקפריסין, לאפשר בכל שנה לשניים מנציגיו לבקר במקומות הקדושים. ב-1333 העניק הסולטאן את חדר הסעודה האחרונה לפרנציסקנים, ואלה מיהרו והקימו מנזר בקרבת מקום, בכספי תרומותיו של רוברט מאנז'ו, מלך נאפולי, ואשתו סנצ'ה (Sancha).

ב-11 בנובמבר 1342 פרסם האפיפיור קלמנס השישי את הבולה האפיפיורית "Gratias agimus" ("ניתן תודה"), המוכרת יותר במילים הראשונות של פסקתה השנייה - "Nuper carissimae" ("לפני זמן מה") - אשר הפקידה באופן רשמי את המשמורת במקומות הקדושים בידי הפרנציסקנים. וכך נפתחת הפסקה השנייה של הבולה:

"לפני זמן מה, הגיעו אל הכס הקדוש בשורות טובות מהמלך והמלכה[2], ולפיהן, במחיר יקר ולאחר משא ומתן ממושך, הם השיגו את הסכמת הסולטאן של בבל[3]... (לכך ש)אחים ממסדרך יתגוררו דרך קבע בכנסייה הידועה כקבר, ויחוגו שם את המיסות החגיגיות ואת הליטורגיה של השעות, באופן שעושים מספר אחים ממסדרך כבר עתה. יתר על כן, סולטאן זה אף מסר לידי המלך והמלכה את חדר הסעודה האחרונה של האדון, הקפלה בה נחה רוח הקודש על השליחים, ואת הקפלה הנוספת בה נגלה הצלוב בפני השליחים לאחר קומו מן המתים..."[4]

הבולה אף הכילה הוראות בנוגע להמשך קיומו של המוסד החדש, וקבעה כי נזירים יוכלו להגיע לארץ הקודש מכל רחבי המסדר הפרנציסקני. עוד נקבע בה כי הנזירים יהיו כפופים לנציגו בהר ציון של ראש הפרובינציה של קפריסין.

ב-1347 נושבו הפרנציסקנים דרך קבע ליד כנסיית המולד בבית לחם, וב-1363 פרסם הסולטאן פירמן שהעניק להם את החזקה גם בקבר מרים בעמק יהושפט. ב-1375 תפסו הנזירים חזקה גם במערת החלב בבית לחם, ב-1392 בגת שמנים וב-1485 במערת הלידה של יוחנן המטביל בעין כרם.

ב-1377 נקבע כי רק עשרים נזירים ישהו במקומות הקדושים, וכי עליהם יהיה לדאוג לקיום הלוח הליטורגי ולסייע לצליינים אירופים. בכך הונח היסוד לכללים הראשונים הקובעים את אופי תפקידה של המשמורת[5]. אולם מספר המקומות הקדושים הרב ועומס המשימות שהונח על כתפי הנזירים הביא לכך, שב-1414, בוועידת המסדר הפרנציסקני בלוזאן, הוכר הצורך בהפיכת המשמורת לאוטונומית יותר ובהגדלת כוח האדם העומד לרשותה; אולם רק כמאה שנים מאוחר יותר, ב-1517, הפכה משמורת ארץ הקודש לפרובינציה בעצמה, והכס הקדוש העניק לה זכויות יתר שונות לשם מילוי תפקידה. לאור היחסים הרעועים בין הנצרות המערבית והמזרחית במהלך המאה ה-15 ולאחריה, היו אנשי משמורת ארץ הקודש לגשר התקשורתי היחיד בין העדות הנוצריות השונות. בנוסף החלו הנזירים מסייעים לא רק לצליינים, אלא גם לסוחרים אירופים אשר חיו או עברו דרך הלבנט, ובאופן הדרגתי החלו להיווצר כנסיות רובע. כך, במאה ה-17 כבר התבססו בארץ ישראל קהילות נוצריות שהונהגו על ידי המשמורת, תפקיד שחרג לחלוטין מכתב המינוי הראשוני שלהם, ואשר לא היה קשור כלל למקומות הקדושים או לעלייה לרגל.

