משפט בינלאומי פרטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משפט בינלאומי פרטי הוא ענף משפטי העוסק בסוגיות משפטיות בהן מעורב יסוד זר, שלו זיקה לשיטת משפט זרה (לדוגמה: אזרח זר, מקום ההתרחשות).

היקף המשפט הבינלאומי הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ענפי המשפט (דוגמת דיני החוזים ודיני הנזיקין) עוסקים במצבים בהם כל הגורמים המעורבים בסוגיה (כריתת חוזה, עוולה נזיקית) שייכים לשיטת משפט אחת. המשפט הבינלאומי הפרטי עוסק במקרים בהם מעורב יסוד זר עם רלוונטיות משפטית לסוגיה. המשפט הבינלאומי הפרטי עוסק בשלוש סוגיות ייחודיות אשר מתעוררות כאשר גורם זר מעורב במצב משפטי:

  1. סמכות השיפוט – מיהו בית המשפט המוסמך לדון.
  2. מהו הדין החל.
  3. מה נפקותן של הכרעות שיפוטיות זרות בפני הערכאה המקומית.

השם "משפט בינלאומי פרטי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שמו, המשפט הבינלאומי הפרטי אינו ענף משפטי בינלאומי אלא ענף משפטי פנימי של כל מדינה ומדינה. יש דיני משפט בינלאומי פרטי ישראליים כשם שיש אותם לכל מדינה. המונח "בינלאומי" מתייחס לזיקה הבינלאומית של הסכסוך. השם 'משפט בינלאומי פרטי' הוא תרגום של שמו של הענף מן המשפט הקונטיננטלי, שכן במשפט המקובל הענף מכונה "מתקל דינים" (באנגלית: Conflict of law). דוגמה לכך ניתן לראות באחד מספריו של הסופר גל אמיר:

Cquote2.svg

תארו לכם חוזה שנחתם בין חברה שווייצרית לחברה צרפתית. החוזה נחתם בגרמניה ומבוצע באנגליה. החוזה הופר, והשווייצרים תובעים את הצרפתים בגרמניה. לפי הדין הגרמני, דנים בעניין לפי החוק של מקום ביצוע החוזה - אנגליה. לפי הדין האנגלי, הדין החל הוא דין מקום מושב הנתבע - צרפת. לפי הדין הצרפתי דנים לפי החוק של מקום חתימת החוזה - גרמניה. וחוזר חלילה. הבנתם ? לא נורא אם לא. יש על זה מיליון פסקי דין בצרפתית

Cquote3.svg
עפולה, רחוב האופרה 3, זמורה ביתן

משפט בינלאומי פרטי ישראלי – רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם לתחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל לא היו בארץ כללים של משפט בינלאומי פרטי. המשפט העות'מאני לא התמודד עם הדינים הזרים. באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל בו נקבע כי יחול בישראל המשפט האנגלי, הוחל בישראל המשפט הבינלאומי הפרטי הבריטי. אף שהיום זיקה זו לא נשמרה, עדיין ניתן להסתמך על המשפט האנגלי והאמריקאי בשל הדמיון בין השיטות.

חקיקה ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי נקבעו בחקיקה הישראלית ובפסיקה. החוקים המתייחסים לנושא הם בעיקר "חוק אכיפת פסקי חוץ" – 1958, וכן סעיפים שונים בחוק הירושה, חוק האימוץ, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק העונשין וחוק השטרות.

גבולות הסמכות של בתי המשפט הישראלים בדיון בעניינו של גורם זר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיקרון, סמכותו של בית משפט אינה משתרעת על כל האנשים והמקרים, וגם אם הם ממוקמים טריטוריאלית בישראל אין משמעות הדבר שלבית המשפט המקומי (בית המשפט דהכא) סמכות עליהם. במדינת ישראל (בדומה לאנגליה) חל עיקרון סמכות השיפוט הנרכשת מכוח המצאה לנתבע של הזמנה לדין. משמעות הדבר היא כי די בנוכחות ארעית של נתבע זר בישראל, מרגע שהומצא לו כתב בי דין, רכש בית המשפט הישראלי סמכות עליו. כמו כן, תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי מונה רשימה של מקרים בהם יש לבית המשפט שיקול דעת באשר לאפשר המצאה אף מחוץ לתחום הטריטוריאלי.

