משפט פלילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המשפט הפלילי הוא ענף משפטי, שתכליתו הסדרת חיי החברה, על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה יואשם בביצוע עבירה פלילית, עשוי לעמוד לדין, ולהיענש בהתאם לעונשים הקבועים בחוק. המשפט הפלילי חל על תחום מצומצם של התנהגויות, ובא לקבוע כללי הימנעות מהתנהגויות אלו באמצעות הרתעה, העמדה לדין ענישה וקלון. המשפט הפלילי מאופיין בכך שאכיפתו מוטלת קודם כל על המדינה, באמצעות התביעה הכללית, אף במקרים שהנפגע העיקרי מההתנהגות הפלילית יהא מתלונן פרטי אחר בחברה. המשפט הפלילי מסדיר יחסים בין פרטים בחברה, אך למעשה מתנהל בין המדינה (כישות קולקטיבית) לבין פרט (חשוד, נאשם, אסיר).

התנהגות פלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות פלילית היא התנהגות המנוגדת לדין הפלילי, אשר מעוגן בחוק העונשין ובשורת חיקוקים נוספים. יש סוגים שונים של התנהגויות פליליות, וההגדרות של מעשה או מחדל כ'פליליים' משתנות ממדינה למדינה ומחברה לחברה. עם זאת, יש מספר מעשים המוגדרים כעבירות פליליות במרבית המדינות והחברות האנושיות, כגון:רצח גניבה ואונס. שתיים מן הקטגוריות המרכזיות של העבירות הפליליות הן עבירות אלימות (דוגמת, רצח, הריגה, תקיפה וחבלה) ועבירות רכוש (דוגמת גניבה, שוד ופריצה). רבים אינם יודעים זאת, אך במדינות מסוימות, כולל ישראל, עבירות תנועה אף הן עבירות פליליות לכל דבר ועניין.

בהקשר הפלילי, תפקידה של מערכת המשפט היא לקבוע ממצאים עובדתיים, לפרש את הדין הפלילי, לקבוע האם התנהגות מסוימת המובאת בפניה (באמצעות כתב אישום) היא פלילית אם לאו ולגזור את עונשם של עבריינים מורשעים. קביעה כי התנהגות היא פלילית נקראת הרשעה, וקביעה כי הנאשם לא עבר את העבירה הפלילית בה הואשם נקראת זיכוי. בשיטת המשפט המקובל הנסמך על תקדימים, החלטות כאלו מרחיבות ומפתחות את החוק ואת פרשנותו המחייבת. לעומת זאת, במסגרת שיטת המשפט הקונטיננטלי, אין לתקדים השיפוטי משקל משמעותי, ולכן אין להכרעת בית המשפט מעמד מחייב ולכן היא תקפה רק למקרה הנדון.

במקרים רבים בית המשפט נדרש להכריע גם בסוגיות ערכיות לא פשוטות. דוגמה לכך היא סעיף 431 לחוק העונשין הישראלי – 'עבירת העושק', שמתגבשת כאשר אדם "מנצל את המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית, חוסר הניסיון או קלות הדעת של הזולת לאחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים...". הקושי הטמון בהגדרת עבירת העושק (אשר מעוגנת גם במשפט הפלילי של חלק ממדינות המשפט הקונטיננטלי), היא שעושק במובן זה קיים, במידה זו או אחרת, בכל עיסוק מסחרי שבו אחד הצדדים מפיק תועלת עודפת מן העסקה. על כן, בית המשפט נדרש להכריע אם מקרה נתון מהווה 'עושק' פלילי לבין עיסוק מסחרי לגיטימי (אשר ייתכן שיכלול גם הפקת תועלת חד צדדית ואך קיצונית מן העסקה).

המשפט הפלילי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות חקיקתית היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודקס הפלילי הראשון בארץ ישראל היה הקודקס הפלילי העות'מאני, שהושפע מתערובת של משפט מוסלמי וקודקס צרפתי. בשנת 1936 ביטלו שלטונות המנדט הבריט את הקודקס הפלילי העות'מאני, והחילו את פקודת החוק הפלילי-1936, המבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. צעד זה יצר את הקשר בין המשפט הפלילי האנגלי למשפט הפלילי הישראלי, קשר אשר היווה מסגרת ומקור השראה לאורך שנים רבות.

עם הקמת מדינת ישראל, קבע סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט כי תחול המשכיות של המערכת החוקית שהייתה קיימת ערב הקמת המדינה. מאז הקמת המדינה נעשו בחוק הפלילי תיקונים לא מעטים. רוב התיקונים והשיניים נעשו בחלק הספציפי של החוק, אשר מתייחס לעבירות השונות; ולא נגעו לחלק הכללי אשר קובע את עקרונות המשפט הפלילי בישראל. לאורך השנים הוחלף פרק הענישה, שבחלק הכללי, ולפעמים בוטלו עונשים מסוימים והוספו חדשים.