המאבק על המקומות הקדושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הכיבוש העות'מאני של ארץ ישראל ב-1517, החלו הנוצרים היוונים-אורתודוקסים להגביר את נוכחותם בארץ, תוך שהם מנצלים את היותם נתינים עות'מאנים. לראשונה החלו מאבקים של ממש בין העדות הנוצריות על החזקה במקומות הקדושים, ואלה לוו בהצגתם של הפרנציסקנים כגזלנים, כזרים וכאויבי האימפריה העות'מאנית. לעתים גלשו מאבקים אלה לאלימות ואף הסתיימו במקרי מוות.

שלוש המאות הבאות התאפיינו באובדן החזקה הפרנציסקנית במקומות הקדושים השונים ותפיסתם החלקית או המלאה מחדש, אגב מגעים דיפלומטיים בין הכס הקדוש והמעצמות האירופיות לבין השער הנשגב באיסטנבול. כך לדוגמה, ב-1623 פרסם האפיפיור אורבנוס השמיני בולה שהאיצה בכל הנסיכים הקתולים להגן על הפרנציסקנים בארץ הקודש. ב-1522 גורשו הנזירים הפרנציסקנים מחדר הסעודה האחרונה ומהר ציון, שבו שכן מרכזם בארץ. עקב כך נקבע מרכזה של המשמורת במנזר סן סלוודור בשנת 1558, ובו היא שוכנת עד היום. עוד איבדה המשמורת את החזקה הבלעדית בכנסיית הקבר ובכנסיית המולד, ואיבדה לחלוטין את השליטה בקבר מרים. מאידך, ב-1620 העניק לה הנסיך הדרוזי פחר א-דין השני את הזכויות במקומות אחרים בארץ, דוגמת בזיליקת הבשורה בנצרת וכנסיית ההשתנות על הר תבור. עוד רכשו הפרנציסקנים מחדש את כנסיית יוחנן בהרים בעין כרם (1679), את אזור גת שמנים (1684), את כנסיית ההזנה (כנסיית יוסף הקדוש) בנצרת (1754) ואת קפלת ההלקאה ברובע המוסלמי (1836).

ב-1628 נזכרה המשמורת לראשונה כגוף האחראי על ייצוג הנצרות הקתולית כמעט בכל רחבי המזרח התיכון, והקוסטוס תואר במסמכים שונים כ"אחראי על השליחות הנוצרית במצרים ובקפריסין" או כ"נציג האפוסטולי של ארץ הקודש והמזרח"[6]. תארים אלה עמדו בתוקפם עד כינונה מחדש של הפטריארכיה הלטינית בירושלים בשנת 1847.

המשמורת זכתה לתקצוב כספי ולסיוע מצד מדינות אירופה. במהלך המאה ה-17 בלט סיוען הכספי של ממלכת נאפולי וממלכת שתי הסיציליות; כמו כן, ההרפובליקה של ונציה סייעה למשמורת בהובלת עולי רגל לארץ הקודש על סיפון ספינותיה, ופעלה למען המקומות הקדושים באמצעות נציגיה הדיפלומטיים באיסטנבול. סיוע דיפלומטי למשמורת ניתן גם על ידי צרפת שניצלה את יחסיה הטובים עם האימפריה העות'מאנית. התערבותה של צרפת למען הפרנציסקנים התגברה במיוחד לקראת סוף המאה ה-17, עת לואי הארבעה עשר מלך צרפת, נטל לעצמו את התפקיד של מגן הנוצרים באימפריה העות'מאנית. כחצי מאה לאחר מכן, כאשר הסולטאן העות'מאני מהמוט הראשון העניק לצרפת קפיטולציות ב-1740, הכיר גם הכס הקדוש במעמדה כמגינת כל הנוצרים בני כל העדות וכל הנתינויות בתחומי האימפריה העות'מאנית. צרפת המשיכה ונהנתה ממעמד זה בפועל עד ביטול הקפיטולציות בימי מלחמת העולם הראשונה, ובאופן רשמי עם חתימת הסכם לוזאן. ספרד תרמה ב-1550 וב-1714 את הכספים הדרושים לשיפוץ כנסיית הקבר, וכאשר הוותיקן אסר על הפרנציסקנים לרכוש בכסף את החזקה במקומות הקדושים מהם נושלו בידי היוונים-אורתודוקסים, התערב למענם מלך ספרד ב-1646, ומקץ מגעים ממושכים עם השער הנשגב, הצליח להשיב את המצב לקדמותו.

