משפטי דכאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
29 בנובמבר 1945, אס אס שטורמבאנפיהרר פרידריך וייצל, אשר היה ממונה על חלוקת מזון וביגוד במחנה הריכוז דכאו, מעיד במהלך משפטי דכאו

משפטי דכאו היא סדרת משפטים בהם התבררו אישומים בדבר פשעי מלחמה נגד חשודים, חיילים וקצינים בוורמאכט וכן אזרחים שפעלו בשרות גרמניה הנאצית, אשר נתפסו בשטחים בשליטת ארצות הברית במדינות גרמניה ואוסטריה, עם תום מלחמת העולם השנייה. במשפטים נידונו גם אישומים על ביצוע פשעי מלחמה נגד אזרחים ואנשי צבא אמריקאים. המשפטים נערכו בתחום מחנה הריכוז דכאו ונוהלו במלואם על ידי אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית אשר סמכותם החוקית לשבת בדין ניתנה להם על ידי הפרקליט הצבאי הראשי של צבא ארצות הברית.

התובע הראשי בבית הדין הצבאי בדכאו היה ויליאם דנסון, עורך דין בן 32 בצבא ארצות הברית. הסנגור הראשי היה לוטננט קולונל דגלאס ט. בייטס, עורך דין וקצין תותחנים מטנסי.

ההליכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא בדומה למשפט פושעי המלחמה הראשיים אשר התנהלו בפני בית הדין הבינלאומי בנירנברג, משפטי דכאו, כמו גם משפטי נירנברג הנוספים, נערכו בפני בית דין צבאי אמריקאי בלבד. המשפטים התנהלו בין נובמבר 1945 לאוגוסט 1948. כל דיוני משפטי דכאו נערכו בתחום מחנה הריכוז דכאו, כיוון שנכון לאותה עת היה זה מחנה הריכוז הנאצי הידוע ביותר בציבור, ובכך ביקשו האמריקאים להדגיש את השחיתות המוסרית שפשתה במשטר הנאצי אשר עמדה ברקע ההליכים המשפטיים.

לאורך כמעט שלוש שנים הרכבים שונים של בית הדין הצבאי האמריקאי בדכאו שפטו 1,672 נאשמים שהואשמו בפשעי מלחמה, וזאת ב-489 משפטים נפרדים. 1,416 נאשמים, חברים במשטר הנאצי, נמצאו אשמים בדין, מתוכם על 297 נידונו למוות ו-279 נידונו למאסר עולם. כל האסירים נשלחו לכלא לנדסברג כדי לרצות את תקופת מאסרם, או להיתלות.

שניים מן המשפטים הבולטים ביותר בסדרת משפטי דכאו עסקו בפעילות הכוחות הגרמנים במהלך הקרב על הבליטה בשלהי 1944. במשפט טבח מלמדי עמדו לדין 73 אנשי הוואפן אס אס אשר נמצאו אשמים בהוצאה להורג של 84 שבויי מלחמה אמריקאים במהלך ההתקפה. במשפט אחר עמד לדין איש הקומנדו הגרמני אוטו סקורצני לצד תשעה קציני חטיבת פאנצר 150 אשר זוכו מאשמת הפרת דיני מלחמה הקבועים באמנות האג על שלבשו מדי צבא ארצות הברית בעת מבצע קומנדו‏[1].

משפטי המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטי המחנות היו חלק מסדרת משפטים בהם הועמדו לדין קצינים ושומרים במחנות ריכוז נאצים שונים במהלך מלחמת העולם השנייה.

