משפט בני הערובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתב האישום מוגש לגנרל-פילדמרשל וילהלם ליסט ומאחוריו גנרל-פילדמרשל מקסימיליאן פון וייכס

משפט בני הערובה, ובשמו הרשמי: ארצות הברית נגד וילהלם ליסט ואח'אנגלית: The United States of America vs. Wilhelm List, et al. נערך בין ה-8 ביולי 1947 ל-19 בפברואר 1948 והיה השביעי מבין שנים-עשר משפטי נירנברג הנוספים אשר התנהלו בפני בית דין צבאי אמריקאי בהיכל הצדק בנירנברג, גרמניה.

משפט בני הערובה מכונה אף "התיק הדרום-מזרחית" כיוון שהנאשמים היו כולם גנרלים שהובילו כוחות בחזית הדרום-מזרחית באירופה בעת המערכה בבלקנים, ביוון, אלבניה ויוגוסלביה של אותה העת. אנשי הצבא הגרמנים הואשמו באחריות לנטילת בני ערובה מקרב אזרחים וכן הוצאה להורג של אזרחים אלה ושל "פרטיזנים", אשר בוצעו החל משנת 1941.

המשפט התנהל בפני הרכב שופטי בית הדין הצבאי בו ישבו, צ'ארלס פ. ונרסטרום, עורך דין מאיווה, ג'ורג' ג'. בורק ממישיגן ואדוארד פ. קרטר מנברסקה. התובע הראשי במשפט היה בריגדיר גנרל טלפורד טיילור. כתב האישום הוגש לבית המשפט ב-10 במאי 1947 והמשפט התנהל מה-8 ביולי 1947 ועד 19 בפברואר 1948. מבין 12 הנאשמים שהועמדו לדין, פרנץ בוהם התאבד בטרם הקראת כתב האישום ומקסימיליאן פון וייס שוחרר מן המשפט בגלל מצבו הרפואי. מתוך עשרת הנאשמים הנותרים, שניים זוכו והאחרים נידונו לעונשי מאסר שבין שבע שנים למאסר עולם.

האישומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תא הנאשמים במשפט בני הערובה

הנאשמים הואשמו בארבעה סעיפי אישום על ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות:

  1. רצח המוני של מאות אלפי אזרחים ביוון, אלבניה ויוגוסלביה.
  2. ביזה והרס לא מבוקר של כפרים וערים ביוון, אלבניה ויוגוסלביה.
  3. רצח והזנחה בטיפול של שבויי מלחמה, וסיווג אקראי של לוחמים כ"פרטיזנים", כדי למנוע מהם זכויות שבויי מלחמה וכן הריגתם.
  4. רצח, עינויים, הגלייה ומשלוח למחנות ריכוז של אזרחים יוונים, אלבנים ויוגוסלבים.

כל הנאשמים הועמדו לדין בכל סעיפי האישום וכולם הכחישו את האישומים.

על שופטי בית הדין היה להתמודד בהליך זה עם שתי שאלות מפתח:

  1. האם פרטיזנים הם לוחמים לגיטימיים ועל כן ראויים למעמד של שבויי מלחמה?
  2. האם נטילת בני ערובה ופעולות תגמול נגד אזרחים כ"הגנה" מפני פעולות גרילה הן פעולות לגיטימיות?

על שאלת מעמדם של פרטיזנים בית הדין הכריע כי במסגרת דיני מלחמה (אמנת האג משנת 1907), לא ניתן לראות בפרטיזנים בדרום-מזרח אירופה כוח לוחם לגיטימי בהתאם לסעיף 1 לאמנה‏[1]. בעניינו של ליסט קבע בית הדין:

אנו מחויבים לקבוע כי אנשי גרילה כאלה היו francs-tireurs[2] אשר, עם תפיסתם, ניתן לגזור עליהם עונש מוות. מכאן, לא ניתן לייחס אחריות פלילית לנאשם ליסט על הוצאתם להורג של פרטיזנים אותם תפס...

– ‏[1]

אשר לנטילת בני ערובה, בית הדין הגיע למסקנה כי תחת נסיבות מסוימות, נטילת בני ערובה ואפילו הרג כפעולת תגמול עשוי להוות קו פעולה מותר נגד התקפות גרילה. לדעת בית הדין, מעשה של נטילת בני ערובה (והריגתם בתגובה להתקפת גרילה) כפוף לתנאים מספר. הרכב בית הדין אף העיר כי "המדריך הבריטי לדיני צבא" ו"המדריך הבסיסי להתנהגות בשדה (כללי מלחמת יבשה)" התירו פעולות תגמול נגד אוכלוסייה אזרחית. (בעוד שהמדריך הבריטי לא הזכיר הרג, המדריך האמריקאי כלל אף הרג כפעולת תגמול אפשרית). למרות זאת, בית הדין מצא את רוב הנאשמים אשמים בסעיף אישום מספר 1 בכתב האישום כיוון שמצא כי פעולות התגמול שבוצעו על ידי הכוחות הגרמנים ההתבצעו בנסיבות שבהן לדעת בית הדין נטילת בני ערובה ופעולות תגמול של הרג אזרחים היו לא חוקיות.

