משמורת ילדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף משמורת משותפת)
המונח "משמורת" מפנה לכאן. לערך העוסק בסדרת טלוויזיה הישראלית, ראו משמורת (סדרת טלוויזיה).

משמורת ילדים עוסקת ביחסים המשפטיים והמעשיים שבין הורה לילדיו, כגון הזכות של ההורה לקבל החלטות עבור ילדו והחובה של ההורה לדאוג לצורכי ילדיו.

בישראל קיימת הבחנה בין "משמורת" ובין "אפוטרופסות".

  • אפוטרופוסות (הקרויה לעיתים "משמורת משפטית"): כוללת את הזכות והחובה לדאוג לכל צרכיו של הקטין (צרכיו החינוכיים, הבריאותיים וכדומה). לפי ההסדר החקיקתי בישראל, הוריו הביולוגיים של קטין הם האפוטרופוסים הטבעיים שלו (סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). גם לאחר פרידה או גירושים של ההורים, שני ההורים נשארים האפוטרופוסים לילדיהם הקטינים, ואחראים במשותף להחליט החלטות בנוגע לגידולו, חינוכו ועתידו של הילד, תוך שמירה ודאגה לצרכיו ולשלומו.
  • משמורת (או "משמורת פיזית", או "חזקה על הילד") - מתייחסת למקום מגוריו וסידור הלינה הקבוע של הקטין. בישראל, בעת פרידה, לרוב מוגדר עבור הקטין הורה יחיד[דרוש מקור] (בדרך כלל האם[דרוש מקור]) שעליו מוטלת החזקה על הקטין. הביטוי השגור "משמורת ילדים", מכוון אף הוא למונח זה. המילה משמורת איננה מופיעה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ונוצרה בפסיקתם של בתי המשפט[1].

(ההבחנה בין "משמורת פיזית" ובין "משמורת משפטית", היא ייבוא מאנגלית, שבה המונח custody משמש לשניהם.)

סמכות הערכאות המשפטיות לדון בענייני משמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכות המקורית לדון בקביעת החזקה על הילד נתונה לבית משפט לענייני משפחה. בית הדין הרבני עשוי לרכוש סמכות מכוח כריכת הסוגיה בתביעת גירושין, או מכוח הסכמת הצדדים[2]. בפועל, הסמכות קיימת בערכאה שבה החל תהליך תביעת הגירושין.

קביעת המשמורת בפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פרידה, מצויה בידי ההורים היכולת לגבש הסכם עצמאי ביחס לענייני המשמורת. אם הערכאה השיפוטית מוצאת כי ההסכם תואם את טובת הקטינים, קרוב לוודאי שההסכם יאושר, ויינתן לו תוקף של פסק דין[3].

סוגי המשמורת הקיימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משמורת מלאה/ יחידנית[4] - אחד ההורים נוטל על הילדים חזקה מלאה, נפוץ כאשר אחד ההורים גר בחוץ לארץ וההורה השני נדרש להיות עם הילדים באופן כולל. ההורה השני לרוב מורשה לבקר את ילדיו כמות פעמים מוגדרת בשבוע או לארח אותם בסופי שבוע. במקרים מסוימים ניתן לטעון למשמורת מלאה כאשר אחד ההורים לא כשיר מבחינה משפטית לפקח על ילדיו, למשל במקרה של בעיות נפשיות.
  • משמורת מפוצלת - כל הורה נוטל חזקה על ילדים אחרים, כך שהם גדלים בצורה מפוצלת. לרוב אינה נקבעת בשל הבעייתיות שהיא יוצרת לתא המשפחתי ולקרע בין הילדים עצמם וביניהם לבין הוריהם.
  • משמורת משותפת - שני ההורים חולקים במידה שווה לחלוטין בחזקה על ילדיהם, זאת להבדיל מהמושג "זמני שהייה" או "זמני שהות" עם הילדים (שכונו בעבר "הסדרי ראייה") שיכולים להיות שווים לחלוטין או שונים בין הורה להורה. בדרך כלל נהוג להסתכל על זמני שהיית הורה עם ילדיו במשך תקופת רצף של שבועיים, בימי חול.

בנוסף לכך, במקרים רבים בהם הצדדים הסכימו על מתווה משמורת ילדים מסוים במסגרת הסכם גירושין כולל, ולאחר מכן אחד מהם הפר את המתווה, בית המשפט לא יטיל סנקציות על ההורה שהפר את המתווה ויחליט על משמורת הילדים מחדש, בנימוק שזוהי טובת הילד[5].

