משמרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: העדר מקורות, קביעות לא אנציקלופדיות, פרטים לא אנציקלופדיים, ניסוח לא אנציקלופדי, ספקולציות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קואורדינטות: 32°29′9.96″N 34°59′0.59″E / 32.4861000°N 34.9834972°E / 32.4861000; 34.9834972

משמרות
Mishmarot entrace sign 01.jpg
Mishmarot01.jpg
מגדל המים
מחוז חיפה
מועצה אזורית מנשה
גובה ממוצע ‎59‏ מטר
תאריך ייסוד 1933
תנועה מיישבת התנועה הקיבוצית
סוג יישוב קיבוץ
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2012:
  - אוכלוסייה 434 תושבים
מיקום משמרות
משמרות
משמרות
בניית מגדל המים, 1933

משמרות, הוא קיבוץ במחוז חיפה בסמוך למושבה פרדס חנה-כרכור השייך למועצה אזורית מנשה. היישוב הוקם בשנת 1933 ושמו כשם הגרעין שהקים אותו שהורכב מעולים מרוסיה, מליטא ומלטביה.

קיבוץ משמרות מפורסם בשל נציגיו הבולטים בתחום הזמר: מאיר אריאל, שלום חנוך וחנן יובל. בשמונה השנים הראשונות לאחר פטירתו של מאיר אריאל, התקיים מדי שנה אירוע לזכרו על הדשא בקיבוץ, בהשתתפות אמנים רבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת משמרות נוסדה ב-16 ביוני 1933, לאחר איחוד 'קבוצת הרוסים' מפרדס חנה עם קבוצת 'גורדוניה ליטא-לטביה', ששהתה אז במושבה חדרה. האיחוד נערך בתיווך 'חבר הקבוצות' אשר אליו השתייכו הגרעינים. את תחילתו של המשא ומתן בין הקבוצות ניהל איש חבר הקבוצות דוד סברדלוב, אך ביום ההכרעה בשאלת האיחוד היה זה פנחס לבון (לוביאניקר), ששימש אז כמזכיר חבר הקבוצות, זה אשר יישב יומיים עם אנשי הגרעינים ופיקח על ההצבעה החשאית שהכריעה בעד קבוצה מאוחדת. היה זה היום שבו נרצח חיים ארלוזורוב, מנהיגם.

ראשיתה של קבוצת הרוסים בפרדס חנה החל בהתארגנות קבוצת רוסים במגדיאל ב-1929, מהעלייה הבלתי-לגאלית מרוסיה. קבוצה זו לא השתייכה לשום תנועה קיבוצית מיישבת, ולמעשה לא הושתתה על יסודות קולקטיביים כלשהן, אלא המשיכה את היכרות חבריה מתקופת הכשרתם ברוסיה בחוות הכשרה "משמר" שבחצי האי קרים, שם קיבלו רוב החברים את הכשרתם החקלאית בפיקוחה, הדרכתה ועזרתה של חברת ה"ג'וינט" ומנהלה הד"ר רוזן. הדבר היחידי אותו קיבלו על עצמם החברים הייתה שמירת קשר עם חברי "החלוץ" ברוסיה, ובייחוד עם אלה מחבריהם שנשארו והוגלו לסיביר וטורקיסטן.

באותו זמן נוסדה קבוצת חברים רוסיים אחרת בבנימינה, שעברה מאוחר יותר גם היא לפרדס-חנה. ב-1930 נשלחה משלחת מטעמם לזו שבמגדיאל על מנת לדון על איחוד שתי הקבוצות. לאחר ויכוחים רבים הוחלט ברוב של קול אחד על האיחוד, ושתי הקבוצות התיישבו יחד בפרס-חנה.

פרדס-חנה, בת שנה, כללה אז שני רחובות מרכזיים: רחוב האיכרים מבני המעמד הבינוני, שתמורת 800 לא"י קיבלו בית עם חצר של 5 דונם; ורחוב שני בו ישבו העובדים הקבועים של פיק"א, חברה להתיישבות. קבוצת הרוסים ישבה על ראש הגבעה, בשלושה לולים אשר שימשו מרכז של ציבור הפועלים באזור. הם עבדו בפרדסי פיק"א ובפרדסי המתיישבים, בגבייה למען הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), בתנועת 'הנוער העובד', במפלגת מפא"י ובמשקי הבית של האיכרים.

