משפט הטבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משפט הטבעלטינית: jus naturale) היא אחת מגישות המשפט הקלאסיות ובבסיסה העמדה כי קיים חוק טבעי נצחי, לא משתנה, טבוע בעולם ובאדם. גילויו הוא פרי רציונליות שניתנת להסקה מתוך הטבע והטבע משקף את החוכמה האלוהית. משפט הטבע הוא נורמה הקיימת באופן עצמאי, בלא תלות בחוק שנחקק על ידי בני אדם תחת משטר מסוים, בחברה או במדינה. קרי, עיגונה של הנורמה בחוק הינו הצהרתי בלבד, שכן הנורמה קיימת גם ללא החוק. למונח משפט הטבע מקום בפילוסופיה של המשפט, בהשקפת עולם, או כסוג מיוחד של חוק, בהתאם לנסיבות שבהן נעשה שימוש במונח. תורת משפט הטבע הוצגה לראשונה על ידי אריסטו ומאוחר יותר אומצה לתוך הנצרות על ידי תומאס אקווינס.

הבנה אחת של המושג "משפט הטבע" היא "חוק של הטבע" – זאת אומרת, העיקרון כי הדברים הם כפי שהם, כיוון שכך הם. שימוש כזה במונח תקף באופן מיוחד בסקוטלנד, שם המונח "משפט הטבע" תופס מקום מקביל למשפט האזרחי ולמשפט הפלילי והשימוש בו אינו מוגבל לבני אדם.

מנקודת מבט פילוסופית, במסורות המשפט האנגלי והאמריקאי, העקרונות של משפט הטבע באים לידי ביטוי, בין במפורש או במשתמע, במסמכים כגון המגנה כרטה והצהרת העצמאות של ארצות הברית, שם מתייחסים לזכויות, באופן ישיר או עקיף, כזכויות טבועות. לדוגמה הביטוי: "...שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם" מבטא את הרעיון כי מדובר בזכויות טבעיות שתוקפן אינו מותנה בעיוגנם בחוק . המילים המקדימות משפט זה: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן", מביעות בצורה מפורשת השקפה פילוסופית של משפט הטבע.

טענות המשפט הטבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבסיס המשפט הטבעי עומדות שתי טענות בסיסיות:

  • פילוסופית אתית – יש בתחום המוסר עקרונות אובייקטיבים המחייבים את כל בני האדם בכל החברות ותוקפו לא תלוי בהסכמים של קבוצה מסוימת או אחרת.
  • פילוסופיה משפטית – נורמה שקובעים בני אדם בחברה מסוימת יכולה להיות חוק בעל תוקף משפטי רק אם אינה מנוגדת לעקרונות המוסר האובייקטיבים של המשפט הטבעי.

שתי טענות אלו משקפות שני שלבים: הראשון מניח כי ישנם עקרונות שמקובלים על כל בני האדם בעולם, השני קובע כי המשפט חייב להתאים לעקרונות אלו.

תאורטיקנים של המשפט הטבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריסטו בספרו אתיקה ניקרומקאית (אתיקה מהד' ניקומאכוס, ספר ה, פרקים ז, י א2א, עמ' 16) קובע את מושג "הצדק הטבעי" האוניברסלי שמקובל על הכול - ישנו משהו משותף כללי וצודק שממנו נובעים החוקים שבני האדם קובעים.
  • תומאס אקווינס בספרו סומה תאולוגיה (סומה תאולוגיה שאלה 90, א 5, עמ' 27) משלב את מערכת הדת עם תפיסת המשפט הטבעי. אקווינס מבחין בין 4 סוגי חוקים:
    • חוק נצחי – מתפקד כעיקרון על בדומה לאידיאות של אפלטון.
    • חוק אלוהי – התגלות.
    • חוק טבעי – ההשתתפות של האדם במחשבה האלוהית וקבלת כללי התנהגות. לבני האדם יש מספר נטיות שהם מפתחים (להתקיים, לגדול, להתנסות חושית...) והמשפט הטבעי מבוסס על נטיות האדם כיצור רציונלי. האדם מסיק את המשפט הטבעי מתוך התבוננות בטבע.
    • חוק פוזיטיבי – חוק שחייב להיות מותנה בחוק הטבעי.


משפט הטבע של הובס[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט הטבע כפי שהוא מנוסח בספרו של תומאס הובס "לויתן", הוא ציווי, או כלל, אשר אפשר לבררו בהיגיון ולפיו אסור על האדם לעשות מעשה שהוא מזיק לחייו, או מסכן את אפשרות קיומם, או להפסיק את אותם אמצעים המאפשרים את קיומם.