אחת מטענות ההגנה המשותפות לנאשמים הייתה קבלת פקודות מן הממונים עליהם וכי במעשיהם מילאו אחר חובתם כחיילים לציית לפקודות, באופן מיוחד פקודותיו של היטלר ופילדמרשל וילהלם קייטל. בית הדין קיבל טענת הגנה זו אך ורק עבור חלק מן הנאשמים בדרגות נמוכות יותר, אולם קבע כי הקצינים רמי-הדרג, ליסט וקונץ, היו חייבים לדעת כי מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, העומדת בניגוד לחוק הבינלאומי והיו צריכים להביע התנגדות לביצוע פקודות אלה, במיוחד מכיוון שהיו בעמדה שאיפשרה להם הבעת דעה זו.

הבהרת מעמד הכיבוש הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הדין התמודד עם שאלת היותה של המדינה הקרואטית מדינה עצמאית המסוגלת לפעול באופן עצמאי ונפרד מהחלטות הצבא הגרמני (לאור העובדה שגרמניה הכירה בממשלת קרואטיה ב-15 באפריל 1941). בית הדין מצא כי קרואטיה לא הייתה מדינה עצמאית. הצבא הגרמני בשליטתו בה לא הסתמך על כוח צבאי שהיה מוצב בה (כיוון שניתן היה להכניס כוחות גרמנים לתוכה בכל עת), אלא על שליטה שנבעה מן הכוח הכובש. מכאן הוסק כי מכיוון שאזור זה נותר בשליטת הכוח הכובש של הצבא הנאצי "על פי הלוגיקה וההיגיון מתבקש לקבוע כי הכוח הכובש לא יכול היה להחשב כנוהג באופן חוקי בפעולות בלתי ישירות, את אותן פעולות שלא היה יכול לעשות באופן חוקי בפעולות ישירות."‏[3]

הנאשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תפקיד במערכה בבלקנים גזר דין
וילהלם ליסט פילדמרשל, מפקד עליון של החזית הדרום-מזרחית בשנים 1941‏-1942, ראש הארמייה ה-12 בשנת 1941. מאסר עולם. שוחרר בדצמבר 1952 עקב מצבו הבריאותי. מת בשנת 1971.
מקסימיליאן פון וייכס פילדמרשל, מפקד הארמייה ה-2 בעת המערכה בדרגת Generaloberst משפטו הופסק עקב מצבו הבריאותי. מת בשנת 1954.
לותר רנדוליק גנרל, מפקד ארמיית הפנצרים השנייה ביוגוסלביה בשנים 1943‏-1944 20 שנות מאסר שהופחתו ל-10 שנים. שוחרר ב-1951. מת ב-1960.
ולטר קונץ גנרל הנדסה, מחליפו של ליסט כמפקד עליון של החזית הדרום-מזרחית ומפקד הארמייה ה-12, החל מ-29 באוקטובר 1941 מאסר עולם. שוחרר בשנת 1953. מת ב-1960.
הרמן פורטש גנרל מאיור, ראש מטה הארמייה ה-12 זוכה. מת ב-1961
פרנץ בוהם גנרל הארמייה ההררית ה-18 (1940‏-1943), מחליפו של רנדוליק ב-1944 התאבד ב-30 במאי 1947 (בטרם הוקרא כתב האישום)
הלמוט פלמי גנרל, מפקד הכוח הצבאי בדרום יוון 15 שנות מאסר שהופחתו ל-10 ב-1951. מת ב-1965.
הוברט לנץ גנרל, מפקד הדוויזיה ההררית הראשונה (1940‏-1943) ומפקד הארמייה ההררית ה-22 (1943‏-1944 12 שנות מאסר. שוחרר ב-1951, מת ב-1982
ארנסט דהנר גנרל חיל רגלים, מפקד ארמיית המילואים ה-69 תחת רנדוליק 7 שנות מאסר. שוחרר ב-1951, מת ב-1970
ארנסט פון לייסר גנרל חיל רגלים, מפקד הארמייה ההררית ה-15 (1943‏-1944); מפקד הארמייה ההררית ה-21 (1944‏-1945) 10 שנות מאסר. שוחרר ב-1951, מת ב-1962
וילהלם שפידל גנרל, מפקד דרום יוון (1942‏-1943); המפקד הצבאי של יוון (1943‏-1944) 20 שנות מאסר. שוחרר ב-1951, מת ב-1970
קורט ריטר פון גייטנר בריגדיר גנרל, ראש מטה המפקד הצבאי בסרביה (1942‏-1943); ראש מטה הפיקוד הדרום-מזרחי (1943‏-1944) זוכה. מת ב-1968

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 The law relating to hostages and reprisals
  2. ^ מילולית: "יורים חופשיים". כוח מזוין שאינו פועל בשם מדינה
  3. ^ The Legal Status of the “ Croatian Government.”