משמורת משותפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד קאן (Richard Kunn), פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ג'ון קארול ובאוניברסיטת קנט, הממונה לשעבר על הוועדה לשלום הילד והמשפחה בארצות הברית, נשיא האגודה הלאומית של הפסיכולוגים החינוכיים, וחבר במועצה לזכויות הילד, קבע כי במדינות בהן יש נטייה לקבוע משמורת משותפת, השיעור הממוצע של הגירושין ירד. ממצאים אלה מצביעים על כך, שמדיניות ציבורית המקדמת משמורן יחיד, עשויה לתרום לשיעור הגירושין הגבוה[6].

רוברט באוסרמן (Robert Bauserman), דוקטור לפסיכולוגיה ועוזר מנהל המחלקה לבריאות ולהיגיינה נפשית בבולטימור, קובע במחקרו כי ילדים במשמורת משותפת מסתגלים טוב יותר מאשר ילדים הגדלים עם משמורן יחיד. במסגרת המחקר נערכו השוואות נפרדות לגבי הסתגלות כללית, היחסים במשפחה, ביטחון עצמי, הסתגלות רגשית והתנהגותית והסתגלות ספציפית לגירושין. התוצאות תאמו את ההנחה, שמשמורת משותפת יכולה להועיל לילדים, מאחר שהיא מסייעת לשמור על קשר מתמשך חיובי עם שני ההורים[7].

מנגד, יש הטוענים כי ישנם יתרונות ברורים לקביעת המשמורת על פי כלל ברור - בהיעדר חזקה המאפשרת קיצור הליכים, עלולים להימשך ענייני המשמורת זמן רב, ולהותיר את הילדים חסרי פתרון קבע[דרוש מקור].

חוק "חזקת הגיל הרך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, מורה כי במקרה שהורים לא מגיעים להסכמה, הערכאה השיפוטית רשאית להכריע מי יחזיק בקטין, "ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". הסעיף קובע חזקה משפטית לפיה הגיל הרך של הילד מהווה שיקול מכריע המעניק לאם את המשמורת הפיזית במקרי מחלוקת בשאלת החזקה הפיזית (ר' דו"ח שניט עמ' 4).

חזקת הגיל הרך התפתחה במשפט המקובל במאה ה-19[8]. בפועל, במקרים רבים יוצרת החזקה מציאות שבה בפועל הילדים ללא כל קשר לגילם, בסופו של דבר, תמיד יישארו בחזקת אמם, אם מכיוון שאחיהם הקטנים יימסרו לחזקת האם והערכאה המשפטית לא תרצה להפריד בין אחים, אם מכיוון שלאחר גיל שש, הערכאה המשפטית תימנע מלשנות את המצב הקיים. מכיוון שכך, בפועל, המשמורת הזמנית ובעקבותיה המשמורת בפועל ניתנות לאם במרבית המקרים.

ועדת שניט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ובמדינות נוספות ישנם המעבירים ביקורת על 'חזקת הגיל הרך'. יש הטוענים כי חזקת הגיל הרך מקבעת נורמות שאינן שויוניות, מפלות גברים לרעה ואינה הולמת את טובתו של הילד.

"הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין - ועדת שניט", הוקמה על ידי שרת המשפטים ציפי לבני במרץ 2005, על מנת לבחון את הכללים הקיימים לחלוקה ושיתוף באחריות ההורית כאשר ההורים אינם חיים יחדיו, בין אם מסיבות של פירוד וגירושין ובין אם לא ניהלו חיים משותפים מלכתחילה, וכן את שאלת האחריות המשפטית. על הוועדה הוטל לבחון, בין השאר, את הצורך בשינויה של חזקת הגיל הרך, ואפשרות עיגון חקיקתי של הסדרי חלוקה ושיתוף באחריות ההורים בגירושין.