בשנת 1977 אישרה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת את פקודת החוק הפלילי מחדש, וביצעה קודיפיקציה לדיני העונשין. במסגרת זו שולבו התיקונים השונים בדבר חקיקה אחד, תהליך שהוביל ליצירת חוק העונשין, התשל"ז-1977, שהוא נוסח חדש ונוסח משולב של דבר החקיקה שקדמה לו. לאורך השנים , חוק העונשין המשיך לעבור שינויים רבים, הן בשל היקפו והן בשל רגישות הנושאים שבהם הוא עוסק.

בשנת 1994 נכנס לתוקפו התיקון המרכזי לחוק העונשין, תיקון 39. במסגרת תיקון זה הוחלף לגמרי החלק הכללי של חוק העונשין (סעיפים 1-34 לחוק בוטלו, ובמקומם נחקקו סעיפים חדשים). בעיצוב ובניסוח החוק השתתפו מומחים רבים, גם מן האקדמיה, ובהם פרופ' שניאור זלמן פלר ופרופ' מרדכי קרמניצר. בתחילת שנת 2006 אישרה הכנסת את תיקון מס' 90 לחוק.

עקרונות דיני העונשין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עקרון החוקיות: לפיו אין עבירה ואין עונש אלא בחוק או על-פי חוק או מכוח חוק. הערך המרכזי שעקרון זה מעגן הוא שלא ניתן לסווג מעשה כפלילי ולא ניתן להטיל עונש בגין מעשה, אם הרשויות הדמוקרטיות והמוסמכות של המדינה הגדירו את המעשה כפלילי. עקרון זה מוצא ביטויו בסעיף 1 לחוק העונשין ונגזר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
  • עקרון אי ענישה למפרע (איסור על ענישה רטרואקטיבית): חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום תחילתו; חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני תחילתו. מעניין לציין כי חוק אשר מבטל עבירה או מקל בעונש, יחול למפרע - קרי לחוק מקל יש תחולה רטרואקטיבית.‏[1]
  • עקרון היסוד העובדתי(=Actus Reus): קובע כי אין להטיל אחריות פלילית על אדם אלא אם ישנו יסוד פיזי של התנהגות פלילית, משמע סכנה של ממש לאינטרס הציבורי. לא די בכוונה פלילית, או מחשבה פלילית כדי להטיל אחריות פלילית - ויש צורך, קודם כל, בהתנהגות פלילית. לפיכך, אין מטילים אחריות פלילית על מידה מינימלית של פגיעה באינטרס הציבורי, ואין מענישים על כוונות בלבד ועל מחשבות בלב בלבד (לבד מעבירות נגד ביטחון המדינה, כגון רצון לבגוד וכדומה).
  • אין עבירה ללא אשמה: על מנת להטיל אחריות בפלילים יש צורך שההתנהגות תשא 'אשמה פלילית', הכוללת 4 רכיבים מצטברים, שחובה שיתקיימו במלואם. בהיעדר אחד מהמרכיבים - העושה פטור מאחריות פלילית:
    • אחריות אישית: כל אדם נושא באחריות אך ורק על חטאו האישי, ואין אחריות קולקטיבית. עם זאת, הרחבת האחריות הפלילית אל מעבר למבצע העיקרי של העבירה מתעוררת כשהתנהגות של מספר בני אדם פוגעת באופן ממשי באינטרס הציבורי - כגון: השותף לדבר עבירה, המשדל, המשלח, המסייע, בעלי מניות בתאגיד עבריין.
    • כשרות פלילית: הכוונה לאדם בגיר שיש לו חופש בחירה ויכול לשאת באשמה פלילית. אין אחריות פלילית בהיעדר הכושר, ולו המינימלי, לבחירה חופשית. כך למשל, הפועל ללא הכרה ומתוך אוטומטיות, או קטין, או חולה נפש, אינם נושאים באחריות פלילית משהדין מייחס להם אי-כושר לבחור בדרכי התנהגות חלופיות. מבחינים בין מי שנשלל ממנו חופש הבחירה באופן מוחלט (הפועל באיבוד הכרה) למי שנשלל ממנו חופש הבחירה באופן יחסי (אדם הפועל בכורח אילוץ וכדומה).
    • היסוד הנפשי(=Mens Rea): ככלל, על מנת שתוטל אחריות פלילית, נדרש 'יסוד נפשי' להרשעה בעבירה. היסוד הנפשי הנדרש בכל עבירה משתנה, ויכול להיות מסוג "מחשבה פלילית" לסוגיה ('מודעות', 'כוונה', 'פזיזות' או 'קלות דעת') או מסוג 'רשלנות'. החריג הוא 'עבירות קפידה' (המכונות גם 'עבירות אחריות חמורה') בהן לא נדרש יסוד חיובי של מחשבה פלילית.
    • העדר סייג לאחריות הפלילית:גם אם התביעה תוכיח את כל רכיבי העבירה מעבר לספק סביר, עדיין המחוקק מוכן להתחשב בנסיבות מסוימות, שתשמשנה לנאשם הגנה מפני הטלת אחריות בפלילים. במקרים אלה, נושא הנאשם בנטל ההוכחה לכל רכיבי הגנתו - אך להבדיל מהתביעה - די לו כי יטה את הכף. הגנה עצמית, כורח וצידוק הן דוגמאות לסייגים לאחריות הפלילית (ראו בהמשך).