קבוצת 'גורדוניה ליטא-לטביה' החלה נאספת בשנת 1931, בהדרכת השליח חיים בבלי, בנקודת הריכוז של קבוצת 'גורדוניה ג' בנס ציונה. כאשר נאסף מספר מספיק מקרב חברי התנועה משתי ארצות אלו, עברה הקבוצה לגבעת בוסל בחדרה, על יד המחנה של קבוצת מסדה. בסוף 1932 התרכזה קבוצה גדולה של 35 איש. עיקר עבודתם במקום הייתה בקטיף הדרים בפרדסי הסביבה ובעבודות שונות במושבה. בעקבות המחסור במקומות עבודה, נשלחו החברות לעבודה בפרדס-חנה, באמצעות 'מרכז הרוסים' שם. כך נוצר הקשר הראשון בין שני הגרעינים.

גם כאן החלו דיונים ארוכים וויכוחים על רעיון האיחוד בין שני הגרעינים, הרוסים והגורדוניסטים, אשר מנו יחד 60 איש. הנימוק שהכריע את הכף בהחלטת 'גורדוניה ליטא-לטביה' בעד האיחוד הייתה בעיית 'הרזרבות' הקטנות (עליית חברים נוספים), שבגלל קשה היה לקוות שאכן ייעלה בידם לרכז קבוצה ראויה להתיישבות, היות שהתור להתיישבות באותן שנים היה ארוך. קבוצת מסדה ישבה אז כבר שלוש שנים בחדרה ולא חלמה אפילו שתוכל להגיע להתיישבות. לעומת זאת, הובטח ל'קבוצת הרוסים' שיתחשבו בשנות מאסרם ברוסיה, למרות הוותק המועט שלהם בארץ, ויקדימו את התיישבותם מחוץ לתור; התנאי לכך היה מספר חברים מספיק שיבטיח הקמת משק עצמאי. שתי הקבוצות החליטו להתאחד.

מסיבת האיחוד נערכה בליל ה-15 ביוני, ויום למחרת, כאשר אנשי הקבוצה עדיין המומים מרצח ארלוזורוב, נחתם מצע האיחוד. המצע התנה שני תנאים להשתייכות לקבוצה: הראשון, התחייבות מוחלטת לתנועת "החלוץ" ברוסיה, על ידי קשר מתמיד וקליטת עולי רוסיה מתאימים; והשני, שצורתה הסופית תהא 'קבוצה' – קבוצת משמרות. משמעות הדבר הייתה שנקודת ההתיישבות אשר יקימו תהא קבוצה קטנה ואינטימית, כעין משפחה, ולא קיבוץ גדול ומנוכר. שם הקבוצה נבחר על שם קבוצת ההכשרה בחצי האי קרים אשר ברוסיה, 'משמר'.

עד לעלייה על הקרקע, באוקטובר 1933, ישבה הקבוצה המאוחדת בפרדס-חנה והצפיפות במקום הייתה גדולה. קבוצת משמרות קיבלה שטח של 260 דונם, מהם 200 פנויים והיתר בידי אריסים ערביים שסירבו לפנות את השטח, למרות שקיבלו כסף תמורת הקרקע. השבט הבדואי (ערב אל-תורקמן) עבר לימים לירדן ובודדים עברו לכפר קרע השכנה. חלק מהחברים עברו ל'נקודה', כפי שנקראה אז, והיתר נשאר בפרדס-חנה לעת עתה.

עלייה על הקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם המעבר לנקודה הוחל בבנייה מואצת של בריכת המים (מגדל המים, 1933) על יד חברי הקבוצה, ושלושה מבני קומותיים (באוהאוס, 1934-1937), הקיימים במקום עד היום.

נוף משמרות, 1937

בשנת 1934 ננטע הפרדס הראשון של הקבוצה, ופיק"א התחייבה להעסיק את חברי הקבוצה עד שפרדסם יניב פרי. ההזדמנות לקבל עבודה בפרדס-חנה הצטמצמה עם תחילת העלייה מגרמניה ב-1936, אך יחד עם זאת, באותה עת החלה תנופת בנייה גדולה וכמה מחברי הקבוצה הצטרפו לעבודות בניין אצל הקבלנים בסביבה. בין משימותיה השונות בנתה 'קבוצת הבניין' של משמרות בית אחד בזכרון-יעקב, אחד בגבעת-עדה וגשר על יד בת-שלמה עבור מע"צ המנדטורית. קבוצת הבניין עסקה גם בבניית היסודות לצריפי המחנה הבריטי הסמוך, הנקרא כיום מחנה 80 ובחולדה.

עם פרוץ המאורעות בארץ, בשנים 1936-1939, הצטרפה לקבוצת משמרות פלוגת חי"ש של 'ההגנה' על מנת לשמור על המקום ופיתוחו. הוקמו שתי עמדות שמירה בקצות 'הנקודה' הקיימות גם כיום. בית הספר של הקבוצה הוקם ב-1938, ועם סיום בנייתו נפנו חברי הקבוצה לבניית חדר האוכל החדש של הקבוצה (האדריכל: יעקב מטריקין, אשר בנה העתק של חדר האוכל שתיכנן בקיבוץ אפיקים, המיועד ל-220 איש במקום 400 באפיקים). עוד בטרם סיום בנייתו נערכה בו ועידת האיחוד של תנועות הנוער 'גורדוניה-המכבי הצעיר' בהשתתפו של ברל כצנלסון, אך רק בשנת 1941 נחנך חדר האוכל עצמו.