קיימים תשעה-עשר חוקים. שני הראשונים מפורטים בפרק י"ד ויתרתם בפרק ט"ו של הספר:

  • החוק הטבעי הראשון הוא "כל אדם חייב לשאוף לשלום, במידה שתקוה לו להשיגו; וכשאינו יכול להשיגו, זכאי הוא לבקש ולנצל את כל אמצעי-הסעד והיתרונות של מלחמה".‏[1]
  • החוק הטבעי השני הוא "יהי אדם נכון, כשגם אחרים נכונים לכך, לנטוש את זכותו זו לכל דבר, במידה שימצא לנחוץ למען השלום ולשם הגנה על עצמו; ויהי מסתפק באותה מידה של חירות כלפי בני-אדם אחרים, שהיה מניח בידם ביחס לעצמו."
  • החוק השלישי הוא "הצדק" - "הכורת אמנה חייב לקיימה". חוק טבעי זה הוא יסוד ומקור הצדק. כאשר נכרתת אמנה, הפרתה כרוכה באי-צדק והגדרת אי-צדק איננה אחרת מאשר אי-קיום אמנה. וכל אשר אינו בלתי צודק, הוא צודק.
  • החוק הרביעי הוא "הכרת טובה" – "המקבל טובה מאחר מתוך חסד גרידא, יהיה משתדל שהגומל אותה לא תהא לו סיבה סבירה להתחרט על רצונו הטוב". הפרת חוק זה נקראת כפיות טובה.
  • החוק החמישי הוא "הסתגלות הדדית או נוחות לבריות" – "יהי כל אדם מתאמץ להסתגל לשאר הבריות". זהו התנאי לחיי חברה.
  • החוק השישי הוא "נכונות למחול" – "כשהעבריין מביע חרטה ומבקש מחילה, חייב אדם למחול את חטאיו בעבר, ובלבד שתהא נתונה ערובה לעתיד."
  • החוק השביעי הוא "שבמעשי נקם יש לחשוב רק על הטובה העתידה" – "כשאדם לוקח נקם, אל יהי נותן דעתו על גודל הרעה בעבר, אלא על גודל הטובה שתבוא בעקבותיו". החוק אוסר על הטלת עונש אלא מתוך כוונה לתקן את דרכו של העבריין.
  • החוק השמיני הוא "נגד עזות פנים" – "אל יהי אדם מכריז במעשה, בדיבור, בהבעת פנים, או במחוה, על שנאתו או על בוז לבו לזולת".
  • החוק התשיעי הוא "נגד הגאוה" – "יהי כל אדם מכיר בחברו כשווה לו על-פי הטבע"
  • החוק העשירי הוא "נגד השחצנות" – "כשבני-אדם עושים שלום ביניהם, אל יהי שום אדם דורש שתהא שמורה לו זכות כל-שהיא, שלא היה מסכים שתהא שמורה לכל אחד ואחד מן השאר".
  • החוק האחד-עשר "דין-יושר" – "מי שבוטחים בו וממנים אותו שופט בין אדם לחברו, יהיה פוסק ביניהם ביושר, על פי קנה-מידה שוה".
  • החוק השנים-עשר "שימוש שוה בדברים משותפים" – "דברים שאי-אפשר לחלקם לחלקים, יש להשתמש בהם במשותף, אם מן האפשר הוא; ואם כמות הדבר מניחה זאת, בלא הגבלה; ואם לאו, באורח פרופורציוני למספרם של בעלי הזכות".
  • החוק השלושה-עשר "בדבר הפלת גורל" – באשר למקרים שבהם לא ניתן לחלקם ולא להשתמש במשותף ואז "הזכות כולה, או – במקרה של שימוש בסירוגין – החזקה הראשונה, תהא נקבעת על ידי הפלת גורל"
  • החוק הארבעה-עשר "בדבר בכורה, ובדבר תפישה ראשונה" – אותם דברים שלא ניתן להשתמש בהם במשותף ואף לא לחלקם לחלקים ואשר לא הסכימו על הפלת גורל, הרי שיהיו של התופש ראשון או הבכור.
  • החוק החמישה-עשר "בדבר מתווכים" – "כל הבא לתווך לשם שלום, יש לאפשר לו מעבר בטוח"
  • החוק השישה-עשר "בדבר מסירת סכסוכים לבוררות" – "בכל סכסוך יהיו הצדדים מוסרים את קביעת זכותם למשפטו של בורר".
  • החוק השבעה-עשר "שום אדם אינו דיין לעצמו" ואשר משמעותו היא כי אדם אינו יכול לשמש כבורר לענייניו שלו.
  • החוק השמונה-עשר "לא יהא שופט מי שיש בו סיבה טבעית למשוא-פנים"
  • החוק התשעה-עשר "בדבר עדים" כאשר קיימת מחלוקת עובדתית וכאשר אין לשופט ראיות נוספות להכריע בין עדות אחת למשנייה, יש להאמין למספר העדים הגדול יותר.