בראשות הוועדה עמד פרופ' דן שניט, ועם חבריה נמנו שופטת בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן חנה רוטשילד; דיין בית הדין הרבני הגדול הרב אברהם שרמן; מנהל בתי הדין השרעיים עו"ד איאד זחאלקה; רותי דניאל וטל שחף מעמותת הורות=שווה; פרופ' דפנה הקר מהפקולטה למשפטים והתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב; ד"ר תרצה יואלס מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; יו"ר וועדת הגישור של לשכת עורכי הדין במחוז חיפה והצפון לשעבר, עו"ד גלית סנה-לוריה; היועצת המשפטית של נעמת, עו"ד גלי עציון; פקידת סעד ראשית לסדרי דין, עו"ס רונית צור; יו"ר ועדת החקיקה, ילדים ונוער של לשכת עורכי הדין עו"ד שמואל מורן; ופרופ' אבי שגיא-שורץ מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.

בפני הוועדה עמדה, בין היתר, הצעה לתיקון חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שנוסחה על ידי עו"ד יהודית מייזלס, חברה בתת-וועדה של הוועדה לקידום מעמד האישה של לשכת עורכי הדין שהוקמה לצורך זה. כאשר הוקמה הוועדה, ובמשך כל תקופת פעילותה, ביקרו ארגוני האבות את הרכבה בטענה שאין בה נציגות לארגוני האבות.

באפריל 2008 פרסמה ועדת שניט דו"ח ביניים שהמליץ לבטל הן את מושג המשמורת הן את חזקת הגיל הרך. הדו"ח קבע כי יש לקיים אחריות הורית משותפת ובכך ליצור "הסדר נורמטיבי חדש של יחסי הורים וילדיהם" ושוויון משפטי בתחום, מתוך תפיסה כי זוהי טובת הילד. בנוסף להמלצה לבטל את "חזקת הגיל הרך", המליצה הוועדה לקבוע בחוק, אחריות הורית למימוש זכותו של ילד לקשריו עם אחיו ואחיותיו וכן עם הסבים והסבתות.

שאלת "חזקת הגיל הרך" היוותה סלע מחלוקת בין חברי הוועדה. דעת הרוב סברה כי "חזקת הגיל הרך" מנוגדת לממצאים פסיכולוגיים אמפיריים שמוכיחים כי לצורך התפתחותו התקינה של ילד יש חשיבות מרבית לקשרים יציבים, משמעותיים ורציפים עם שני הוריו. מכיוון שנקודת המשען של החוק המוצע היא עקרון 'טובת הילד' כשיקול ראשון במעלה, נכון לבטל את "חזקת הגיל הרך". בנוסף, חזקת הגיל הרך בוטלה בכל המדינות המערביות, ויש בביטולה יישור קו עם הנורמה הרווחת בעולם. למעט מקרים קיצוניים של סכסוך חריף בין ההורים, המחקרים מוכיחים כי ילד שקשריו עם שני הוריו לאחר הגירושין תקינים, מתפתח באופן דומה לילד שהוריו לא נפרדו, לעומת ילדים שהיו בקשר עם הורה אחד בלבד. על כן, לדעת רוב חברי הוועדה על החוק לעודד הידברות בין ההורים, באמצעות גישור או ייעוץ משפחתי, שתאפשר את מימוש זכותו הבסיסית של הילד לקשר מיטבי עם שני הוריו ואת התפתחותו התקינה.

חברי הוועדה הציעו להתוות להורים "הסכם הורות" באמצעות תיווך גורם שלישי כמו מטפל מקצועי או מגשר. ההסכם נועד להסדיר בין ההורים את "שגרת החיים" ובכך יאפשר, לדברי חברי הוועדה "הימנעות מדיונים עקרוניים אמוציונליים שאינם מקדמים את טובת הילד".

דעת המיעוט, אשר נכתבה בידי פרופ' דפנה הקר, עו"ד גלית סנה-לוריה ועו"ד גלי עציון, סברה כי "חזקת הגיל הרך" אינה מונעת מאבות להיות מעורבים בחיי ילדיהם, וזאת באמצעות זמני שהות נרחבים עמם. לפי דעת המיעוט, המלצת דעת הרוב על רשימת קריטריונים מנחים במקרי מחלוקת לעניין משמורת, אשר אינה כוללת חזקה המעניקה עדיפות להורה שהיה המטפל העיקרי בילד טרם הפירוד, כתחליף לחזקת הגיל הרך, מנוגדת לטובת הילדים. העמימות תגרור התדיינויות משפטיות סבוכות וממושכות אשר יגבו מחיר כלכלי ונפשי מהילדים ומאימותיהם.