הקבוצה הקימה בית ספר מקומי לילדי הקיבוץ, אך כבר מראשיתו הצטרפו אליו ילדי חוץ וחברות נוער. לקבוצת משמרות החלו להגיע חברות נוער והכשרות כבר בשנת 1938. הראשונה הייתה חברת הנוער הלומד 'המחנות העולים', ששהתה במקום שנתיים. קבוצת נוער עולה הראשונה הגיעה במרץ 1939, קבוצה אשר נמלטה בעור שיניה מהגירושים ההמוניים של היהודים בגרמניה (אחד מחבריה: ניסן נתיב). ב-1942 הגיעה לקיבוץ קבוצת הכשרה של הפלמ"ח, ובשנים 1943-1946 שהתה והתחנכה בקיבוץ חברת הנוער העובד 'אופקים'. חברת נוער עולה הגיעה שוב רק בשנת 1949 ושהתה במשמרות עד לשנת 1951, קבוצת נערים עולים מרומניה בשם 'הפורצים'. הפעם הבאה בה תקבל קבוצת משמרות חברת נוער עולה תהיה רק בשנת 1964, קבוצות מארגנטינה.

משמרות שימשה גם מקום למפעל לייצור רימוני יד מסוג 'מילס', ששם הקוד שלו היה 'בצרון', ותפקידו היה לייצר את אבק השריפה ויציקת רימונים. את המפעל הקימה 'ההגנה' בסמוך לפרדסים, דווקא משום קרבתו למחנה הבריטי, מה ששימש ככיסוי מושלם. ואכן, הנשק במקום לא נתפס מעולם. בזמן שהות הפלמ"ח במקום (הגדוד הרביעי, פלוגה ז', ממנה יקומו שני רמטכ"לים של צבא ההגנה לישראל: דוד אלעזר (דדו) ורפאל איתן (רפול), הוקמו שני סליקים, שגם הם לא נחשפו, ונחפרה מנהרה מן 'המפעל' עד לאוהלי הפלמ"חניקים. בשנת 1943 נערכה בקיבוץ קבלת פנים לפרטיזנים מעפילים, אשר הברחתם מן החוף אל פנים הארץ הייתה מוטלת על פלוגת הפלמ"ח במקום, בנוסף לעבודתם בייצור נשק. גם חברי הקבוצה הצטרפו לעזרת העולים מן החוף. התעשייה הצבאית בראשיתה התבססה על שלושה מרכזים: גבעת הקיבוצים, ג'וערה ומשמרות.

לאחר שהמצב הכלכלי בקבוצה הקטנה התייצב במעט ב-1941, התדרדר שוב מצבה הכלכלי עקב התגייסות רבים מחבריה (כ-10 לפחות) לצבא הבריטי בשנת 1942. חברים אחרים נרתמו לשליחויות שונות בארץ ובחו"ל, ומצב כוח האדם היה בכי רע. החברים אשר התגייסו לבריגדה היהודית, לפלוגות הסעד ולפלוגות התובלה, שלחו לחבריהם בארץ מכתבים אשר סיפרו על "אנשים עם מספר מקועקע על זרועם, בדיוק כפי שעושים לבהמות", ולאט לאט נקלטה עוצמת השואה אשר התרחשה באירופה. חברי הקבוצה איבדו בה את כל בני משפחותיהם ומעטים ידעו מה עלה בגורל יקיריהם, למרות שנציגיהן בבריגדה עשו ניסיונות לאסוף מידע על גורל המשפחות.

במהלך השנים 1946-1947 שוב חזרה היציבות למשק, עם חזרת מגויסי הבריגדה היהודית, עלייה ב' והתנועה (חבר הקבוצות), אך מלחמת העצמאות הובילה שוב למשבר כלכלי וכן גם לחלל הראשון של הקבוצה בקרב על מענית.