ב-1757, בעקבות מאבק אלים בין יוונים-אורתודוקסים וקתולים, העניק הסולטאן מוסטפא השלישי את החזקה בכנסיית המולד ובקבר מרים, כמו גם את רוב שטחה של כנסיית הקבר הקדוש, ליוונים.

מאז אמצע המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר סן סלוודור (משמאל) ומימינו בניין הפטריארכיה הלטינית של ירושלים

ב-23 ביולי 1847 פרסם האפיפיור פיוס התשיעי את הבולה "Nulla celebrior" (אין (פולחן המשתווה לזה) הנחוג (בירושלים)), ובה כונן מחדש את הפטריארכיה הלטינית בירושלים. בלית ברירה הסכים הקוסטוס לצעד זה, וגבולות הפטריארכיה נקבעו כחופפים לאלה של כל הפרובינציה הנמצאת תחת חסותו. עוד הכפיפה הבולה את הקוסטוס לפטריארך של ירושלים:

"הקהילה תחזיק בסמכויות הנדרשות לקביעת ההוראות הפרטניות, בגיבוי כוחנו שלנו, כדי להתוות את הדרך אשר לאורכה יצעדו הקוסטוס של ארץ הקודש, כל הפרנציסקנים המתגוררים בה וכל כוהני הדת הכפופים לסמכותו של הפטריארך הנ"ל."[7]

ב-1850 פנה שגריר צרפת באיסטנבול אל השער הנשגב וביקשו להשיב את המצב במקומות הקדושים בארץ ישראל, לזה שעמד בתוקפו קודם לשנת 1757, אולם הסולטאן אבדילמג'יט הראשון סירב לבקשה בעקבות לחץ שהופעל עליו על ידי הצאר ניקולאי הראשון. ב-8 בפברואר 1852 פרסם הסולטאן את "הצהרת הסטאטוס קוו" העומדת בתוקפה גם כיום, ולפיה המצב ששרר במקומות הקדושים בעת מתן ההצהרה יעמוד בתוקפו.

בשנים שלאחר מכן רכשה המשמורת חזקה במספר אתרים נוספים, ובהם אמאוס אל-קוביבה (1867), התחנה השביעית בוויה דולורוזה (1875), כנסיית בן האלמנה בניין (1878), כנסיית החתונה בכפר כנא (1879) והכנסייה הקתולית בבית פגי ב-1880. לאלה נוספו עם השנים התחנה החמישית בוויה דולורוזה, כנסיית דומינוס פלוויט, עין שבע וכנסיית בית פטרוס בכפר נחום, כנסיית שדה הרועים בבית סאחור, מנזר יוחנן במדבר, הכנסייה הקתולית בבית עניה (אלעיזריה), הר נבו בעבר הירדן ועוד. עוד התאפיינו שנים אלה בתנופת בנייה באתרים הקדושים, ובשכירת שירותיו של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי, אשר פעל רבות למען המשמורת, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-20. פרויקט בולט נוסף היה הקמתה של בזיליקת הבשורה בנצרת במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.

מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוסטוס מאז 2004 - האח פיירבטיסטה פיצבאלה
מראה במתחם המשמורת במנזר סן סלוודור

הקוסטוס ("השומר" או ליתר דיוק "המופקד" - לטינית Custos; איטלקית Custode) הוא ראש הפרובינציה הפרנציסקנית של ארץ הקודש, הכוללת לבד מארץ ישראל, גם את סוריה, לבנון, ירדן, מצרים, קפריסין, את האי רודוס ביוון, וכן מספר מבנים ברחבי העולם.