  • משפטי מחנה דכאו - 40 נאשמים בניהולו של מחנה דכאו הועמדו לדין בהליך זה, מתוכם 36 נאשמים נידונו למוות ב-13 בדצמבר 1945. 23 נאשמים נתלו ב-28 וב-29 במאי 1946, כולל מפקד מחנה הריכוז מרטין גוטפריד וייס (Martin Gottfried Weiss) ורופא המחנה דוקטור קלאוס שילינג (Claus Schilling). נאשמים נוספים בפשעים שבוצעו במחנה הריכוז דכאו הועמדו לדין במשפטים נוספים בדכאו. ב-21 בנובמבר 1946 הוכרז כי, עד לאותו מועד, הורשעו 116 נאשמים באשמת פשעים שבוצעו במחנה הריכוז דכאו, אשר נידונו לתקופות מאסר שונות‏[2].
  • משפטי מחנה מאוטהאוזן - 61 נאשמים הועמדו לדין בהליך זה בחודשים מרץ-אפריל 1946. 58 מן הנאשמים שהורשעו, נידונו למוות ב-11 במאי 1946. בין הנידונים למוות היו גם הפושעים ויקטור צולר (Victor Zoller), המפקד לשעבר של יחידות גולגולת המת, הרופא פרידריך אנטרס (Friedrich Entress) אשר הרג מאות אסירים בניסויים רפואיים אכזריים, הרופא אדוארד קרבסבאך (Eduard Krebsbach) ורוקח אריך ואזיקי (Erich Wasicky) שהיו אחראים להפעלת תאי הגזים במחנה.
  • משפט מחנה פלוסנבירג - 52 נאשמים הועמדו לדין על חלקם בפשעים שבוצעו במחנה הריכוז פלוסנבירג. המשפט נערך מה-12 ביוני 1946 ועד ה-19 בינואר 1947. 15 מן הנאשמים נידונו למוות ו-25 נאשמים לתקופות מאסר שונות‏[3].
  • משפט מחנה בוכנוואלד - 31 נאשמים נמצאו אשמים בפשעים שבוצעו במחנה הריכוז בוכנוואלד במשפט שנערך בחודשים אפריל-אוגוסט 1947. 22 מן הנאשמים נידונו למוות ו-9 נידונו לתקופות מאסר שונות.
  • משפט מחנה מולדורף - מחנה מולדורף (Mühldorf) היה מחנה עבודה נאצי אשר היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. במחנה הוחזקו כ-2,000 אסירים ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם, מסרשמיט Me-262. חמישה נאשמים בניהול המחנה נידונו למוות ב-13 במאי 1947 ושבעה נידונו לתקופות מאסר שונות‏[4].
  • משפט מחנה דורה-מיטלבאו - 15 שומרים ואנשי קאפו הורשעו בפשעים שבוצעו במחנה העבודה הנאצי דורה-מיטלבאו בזמן השואה, אחד מהם הוצא להורג. המשפט עסק גם בשאלת אחריותם של המדענים במפעל ההרכבה של טילי V-2 שפעל במקום‏[5].