עזיבת קבוצת מייסדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי 1948 ותחילת 1949, נוסף למשבר הכלכלי התמידי של הקבוצה גם משבר חברתי חמור ביותר, ששיאו היה בעזיבת קבוצת מייסדים את הקבוצה. חלק מקבוצת הרוסים עזב את הקיבוץ ועבר לעיר. אליהם הצטרפו גם חלק מהגורדוניסטים. הרקע לעזיבה היה אי שיפור בתנאי המחיה בצריפים הצנועים, עקב הגעת עולים חדשים ששוכנו בבתי הילדים ובאוהלים וגרמו לצפיפות גדולה. ההתגייסות למען המדינה שבדרך והמדינה הצעירה שחקה קבוצה קטנה מהרוסים חברי העלייה הבלתי ליגאלית שמעולם לא באמת האמינה בערך השיתוף וגררה אחריה כמה מאנשי 'גורדוניה ליטא לטביה' שבחרו לעשות למען ביתם. השבר היה גדול. רבים בקיבוץ דיברו על בגידה.

המשבר החברתי הוביל את חברי קבוצת משמרות לנסות ולשנות במעט את אורחות החיים במקום ולהעניק לחברים הוותיקים רווחה גדולה יותר בבתיהם. חבר הקבוצות, הארגון ההתיישבותי אליו השתייכה קבוצת משמרות, אשר שמע על השינוי המקומי בערכי הקיבוץ הגיע לקבוצה ובשיחת חברים נזף בקבוצה קשות על ניסיונה להפריט את הקבוצה ולסטות 'מדרך הישר' הקיבוצית. ה'חבר' ניסה לסייע בידי הקבוצה, אך מצבם הדומה של קיבוצים רבים, הירצחם של חברי גורדוניה באירופה והמחסור בעתודות הוביל לפירוק חבר הקבוצות ולהקמת 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' ושילובה של משמרות ב'איחוד' ב- 1951.

קליטת עלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל הצריפים אשר הוקם בשנת 1942 קיבל תנופה עם כספי השילומים, אז גם שונה שמו לתע"ל (תעשיית עץ לבוד), 1946, הפך בשנת 1963 לחברה ממשלתית בעלת מניות והוא זה אשר קיים את קיבוץ משמרות עד לשנת 2001, עם פירוקו. מפעל זה היה מראשוני מפעלי התעשייה הקיבוצית.

קיבוץ משמרות היווה אכסניה לעשייה ציונית רבה וגופים יישובים שונים, ולאחר מכן מדינתיים, נעזרו במקום ובחבריו. התרומה הלאומית, ההתנדבות החלוצית והעשייה החינוכית מהווים ביטוי לחשיבות חלוצי משמרות. אך עם שחיקת מעמדו של פנחס לבון, מנהיג אנשי גורדוניה וחבר הקבוצות ושחיקת מעמד הקיבוצים בארץ בכלל נגרע מקומה של העשייה החלוצית הקיבוצית אשר הואשמה בכישלון קליטת העלייה הגדולה בשנים הראשונות למדינת ישראל. במהלך השנים קלטה משמרות גרעיני נח"ל ומתנדבים מן העולם, אך בעוד שבני המשק הראשונים (ילידי שנות ה-30 וה-40) שבו לקיבוץ לאחר השירות הצבאי, בני המשק הצעירים יותר (ילידי שנות החמישים והשישים) עזבו את הקיבוץ והותירו אותו קטן וחלש.

משנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר בקיבוץ נסגר בשלהי שנות השישים וחברי קבוצת משמרות החליטו לשלב את חינוך ילדיהם עם חינוך ילדי קיבוץ גבעת חיים איחוד. בשלבים מאוחרים יותר נשלחו ילדי המשק ללימודי התיכון במעגן מיכאל. הבחירה בקיבוצים אלה נעשתה לאחר מחשבה רבה מבחינה אידאולוגית וחינוכית.

באמצע שנות השבעים הוקם במשמרות מפעל לייצור משקפיים 'אופטים' אשר במשך כמה שנים ביסס במעט את חיי הקהילה במקום אך הוא לא האריך חיים. עיקר פרנסת הקיבוץ הייתה על מפעל תע"ל וענפי החקלאות ששימשו ככלי עזר.

הפרטה בשנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמרות, קיבוץ אשר הקפיד על מקומו של האינדיבידואל בחברה וברח מדוגמות אידאולוגיות ככל שניתן, שבר רבים מערכי הקיבוץ המסורתי ונחשב ל'קיבוץ שאינו קיבוץ' (או ב"מילת גנאי": מושב שיתופי). המעבר ללינה משפחתית נעשה כבר בשנת 1968, כלי רכב פרטיים היו לחברים כבר בשנות השמונים, וההפרטה הגיעה למקום בשלבים כבר בתחילת שנות התשעים. משנת 2000 כיהן במקום ועד ממונה מרצון, וב- 2008 חזר הקיבוץ לנהל את עצמו, לקראת הרחבה קהילתית. כיום הבנייה סביב הקיבוץ ובשדותיו הולכת וסוגרת עליו ויש המשערים כי תוך כמה שנים יבלע ויהווה חלק מפרדס חנה כרכור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]