מעבר לניהול הפרובינציה, תפקידו העיקרי של הקוסטוס, בהתאם למינוי שניתן לו מהוותיקן ב-1342, הוא לתאם ולהנחות את העלייה לרגל לארץ ישראל. במסגרת זו, על הקוסטוס להכשיר תנאים נאותים לפולחן ולתפילה במקומות הקדושים, להציב שליחים מטעמו אשר יקבלו את פני עולי הרגל ויענו לשאלותיהם, וכן להבטיח אפשרויות לינה לאלה שידם אינה משגת להתארח בבתי מלון רגילים. באופן רשמי אחראי הקוסטוס על כל המקומות הקדושים הקתוליים בתחום שיפוטו, ועליו להבטיח את יציבותם הכלכלית כך שיוכלו למלא את ייעודם. תפקיד נוסף המופקד בידיו של הקוסטוס הוא לתאם את המחקר הארכאולוגי בארץ הקודש, לדאוג לפרסומים ולמידע זמין אודותיה, ובייחוד לדאוג ל"חקר הביבליה דרך לימוד הגאוגרפיה וההיסטוריה של האתרים שבהם התרחשו האירועים"[8]. על הקוסטוס לשמר, בהסכמה עם הכנסיות המקומיות השונות, את הנוכחות הנוצרית בארץ הקודש, ולדאוג לסטטוס קוו בכנסיית הקבר הקדוש בירושלים ובכנסיית המולד בבית לחם.

בשל חשיבות התפקידים המופקדים בידיו, ממונה הקוסטוס באופן ישיר על ידי מועצת המנהלים של המסדר הפרנציסקני ברומא, לאחר אישור הכס הקדוש. הקוסטוס הנוכחי הוא האח פיירבטיסטה פיצבאלה (Pierbattista Pizzaballa) אשר מונה לכהונה ראשונה בת שש שנים בשנת 2004, ואשר הוארכה בשלוש שנים נוספות ב-2010.

הקוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוריה ("חצר" - Curia) אחראית על תיאום כל השירותים שמעניקה משמורת ארץ הקודש לנזירים הפרנציסקנים השוהים בארץ. היא זו שמייצגת את הנזירים בחיי הכנסייה המקומיים, ביחסיהם עם המסדרים הקתוליים האחרים, עם העדות הנוצריות האחרות ועם הדתות האחרות בארץ הקודש. הקוריה מרכזת את כל שירותי הסיוע הכספיים והחברתיים של הנזירים, דואגת לכל ענייניהם המנהלתיים, כולל הסדרת שהייתם בארץ מבחינה חוקית, קליטתם, הסמכתם ומינוים לתפקידים השונים. בנוסף מתווכת הקוריה בין הנזירים הפרנציסקנים בארץ לבין: הקוריה הכללית של המסדר הפרנציסקני; נציגויות משמורת ארץ הקודש במדינות האחרות, רובן מדינות ערב; והניצבים מטעם המשמורת במדינות אחרות[9]. עוד אחראית הקוריה לבית ההוצאה לאור של משמורת ארץ הקודש, ולפעילותם של מרכז מידע ושל אתר האינטרנט.

נושאי תפקידים:

  • הקוסטוס הוא חבר הקוריה ועומד בראשה.
  • לצד הקוסטוס מכהן בה גם סגנו, והוא זה הממלא את מקומו של הקוסטוס בהיעדרו או אם המשרה התפנתה.
  • המזכיר הכללי של משמורת ארץ הקודש הוא חבר הקוריה, והוא אחראי בראש ובראשונה על תפקודה של מועצת המנהלים של המשמורת. בנוסף הוא מרכז את כל התכתובת של משמורת ארץ הקודש עם כל הגורמים החיצוניים והפנימיים עמם היא עומדת בקשר.
  • הגזבר אחראי על ניהול ההוצאות וההכנסות של המשמורת ומשמש כאמרכל.
  • חברי מועצת המנהלים של משמורת ארץ הקודש (Discretorium) נבחרים מקרב הנזירים על-פי מפתח לשוני ותפקידם העיקרי הוא לייעץ לקוסטוס. מועצת המנהלים נפגשת אחת לחודש, ועליה לאשר את הדוחות הכספיים השנתיים ואת הדוחות המוגשים לה על אודות פרויקטים מיוחדים. במועצה חברים נכון לשנת 2012 שישה חברים, נוסף על הקוסטוס וסגנו.

הנציבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

84 הנציבים הם שליחיה של משמורת ארץ הקודש ב-44 מדינות, ותפקידם העיקרי הוא לשמש "גשר" בין ארץ הקודש לנוצרים ברחבי העולם[10]. בין היתר, על הנציבים לאסוף תרומות עבור ארץ הקודש, לקדם את המידע אודותיה ולארגן מסעות עלייה לרגל אליה. תפקיד הנציב התגבש בפועל כבר במאה ה-14, ונועד לתת מענה לקשיים הפוליטיים והדתיים, ובייחוד הכלכליים, המובנים בתפקודה של משמורת ארץ הקודש. ב-1421 נקבע תפקיד הנציבים באופן רשמי בבולה אפיפיורית.

מוסדות של המשמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות לימוד ומחקר של המשמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות תקשורת של המשמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית הדפוס וההוצאה לאור הפרנציסקנים - נפתח ב-1847 בשם "Stamperia Francescana" (הדפוס הפרנציסקני). בית הדפוס מוציא לאור את פרסומי בית הספר הפרנציסקני למקרא והמרכז הפרנציסקני ללימודי הנצרות במזרח, וכן פרסומים של מסמכים היסטוריים הקשורים לארץ הקודש, הסטטוס קוו במקומות הקדושים, האתרים הקדושים, ספרי ליטורגיה וחומר לימודי לבתי ספר ולקהילות הנוצריות (האתר הרשמי).
  • מרכז המדיה הפרנציסקני - נוסד ב-2008 במטרה ליצור כתבות טלוויזיה ומולטימדיה על אודות ארץ הקודש וממנה. המרכז שוכן בקולג' טרה סנטה בירושלים (האתר הרשמי).
  • הוצאת טרה סנטה (Edizioni Terra Santa) - בית ההוצאה לאור של משמורת ארץ הקודש באיטליה. נוסד ב-2005 ושוכן במילאנו (האתר הרשמי).
  • מרכז המידע הנוצרי (Christian
 Information Centre, CIC) - מרכז מידע לתיירים, תושבים, סטודנטים, קהילות דתיות ועיתונאים, על אודות הנצרות, המקומות הקדושים וארץ הקודש. המרכז מפעיל משרד הזמנות למיסות ולטקסים שונים עבור עולי רגל. המרכז שוכן ליד שער יפו וממומן על ידי המשמורת מאז 1973 (האתר הרשמי).

מוסדות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "ATS פרו טרה סנטה" - ארגון צדקה ללא כוונת רווח אשר פועל להשגת מטרותיה של משמורת ארץ הקודש, מקדם פרויקטים חברתיים ותרבותיים, וחותר לשלום ולהידברות בארץ ובמזרח התיכון (האתר הרשמי).
  • ארכיון המשמורת - הארכיון המתעד את 700 שנות פעילות המשמורת בארץ הקודש, נחשב לארכיון הקתולי העתיק בארץ ואחד העתיקים במזרח התיכון. הארכיון שוכן במנזר סן סלוודור, ומתהדר, בין היתר באוסף עשיר של פירמנים עות'מאניים וערביים (האתר הרשמי).

כנסיות ומנזרי המשמורת בארץ הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט של המשמורת במנזר סן סלוודור בירושלים
מנורה במתחם המשמורת ועליה נראים צלב ירושלים וסמל המסדר הפרנציסקני

הרשימה איננה כוללת כנסיות רובע, בתי ספר ושירותים קהילתיים אחרים[11]:

צפון הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הארחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכסניות קאזה נובה:

אתרים חשובים של משמורת ארץ הקודש בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משמורת ארץ הקודש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]