גישות של משפט הטבע בעולם המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום יש ניסיון להוציא את המשפט הטבעי מהדת ולחבר אותו למוסר האוניברסלי. המשפט הטבעי מבוסס על חשיבה של האדם על מה שטוב ואין צורך בהוכחה. אם החוק סוטה מהטוב הבסיסי (חיים, ידע, הגיון, דת...) יש לו פחות תוקף מוסרי – הוא לא בטל אך הוא מבוקר על ידי המשפט הטבעי. המשפט הטבעי מפסיק להיות מקור תוקף למשפט הפוזיטיבי והופך להיות כלי פרשני לביקורת עליו. הבסיס למשפט הטבעי נלמד מהסכמות משותפות לכלל בני האדם. לכל קהילה יש טובים אנושיים שונים שנובעים מתפיסות מוסריות שונות ולכן המשפט הטבעי אינו מקור לדין הרצוי אלא רק ביקורת עליו. מקור התוקף של המשפט הוא פוזיטיביזם.

הביקורת על המשפט הטבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר - גם אנשי המשפט הטבעי וגם הפוזיטיביסטים מסכימים לטענה הראשונה לפיה יש מוסר שמקובל על כולם. הטענה השנייה נמצאת במחלוקת. הפוזיטיביסטים טוענים שיש הפרדה בין המוסר למשפט ואנשי המשפט הטבעי טוענים שהמוסר עומד מאחורי כל חוק.

כיום – בעידן הרב-תרבותיות דווקא הטענה הראשונה נמצאת במחלוקת. האמונה שקיים מוסר אוניברסלי אחד לכל האנושות היא בעייתית. הניסיון לקבוע מוסר אוניברסלי אחד הוא ניסיון של תרבות מערב שמתנשא ומנסה להשליט את ערכיו על כל העולם. לכן, כשתוקפים את הטענה הראשונה של המשפט הטבעי, גם הטענה השנייה נופלת כי אין מוסר משותף שמכריע בכל מקום.

  • פוזיטיביזם גובר על המשפט הטבעי כי הוא מסכים שיש עקרונות מקובלים בכל חברה שצריך לכתוב אותם ובכך מתאפשרת בקרה פוזיטיבסטית על כללי המשפט שלנו.
  • מערכת המשפט בארץ מתנגדת בעיקרון למשפט טבעי ומסתמכת בפסקי הדין על חוק רשום. חריג יחיד לכך הוא במשפטי הנאצים אולם גם בהם ההסתמכות העיקרית היא על מוסר שמקובל בעולם כולו – מוסר אוניברסלי.
  • במקומות שיש בהם חוסר ניתן להשתמש בעקרונות השיטה המקובלים במערכת. גם הפוזיטיבסטים יסכימו למהלך כזה בתנאי שהמשפט הטבעי יתקבל כאמצעי ביקורת ולא כמייצר דין חדש.

יישום המשפט הטבעי בפסיקה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק דין חשוב, העוסק בשאלת "המשפט הטבעי" ומהווה אבן דרך בשיטתנו המשפטית, ובהיסטוריה של בית המשפט העליון הוא ע"ב1/65 ירדור נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט (3), 365 (פסק דין ירדור). המדובר בערעור על סירובה של ועדת הבחירות המרכזית לאשר השתתפותה בבחירות לכנסת השישית של "רשימת הסוציאליסטים", רשימה שחלק מחבריה היו אף חברים בארגון הבלתי חוקי "אל ארד".

בערעור דנו שלושת שופטי בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, חיים כהן, ויואל זוסמן. שלושתם נמנים עם גדולי המשפטנים שקמו במדינת ישראל. אגרנט וזוסמן הפכו מאוחר יותר נשיאי בית המשפט העליון וכהן המשנה לנשיא בית המשפט העליון.