פושעים בולטים שנידונו למוות בדכאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריכארד דראוץ (Richard Drauz) היה מנהיג אזור (Kreisleiter) היילברון במפלגה הנאצית וחבר הרייכסטאג בין השנים 1933‏-1945. דראוץ נידון למוות ב-11 בדצמבר 1945 על מעורבותו בהוצאה להורג של שבוי מלחמה ב-24 במרץ 1945, ונתלה בכלא לנדסברג ב-4 בדצמבר 1946.
  • אוגוסט אייגרובר (August Eigruber) היה מנהיג מחוז (Gauleiter) דנובה עילית (Reichsgau Oberdonau) בין השנים 1939‏-1945 וראש מדינת אוסטריה עילית בין השנים 1938‏-1945. אייגרובר נידון למוות ב-11 במאי 1946 על מעורבותו ביסוד המערכת המינהלית של מחנה הריכוז מאוטהאוזן, ונתלה ב-28 במאי 1947.
  • אוטו פרשנר (Otto Förschner) היה מפקד מחנה הריכוז דורה-מיטלבאו בין השנים 1943‏-1945 ובחודשים פברואר-אפריל 1945, מפקד מחנה הריכוז קאופרינג (Kaufering) שהיווה שלוחה של דכאו. פורשנר נידון למוות ב-13 בדצמבר 1945 על זוועות שביצע בעת תפקידו בקאופרינג ונתלה בלנדסברג ב-28 במאי 1946.
  • יוליוס לודולף (Julius Ludolf) היה קצין בדרגת סגן (SS-Obersturmführer) בוואפן אס אס ומפקד מחנות-לוויין של מחנה הריכוז מאוטהאוזן בין השנים 1940‏-1945. לודולף נידון למוות ב-11 במאי 1946 ונתלה בלנדסברג ב-28 במאי 1947.
  • האנס מזר (Hans Möser) קצין אס אס בדרגת סגן (SS-Obersturmführer) במחנות הריכוז נוינגמה, אושוויץ, ודורה-מיטלבאו. מזר נידון למוות ב-30 בדצמבר 1947, ונתלה ב-26 בנובמבר 1948. הוא היחיד מבין נאשמי משפט מחנה דורה-מיטלבאו שנידון למוות.
  • יואכים פייפר (Joachim Peiper) היה קצין בכיר באס אס, בדרגת שטאנדרטנפיהרר (Standartenführer) ומפקד דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה במהלך הקרב על הבליטה. הוא נידון למוות ב-16 ביולי 1946 על חלקו בטבח מלמדי. עונשו הומר למאסר עולם. הוא שוחרר בדצמבר 1956, בעקבות חקירה של ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט של ארצות הברית, אשר הגיעה למסקנה כי הליכי קדם המשפט שנוהלו על ידי שלטונות ארצות הברית בעניינו לא היו הוגנים ובכך השפיעו על ההליך המשפטי.
  • הרמן פיסטר (Hermann Pister) היה קצין בכיר (Oberführer) באס אס ומפקד מחנה בוכנוואלד בין השנים 1942‏-1945. הוא נידון למוות באוגוסט 1947, אולם מת מוות טבעי בלנדסברג ב-28 בספטמבר 1948.
  • קלאוס שילינג (Claus Schilling) היה רופא במחנה הריכוז דכאו בין השנים 1942‏-1945. נידון למוות ב-13 בדצמבר 1945 על מעורבותו בניסויים רפואיים שערך באסירי מחנה הריכוז. נתלה ב-28 במאי 1946.
  • יורגן שטרופ (Jürgen Stroop) היה בכיר במפלגה הנאצית הידוע בחלקו בהשמדת גטו ורשה. הוא נידון בדכאו על הוצאתם להורג של שבוי מלחמה. לאחר תום משפטו הוא הוסגר לפולין כדי לעמוד לדין על חיסול גטו ורשה ונידון למוות בבית משפט פולני ב-23 ביולי 1951. הוא הוצא להורג בוורשה ב-6 במרץ 1952.
  • אריך ואזיקי (Erich Wasicky) היה רוקח במחנה הריכוז מאוטהאוזן שהיה אחראי לרצח בתאי הגזים. הוא עסק בבחירת האסירים שיוצאו להורג ולאחר תחילת השימוש בציקלון בה כגז קטלני, הפך אחראי ליישום שיטה זו במאוטהאוזן. ואזיקי נידון למוות ב-13 במאי 1946 ונתלה ב-28 במאי 1947.
  • מרטין גוטפריד וייס שימש כמפקד מחנה הריכוז דכאו ואף מפקד מחנה העבודה במולדורף. וייס נידון למוות ב-13 בדצמבר 1945 על חלקו בפשעים שבוצעו תחת פיקודו בדכאו, בהם בניית תא הגזים במחנה וניסויים רפואיים באסירי המחנה. הוא נתלה בלנדסברג ב-29 במאי 1946.