ב-27 בדצמבר 2011 הגישה ועדת שניט את המלצותיה הסופיות לשר המשפטים, הפרופסור יעקב נאמן. במסקנותיה, שפורסמו בינואר 2012, המליצה הוועדה לבטל את "חזקת הגיל הרך", ולא להמיר אותה בכל חזקה חלופית על הילד, אלא בשותפות באחריות ההורית למימוש זכויות הילד. לפי הוועדה, המלצותיה מתבססות על מחקרים פסיכולוגיים המורים, שילדים הנותרים בקשר שווה עם שני ההורים, לאחר הגירושים, מתפתחים בדומה לילדים שהוריהם לא התגרשו וכן על אמנת זכויות הילד, שאותה אשררה ישראל בספטמבר 1991.

המלצות ועדת שניט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה המליצה להחליף את סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בנוסח הבא:

(א) לא הגיעו ההורים במקרה של פרידה לידי הסכמה כאמור בסעיף 8 על הסכם הורות או שהסכם ההורות שהגיעו אליו לא קויים, כולו או חלקו, רשאי כל אחד מהם לבקש מבית המשפט לקבוע את אופן מימוש האחריות ההורית (להלן – הסדר הורות); הורה יצרף לבקשה או לתשובתו לבקשה הסכם הורות שמולא על ידו.

(ב) בבוא בית המשפט לקבוע הסדר ההורות על פי טובת הילד כאמור בסעיף 3, יביא בין היתר בחשבון, בהחלטה מנומקת, את מכלול העניינים הבאים:

(1) צרכיו ההתפתחותיים המשתנים של כל ילד בהתאם למצבו, לגילו, להבטחת היציבות בחייו ולצרכיו המיוחדים ככל שהם קיימים;

(2) רצון הילד, ככל שכשריו המתפתחים מאפשרים לבררו על ידי שמיעתו בבית המשפט או בדרך אחרת שמתאימה לילד כפי שיקבע בית המשפט, ומתן משקל ראוי לדברי הילד לפי גילו ומידת בגרותו של הילד;

(3) זכותו של הילד לקשר משמעותי, אישי, ישיר וסדיר עם שני הוריו;

(4) נכונותם של ההורים לשתף פעולה במימוש אחריותם ההורית;

(5) כישוריו של כל אחד מההורים לממש את האחריות ההורית;

(6) הטיפול שהעניק כל אחד מההורים לילד;

(7) זכותו של הילד לקשר משפחתי ומידת הנכונות והיכולת של כל אחד מההורים לאפשר את מימוש הקשר.

(ראו סעיף 9 להמלצות הוועדה, תחת הכותרת: "הסדר הורות על ידי בית המשפט במקרה של פרידה").

ב-19 בינואר 2012 הודיע שר המשפטים, יעקב נאמן כי החליט לאמץ את המלצות ועדת שניט וכי משרדו יגבש הצעת חוק ברוח המלצות הוועדה.

ב-6 בספטמבר 2012 פרסם משרד המשפטים את תזכיר "חוק הורים וילדיהם"[9] אשר מתבסס על המלצות שתי ועדות ציבוריות: הוועדה בנושא "הילד ומשפחתו" (ועדת משנה, בראשות ד"ר תמר מורג, של הוועדה לזכויות הילד בראשות השופטת סביונה רוטלוי), ו"הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין" (ועדת שניט). החוק המוצע מסדיר את נושא האחריות ההורית למימוש זכויות הילד על פי האמנה לזכויות הילד, הן במסגרת המשפחתית והן לאחר פירוד ההורים.

ב-26 בנובמבר 2014 פרסם משרד המשפטים נוסח עדכני של הצעת החוק המכיל תיקונים בעקבות הערות שהוגשו על ידי הציבור לתזכיר החוק.

השלכות ועדת שניט על הפסיקה הקיימת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהמלצות וועדת שניט לא אומצו כחוק, השפעות המלצותיה על הפסיקה הן נרחבות ביותר עד שכיום יש כאלה האומרים כי משמורת משותפת היא הכלל ולא החריג במשמורת ילדים[10].

יתרה מזאת, לאחרונה, בשל המאבק בעקבות ועדת שניט ובעקבות ביקורת של ד"ר יואב מזא"ה על מושג המשמורת[11], במספר פסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה ננקטת גישה של אי פסיקת משמורת לאף אחד מההורים[12], עקב ההבנה שלמשמורת אין משמעות מעשית לשיח בין ההורים.