המחוקק הישראלי, ובתי המשפט נוהגו בעבר ב"צרות עין" בטרם הם מרשים הענקת סמכות מחוץ לטריטוריה, בעידן המרשתת והגלובליזציה בתי המשפט נוהגים ביתר קלות לקבוע כי בסמכותם לדון בסכסוכים מחוץ לטרירטוריה, אולם עדיין על בקשה מסוג זה לעמוד בכללים פרוצדורליים נוקשים. השיקולים לכך הם:

  1. שיקולי הדדיות ביחסים בין מדינתיים.
  2. שיקולים של יעילות - אפקטיביות הפסיקה. פסק דין שאין התובע יכול לממשו - כאשר לא יכירו בו במדינה הזרה - הוא חסר תועלת.
  3. שיקולי יעילות מערכתיים - למנוע עומס מיותר על מערכת בתי המשפט העמוסה.
  4. שיקולי צדק והגינות - בראש ובראשונה כלפי נתבעים זרים. אם הזיקה לישראל באותו עניין קלושה - אין זה הוגן להביא נתבע זר לישראל.

סוגיות מרכזיות במשפט הבינלאומי הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרה בפסק חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט מכיר בפסק חוץ (פסק דין הניתן במדינה זרה) אם הוא רואה אותו כפסק דין תקף, כלומר בעל נפקות משפטית בארץ. אם בסיום הליך ההכרה בפסק הדין מחליט בית המשפט כי יש להכיר בפסק הדין, יכול הזוכה לאכוף פסק חוץ באמצעות מתן הוראה למערכת ההוצאה לפועל. שימושים שונים בפסק חוץ כוללים:

  1. אכיפתו כפסק דין ישראלי.
  2. השתק עילה (שימוש הגנתי) - משתמשים בפסק הזר על מנת להדוף תביעה מקומית שהוגשה.
  3. הסתמכות בהליך המקומי על ממצא עובדתי או משפטי שנקבע בפסק הזר.

להבדיל מפסק מקומי, פסק חוץ איננו מחייב באופן אוטומטי (בניגוד לפסק ישראלי סופי, המחייב מהיותו פסק דין). המגמה של בתי המשפט בישראל היא לאכוף פסקים זרים ולכבד אותם (מהסיבות שהוזכרו לעיל: הדדיות, יעילות וצדק).

ברירת דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דפסאז'

בסוגיה בה מעורב גורם זר נשאלת השאלה מהו הדין שיחול עליה (לדוגמה, כאשר מטוס ישראלי מתרסק באיטליה בדרכו לארצות הברית - לפי איזה דין יש לתבוע פיצויים?). כללי ברירת דין הינם הכללים הקובעים איזה דין יחול על מקרה נתון. לרוב כלל ברירת דין מורכבים מקטגוריה וחוליית קישור, אשר צירופם יקבע מהו הדין החל. הכלל "על ענייני חוזים יחול דין מקום כריתת החוזה" - הקטגוריה היא דיני החוזים, בעוד שחוליית הקישור (היסוד הרלוונטי) היא מקום כריתת החוזה.

כיוון שהמשפט הבינלאומי הפרטי הוא ענף פנימי של כל שיטת משפט (להבדיל מן המשפט הבינלאומי הפומבי), ייתכנו מצבים בהן שיטות משפט שונות יחילו כללי ברירת דין שונים. במצב בו קיים שוני בין כללי ברירת הדין של שיטות המשפט השונות, כתוצאה מעיצוב שונה של הקטגוריות השונות בכל שיטה ושיטה - כל שיטה תחיל דין שונה.

לדוגמה: נושא שצרפת תסווג כנזיקי, אנגליה תסווג כחוזי – והתוצאה יכולה להיות שיוחלו בכל מדינה ומדינה כללי משפט בינלאומי פרטי שונים. מכאן שמדינה אחת עשויה לקבוע שחל על הסוגיה דין מקום מושב התובע, אך מדינה אחרת תקבע שחל דין מקום ביצוע העוולה.

בעבר נטו לפרש כללי ברירת דין בצורה רחבה, כיום חל הליך של אטומיזציה (פירוק למרכיבים) ובתי המשפט בישראל בעקבות בתי משפט בכל העולם נוטים לצמצם אותם. לדוגמה: בעבר על כל החוזים חל דין מקום ביצוע ההסכם. כיום, מקובל שעל חוקיות החוזה חל דין מקום ביצוע החוזה, על כושר ביצוע החוזה יחול דין מקום מושב המתקשר, על תקיפת ההצעה והקיבול או דרישת התמורה יחול דין מקום עריכת החוזה.

רנבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רנבואה

לאחר שבוחר בית המשפט את הדין החל יש לבדוק על פי אותו דין מהו הדין החל. מצב בו הדין הזר מפנה לדין אחר נקרא רנבואה (renvoi).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שבתאי רוזן, בנבכי המשפט הבינלאומי (2012).
  • עמוס שפירא "הערות על טיבם ותכליתם של כללי ברירת הדין במשפט הבינלאומי-פרטי", עיוני משפט י', 275 (1984)
  • סיליה וסרשטיין פסברג "על פסקים זרים בישראל: הצהרה על הכרה והצהרה על אי-הכרה", עיוני משפט כ"ח (3), 951 (2005).
  • Dicey, Morris & Collins, on The Conflict of Laws (London, 14h. Ed, 2006).