זיכויים בולטים במשפטי דכאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גאורג יוהנס ריקהיי (Georg Johannes Rickhey) היה מהנדס ומנהל מפעל ההרכבה של טילי V-1 ו-V-2 במחנה דורה-מיטלבאו. הוא הובא לארצות הברית באפריל 1945 והועסק על ידי חיל האוויר של ארצות הברית במבצע פייפרקליפ. הוא הואשם באוגוסט 1947 על מעורבותו לכאורה בפשעי מלחמה במחנה דורה-מיטלבאו, כולל העסקת כוח אדם בתנאי עבדות, שיתוף פעולה עם האס אס והגסטפו ואחריות לתנאים המחפירים שבהם הועסקו אסירי המחנה במפעל. ב-30 בדצמבר 1947 הוא זוכה מכל האישומים בהיעדר ראיות.
  • היינריך שמידט (Heinrich Schmidt) היה רופא וקצין אס אס במחנות הריכוז דכאו ודורה-מיטלבאו. הוא הואשם באוגוסט 1947 בחשד לפשעי מלחמה אותם ביצע במהלך שרותו כרופא הראשי של מחנה המשנה של מיטלבאו, בולקה קזרנה ( Boelke Kaserne) בחודשים מרץ-אפריל 1945. ב-30 בדצמבר 1947 הוא זוכה מחוסר ראיות. בנובמבר 1975 הוא הועמד לדין על ידי בית המחוזי במחוז דיסלדורף על פשעים נגד האנושות אותם ביצע בעת שהיה קצין רפואה במיידנק בשנים 1942‏-1943. ב-20 במרץ 1979 הוא זוכה אף במשפט זה מחוסר ראיות.
  • אוטו סקורצני, קצין הקומנדו הגרמני ומפקד חטיבת פאנצר 150 בעת הקרב על הבליטה הועמד לדין באוגוסט 1947 על הפרת הוראות אמנת האג משנת 1907 בעת שפיקד על מבצע חשאי ובו הסתננו כוחות קומנדו גרמנים לשטח בשליטת בעלות הברית כשהם לבושים במדים של הצבא האמריקאי והצבא הבריטי ותוך שימוש בכלי רכב של בעלות הברית. זאת במטרה לזרוע בלבול ומהומה בכוחות בעלות הברית. הוא זוכה מכל האישומים ב-9 בספטמבר 1947.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אופן ניהול משפטי דכאו נמתחה ביקורת נוקבת‏[6]. נטען כי בתי הדין הצבאיים ניהלו את ההליכים במהירות שלא איפשרה קיום הליך משפטי הוגן. בית הדין התיר למערכת התביעה הצבאית הגשת עדויות מפי השמועה וראיות אחרות בדרך שאינה עומדת בדיני ראיות מקובלים. עוד בתחילת שנות ה-50 הומתקו, מנימוקים דומים, עונשי מוות ומאסר עולם שהוטלו על נאשמי טבח מלמדי על ידי ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט של ארצות הברית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Joshua Greene, Justice at Dachau: The Trials of an American Prosecutor. Broadway Books, 2008. ISBN 0767908791
  • Fern Overbey Hilton, The Dachau Defendants: Life Stories from Testimony and Documents of the War Crimes Prosecutions. Mcfarland & Co, 2004. ISBN 0786417684

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Trial of Otto Skorzeny and others. Law Reports of Trials of War Criminals. United Nations War Crimes Commission. Vol. IX, 1949. p. 90
  2. ^ United States of America v. Martin Gottfried Weiss et al., Records of United States Army War Crimes Trials.
  3. ^ United States of America v. Friedrich Becker, et al.. Records of the United States Army War Crimes Trials. June 12, 1946-January 22, 1947
  4. ^ United States of America v. Franz Auer et al.. United States Armny Investigations and Trial Records of War Crimes
  5. ^ United States of America v. Kurt Andrae et al. (and related Cases). United States Army Investigation and trial Records. April 27, 1945 - June 11, 1958
  6. ^ דוגמה בולטת אחת, המנתחת את משפטי מחנה מאוטהאוזן פורסמה בשנת 2012 בספר: Tomaz Jardim, The Mauthausen Trial: American Military Justice in Germany. Harvard University Press, 2012. ISBN 0674061578