חיים כהן ייצג את הגישה הפוזיטיביסטית, כאשר קבע כי אם אין למצוא חיקוק מפורש מכוחו יכולה ועדת הבחירות לפסול רשימה מלרוץ לבחירות, הרי שאין בכוחה של הוועדה לפסול את הרשימה, ואחת היא עד כמה יהיו חבריה מסוכנים, וכדבריו:

לפי החוק הקיים במדינה, אשר בה שולט החוק, אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד. לא ועדת הבחירות המרכזית ולא בית משפט זה מחוקקים במדינה הזאת: הכנסת היא הרשות המחוקקת, והיא אשר מסמיכה את מוסמכיה, אם רצונה בכך, לעשות לאיש כדרכיו וכפי מעלליו. בהיעדר הסמכה כזאת מאת המחוקק, לא ההגיון ולא הכורח ולא אהבת המולדת ולא שום שיקול אחר, יהא אשר יהא - מצדיקים עשיית דין על דעת עצמו ושלילת זכות הזולת.

המדובר בניתוח החוק באופן פוזיטיביסטי, השואל את השאלה לא "מהי הנורמה המשפטית הרצויה", אלא "מהי הנורמה המשפטית הקיימת".

השופט יואל זוסמן בחר בדרך אחרת. השאלה היא, לדעתו, אם צריכה ועדת הבחירות המרכזית להסתפק בחוק הרשום עלי ספר, או שמא צריכה היא לשקול שיקולים ועקרונות שאינם רשומים בספר החוקים, והם שיאירו את דרכה. השופט זוסמן קבע כי בנוסף לאות הרשומה של החוק על ועדת הבחירות המרכזית לקחת בחשבון את השיקול הטבעי והמובן מאליו, של זכות ההתגוננות של המדינה מידי אויביה מבפנים ומבחוץ. בהסתמך על הניסיון המר של רפובליקת ויימאר, קבע השופט זוסמן כי זכות התגוננות זו היא חלק מן המשפט הטבעי, ויש חובה על הוועדה לקחת שיקול זה בחשבון בעת דיוניה, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעדר דין פוזיטיבי כשבעל דין מבקש מהם, שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה.

כאן מאמץ השופט זוסמן את גישת "המשפט הטבעי" באופן מפורש, תוך שהוא יוצא באופן חזיתי נגד גישתו הפוזיטיביסטית של חברו השופט כהן, תוך שימוש בלקחי השואה, שמהווה כיום אחד הבסיסים האידאולוגיים המוצקים למצדיקי המשפט הטבעי.

השופט אגרנט, אשר דעתו הייתה המכרעת, קבע כי היות שהשאלה הינה שאלה בעלת משמעות חוקתית, הרי שיש לקחת בחשבון נתוני יסוד, ובראשם היות מדינת ישראל מדינה יהודית, ולאור זאת לפרש את החוקים באופן שלא יכולה להיות פעולה הסותרת נתון בסיסי זה, ובכללה פעולת ועדת הבחירות המרכזית, אשר אינה יכולה לאפשר לכנסת להעלות על סדר יומה את השאלה אם יש לעשות לשם חיסול מדינת ישראל, שהרי עצם הצגת השאלה נוגדת את רצון העם השוכן בציון, את חזונו ואת האני מאמין שלו. גישה זו היא גישה מעט מרוככת מגישתו של השופט זוסמן.

פסק דין ירדור מהווה את אחת הדוגמאות הטובות ביותר להתנגשות בין "הפוזיטיביסטים" ובין "אנשי המשפט הטבעי", וזאת בדור שחווה את השואה, בה נעשה שימוש במערכת משפטית שלמה ובעלת הגיון פנימי, על מנת לעשות מעשים נוראים המנוגדים למוסר האנושי הבסיסי ביותר. אם כי בדיון זה קיבל בית המשפט את טענת "המשפט הטבעי" ישנן דוגמאות רבות לפסיקה "פוזיטיביסטית", ולא ניתן לומר כי אחת השיטות היא השיטה הדומיננטית במשפט ארצנו. אחרי מספר שנים, בספרו על פרשנות, מפנה השופט חיים כהן את הקורא לדעת הרוב בירדור, ומתעלם כליל מדעת היחיד שלו עצמו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תומס הובס, "לויתן או החומר, הצורה והשלטון של קהיליה" תרגם יוסף אור. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ג (מהדורה שנייה), עמ' 121.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]