עם זאת, פסיקת בית המשפט העליון מ-3 באפריל 2014 קבעה, כי כל עוד לא שונה החוק יש לפסוק בהתאם לחזקת הגיל הרך: "אנו אין לנו אלא החוק כמות שהוא, ולפיו חלה בענייננו, בקטין שטרם מלאו לו שש, חזקת הגיל הרך. לסתירת חזקה זו מסיבות מיוחדות, על פי סיפת סעיף 25 לחוק, יש צורך בראיות כבדות משקל, מטבע הדברים" (בע"מ 1858/14 פלוני נ' פלונית).

ביקורת על המלצות ועדת שניט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסקנות דעת הרוב בוועדה ובהצעת החוק המבוסס עליהן, תומכים ארגונים ועמותות שונים, ביניהם: א' זה אבא, הקואליציה למען הילדים והמשפחה, הקשב"ה - התנועה לקידום שוויון בהורות, הורים ושווים, הפמיליסטים - שדולת המשפחה, עמותת הורות משותפת=טובת הילד, הורות=שווה, מלוכדים למען הילדים, אבות למען צדק, משפחה חדשה, פורום נשים ציוניות[13] והתנועה למען עתיד ילדינו.

מאידך, מתנגדים פעילות פמיניסטיות וארגוני נשים כגון נעמת, "שדולת הנשים", "עמותת בת מלך", ועוד. בין המתנגדות למסקנות ועדת שניט נמצאות פרופ' אסתר הרצוג ויו"ר נעמת טליה לבני[14]. הביקורת שלהם מבוססת על מכלול של טענות:

  • ביטול חזקת הגיל הרך ללא קביעת חזקה חלופית והסתפקות במערכת כללים עמומה מסבכת את ההתדיינות המשפטית ויוצרת חוסר ודאות, המוביל לריבוי התדיינויות משפטיות ממושכות.
  • מערכת הכללים שמציעה הוועדה להכרעה בסכסוכי משמורת תגביר את הצורך להסתייע בחוות דעת של פקידי סעד ואת מידת ההסתמכות של השופטים על חוות דעת אילו. קיימים ספקות רבים בנוגע למהימנותן ולתקפותן של חוות דעת אלו.
  • ביטול חזקת הגיל הרך יוביל לפגיעה ברווחתם הנפשית של ילדים צעירים, מכיוון שברובן המכריע של המשפחות הדמות ההורית המטפלת בתינוק או בפעוט היא האם, פרידה ממנה בגיל הרך עלולה לפגוע ברווחתו הנפשית של הילד[15].
  • שדה הגירושים בישראל נשלט בליבתו על ידי הדין הדתי, המתאפיין באפליה קשה כנגד נשים[16].
  • השינוי עלול להוביל לפגיעה כלכלית בילדים. אבות ישתמשו בתוכנית ההורית ככלי להפחתת המזונות אך בפועל לא ימלאו את חלקם בתוכנית. פתיחת התיק מבחינה משפטית במקרים מעין אלו היא יקרה, ובסופו של דבר ימשיכו נשים לשמש כמטפל העיקרי או הבלעדי, אך יוותרו עם פחות מזונות עבור הילדים[17].
  • קביעת תוכניות הוריות עם חלוקת זמן דומה או שווה קשיחה בין ההורים כאשר הם אינם מסוגלים לתקשר בצורה אפקטיבית או לשתף פעולה אחד עם השני, משפיעה לרעה על הילד[18].

משמורת ילדים בחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1985 נחקק בקנדה "חוק הגירושין" שכלל:

  • החוק קובע כי יש לשקול את טובת הילד בקביעת המשמורת.
  • בחלק מן הפרובינציות בקנדה יש חקיקה מפורשת של שיקולי טובת הילד ובחלק השופטים משתמשים בקריטריון המטפל העיקרי - טובתו של הילד היא שימשיך לחיות עם ההורה שהיה המטפל העיקרי בו[8].
  • חיוב ליצור במעמד הגירושים מסמך המפרט את הסדרי ההורות לאחר הגירושין, "תוכנית ההורות".
  • "חזקת ההורה הידידותי". על פי חזקה זו נתן בית המשפט, במצב בו המשמורת המשותפת לא מתאפשרת, משמורת להורה שמתחייב לשלב יותר את ההורה השני בחיי הילדים.
  • חיוב ההורים לפני פנייה להליכי הגירושין לפגוש איש מקצוע שיידע אותם לגבי ההליך המשפטי והשלכותיו וינסה להציע להם פתרון של גישור.
  • מתן אפשרות, לכל קרוב אחר של הילדים, להגיש בקשה לקביעת הסדרי ביקור עבורם (תקנה שכיוונה בעיקר לסבים ולסבתות).

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1987 חוקקה מדינת וושינגטון שבארצות הברית את "חוק ההורות" אשר כלל את כל החידושים הקנדיים (למעט חזקת ההורה הידידותי). בהשראת "חוק ההורות" חוקקה אנגליה ב-1989 את "חוק הילדים" (יצוין כי עוד קודם לכן, בשנת 1925 בוטלה החזקה בחוק, לפיה ילדים עד גיל 7, נותרים אוטומטית אצל האם, אולם בפועל, במרבית המקרים בתי המשפט המשיכו לקבוע משמורת לאם). אוסטרליה תיקנה ב-1995 את "חוק הגירושין" שלה בהשראת החוק האנגלי. הצעות החוק המקוריות בכל הארצות האלה כללו העדפה חד משמעית לחלוקה שווה של האחריות ההורית וזמני השהות בין האב והאם, אך העדפה זו הושמטה לבסוף בעקבות לחץ מסיבי של הלובי הפמיניסטי. בסופו של דבר החוקים באנגליה ואוסטרליה לא כללו שום הנחיה לבית המשפט בדבר הסדר הורות מועדף והדברים נותרו לשיקול דעתו של בית המשפט (מה שמכונה "הגישה הנייטרלית") ובוושינגטון הצליח הלובי הפמיניסטי להכניס לחוק שיקול (להבדיל מחזקה) הנקרא "המטפל העיקרי". על פי שיקול זה, מי שטיפל בילדים יותר לפני הגירושין ימשיך לטפל בהם יותר ויהפוך להורה העיקרי לאחר הגירושין, בעוד ההורה השני יהפוך למשני.

בינתיים בארצות הברית, עד פברואר 2007, 23 מדינות הכניסו לחוקי הגירושין שלהן העדפה למשמורת (פיזית) משותפת או לחלוקת זמן ההורות באופן שווה.

באוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 נעשה ניסיון באוסטרליה להחליף את הגישה הנייטרלית בהוראות פוזיטיביות (מחייבות) בחוק למשמורת משותפת, אולם בעקבות לחץ מצד ארגוני הנשים, שהביא בין השאר לכך שראש הממשלה המכהן באותה עת, שהבטיח את השינוי במצע הבחירות שלו, חזר בו מהיוזמה והשינוי לא בוצע. עם זאת, נקבע בחוק כי ההורים מחויבים לנסות ליישב את הסכסוך ביניהם, טרם הפנייה לערכאות משפטיות וכי אם הדברים מגיעים לבית המשפט, על בית המשפט לקחת בחשבון לצורכי החלטתו את היכולת של כל אחד מההורים לאפשר ולעודד קשר עם הורה האחר.

בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצרפת, האחריות ההורית מוגדרת כמערכת זכויות וחובות לרווחתו של הילד, שנתונה להורים עד הגעתו של הילד לבגרות. פרידה או גירושין, אינם משנים את האחריות ההורית. בית המשפט יעניק משמורת יחידנית רק במקרים ספציפיים בהם טובת הילד דורשת זאת. גם כאשר נקבעת משמורת פיזית משותפת אחד מהבתים תמיד יסומן כביתו העיקרי של הילד[19].

בדנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדנמרק, ההורים נושאים באחריות משותפת גם במקרה של גירושין או פרידה. הם רשאים להסכים ביניהם כי הילד ישהה רק אצל אחד מהם, אבל ההחלטה טעונה אישור של המושל המחוזי.

בהולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1947 שונה החוק בהולנד ונקבע כי האחריות ההורית (ללא קשר למשמורת הפיזית) מוטלת בשווה על שני ההורים. בשנת 1995 בוטל השימוש במונח "משמורן" בחוק, והמונח "אחריות הורית" נקבע במקומו. לאחרונה התקבל תיקון לחוק, המגדיר את האחריות ההורית, בין היתר, כפיתוח הקשר עם ההורה השני.

מדינות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירלנד וסקוטלנד אימצו את החוק האנגלי[דרושה הבהרה] בשינויים קלים. בלגיה אימצה בשנת 1995, את המשמורת (הפיזית) המשותפת. כן נקבעה בחוק, הזכות לשמור על קשר עם הילד גם לסבים ולסבתות, ולכל אדם שהוכיח כי קיימת הצדקה לאפשר לו קשר עם הילד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אירית דוד, משמורת ילדים באתר דין – עורכי דין ומידע משפטי בישראל. ‏24/03/2009
  2. ^ בג"ץ 8543/03 פלוני נ' פלונית.
  3. ^ מיכל אביב, הסכם משמורת ילדים: משמורת משותפת או הורה משמורן יחיד? באתר דין – עורכי דין ומידע משפטי בישראל. ‏12/01/2017
  4. ^ תביעת משמורת בהליך גירושין, באתר כל זכות
  5. ^ מהגרים מההסכם, באתר News1
  6. ^ סקירה השוואתית מאת פרופ' ריצ'רד קאן ודר' ג'ון גואידובלדי -
    Child Custody Policies and Divorce Rates in the US
    Children's Rights Council, USA, 1997.
  7. ^ חזקת הגיל הרך בישראל ובעולם – סקירה משפטית, עו"ד נתי פרלמן הלשכה המשפטית של הכנסת, תחום חקיקה ומחקר משפטי. 20 מאי 2012.
  8. ^ 1 2 חזקת הגיל הרך בישראל ובעולם – סקירה משפטית עו"ד נתי פרלמן הלשכה המשפטית של הכנסת, תחום חקיקה ומחקר משפטי, 20 מאי 2012.
  9. ^ תזכיר חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012, הופץ ב-6 בספטמבר 2012 על ידי משרד המשפטים באתר החקיקה הממשלתי
  10. ^ תמ"ש 17120/07 פלונית נ' אלמוני.
  11. ^ יואב מזא"ה "'משמורת ילדים': מושג מהותי או כותרת חלולה?" מחקרי משפט כח 207 (2013).
  12. ^ תמ"ש (ראשון לציון) 29024/06 ט.ל. נ' א.ל. (פורסם בנבו, 23.02.2012); תמ"ש (פ"ת) 17089-11-10 פלונים נ' אלמונים.
  13. ^ עו"ד תמר הר-פז – יו"ר "פורום נשים ציוניות", גירושין זה לא אומר שלילד אין אבא - ארגוני נשים נגד טובת הילד, באתר onlife‏ - אתר תוכן ואקטואליה לנשים, 19 בנובמבר 2011.
  14. ^ טליה לבני, חזקת הגיל והתרגיל, באתר ynet, 28 באפריל 2008
  15. ^ Jennifer McIntosh, Bruce Smyth & Margaret Kelaher, Overnight care patterns and psycho-emotional development in infants and young children, in POST-SEPARATION PARENTING ARRANGEMENTS AND DEVELOPMENTAL OUTCOMES FOR CHILDREN:COLLECTED REPORTS 85 (Jennifer McIntosh, Bruce Smyth, Margaret Kelaher, Yvonne Wells &Caroline Long eds., 2010) (Report to the Australian Government Attorney-General’s Department, 2010_.
  16. ^ דפנה הקר, רות הלפרין קדרי, "כללי ההכרעה בסכסוכי משמורת – על סכנותיה של אשליית הדמיון ההורי במציאות ממוגדרת, משפט וממשל טו' תשע"ג, עמ' 160-161
  17. ^ [Jennifer E. McIntosh & Bruce Smyth, Shared-Time Parenting: An Evidence-Based Matrix for Evaluating Risk, in PARENTING PLAN EVALUATIONS: APPLIED RESEARCH FOR THE FAMILY COURT 155, 175–176 (Kathryn Kuehnle & Leslie Drozd eds., 2011)].
  18. ^ [Bruce Smyth et al., Legislating for Shared-Time Parenting After Parental Separation: Insights from Australia?, 77 Law and Contemporary Problems 109-149 (2014))].
  19. ^ CANADA,DEPARTMENT OF JUSTICE, FINAL FEDERAL-PROVINCIAL-TERRITORIAL REPORT ON CUSTODY AND ACCESS AND )CHILD SUPPORT: PUTTING CHILDREN FIRST 80 (2002.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משמורת_ילדים&oldid=37297180"