פרשנות החוק במשפט הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודת החוק הפלילי קבעה "אין עונשים אלא על פי חוק מפורש" (כלומר, ולא במשתמע). בהתאם לכך התבצעה פרשנות דווקנית. דוגמה בולטת מהווה פס"ד הירש ברנבלט, בו זוכה איש היודנראט שסייע לנאצים למנוע בריחת יהודים, בנימוק שהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא התייחס במפורש למצב כזה.

פסק דין מזרחי היווה נקודת מפנה בפרשנות החוק במשפט הפלילי. בפסק דין זה נידון עניינו של אסיר שלא שב מחופשה. ההגנה טענה שלא ניתן להרשיעו על סמך החוק שאוסר בריחה מ"משמורת חוקית", אך השופט אהרון ברק קבע שבמקום לבחון את לשונו היבשה של החוק, נכון יותר לבחון את מטרת החוק ולפרש את החוק על פיה (פרשנות תכליתית), ובהתאם לכך נפסק שגם בריחה מ"משמורת רעיונית" מהווה עבירה פלילית.

מאוחר יותר תוקן חוק העונשין, ונקבע בו במפורש, בסעיף 34כא: " ניתן דין לפירושים אחדים סבירים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין". מחד, חקיקה זו תואמת את עמדת ברק לפיה יש לאמץ פרשנות תכליתית. מאידך, חקיקה זו שוללת את תפיסתו העקרונית של ברק, לפיה יש רק פרשנות תכליתית אחת.

יסודות העבירה הפלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסוד העובדתי (actus reus)[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אין עבירה ללא מעשה" ("nullum Crimen sine Actus”), כשהיסוד העובדתי מבטא התרחשות אובייקטיבית במציאות, ומורכב משלושה רכיבים:

  • רכיב התנהגותי - המתבטא בהתנהגותו של העבריין (סעיף 18 ב) ב"מעשה - לרבות מחדל":
    • מעשה - פעולה אקטיבית.
    • מחדל - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה. להבדיל מהתנהגות פאסיבית, חוסר מעש, לא עושה דבר למעשה, חודל, עדיין לא גובש יסוד עובדתי (פס"ד מרחבי). סוגי מחדל, למשל :
      • החזקה.
      • המצאות במצב.
      • עבירה נמשכת.
      • עבירת שרשרת.
  • רכיב נסיבתי - המבטא את הנסיבות הרלוונטיות הדרושות להפיכת ההתנהגות לאסורה.
  • רכיב תוצאתי - המבטא את התוצאה שגורמת ההתנהגות העבריינית.

היסוד הנפשי (mens rea)[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסוד הנפשי מבטא את העמדה הנפשית הסוביקטיבית של העבריין כלפי ההתרחשות, קרי היסוד העובדתי. כל עבירה דורשת יסוד נפשי שונה, כשהיסודות הנפשיים הנדרשים בדרך כלל לגיבוש עבירה הם מסוג: מחשבה פלילית או רשלנות. אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או כי העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.

  • "מחשבה פלילית" - הכוונה היא המודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה (לעניין התוצאות גם אחת מאלה: כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; פזיזות שבאחת מאלה: אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען).
  • "רשלנות" - הכוונה לאי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט. רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע. (רשלנות מחולקת לשתי תתי קטגוריות: 1. מישור הכרתי, 2. מישור חפצי.)

מהיסוד הנפשי נגזרים גם סוגי העבירות, והם:

  • עבירה התנהגותית - היסוד הנפשי הדרוש להוכיח כל אחד מהרכיבים היא המודעות. מודעות לרכיב ההתנהגותי והנסיבתי ואף יש פעמים שנדרשת הוכחת מודעות לתוצאות כמו בסעיף 245 - עברה התנהגותית. לדוגמה: העושה דבר בכוונה לשבש הליכי משפט - יש להוכיח שאותו אדם היה מודע לאפשרות שמעשיו יובילו אותו לעיוות דין.
  • עבירה תוצאתית - יש צורך להוכיח את היחס הנפשי של העושה כלפי התוצאה (-המישור החפצי).ישנן מספר אפשרויות:
    • יחס של כוונה תחילה - העושה חפץ מאוד בקרות התוצאה.
    • יחס של כוונה - העושה רוצה להשיגה.
    • פזיזות - אדישות או קלות דעת (פחות חמורה) לגבי התוצאה.

"אחריות קפידה"- הן חריג לכלל שעבירה שנקבעה בדין טעונה הוכחת יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, גם בעבירות אחריות קפידה לא יישא אדם באחריות פלילית אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, ועליו להוכיח זאת; מכל מקום, אדם לא יידון למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות. דוגמה לעבירת אחריות קפידה: נסיעת בלילה ללא אורות.

קשר סיבתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבירות תוצאתיות נדרשת הוכחת 'קשר סיבתי' בין היסוד העובדתי לתוצאתו, כאשר מבחינים בין קשר סיבתי 'עובדתי' ל'משפטי':

קשר סיבתי עובדתי - הינו דרישת "מבחן האלמלא". השאלה היא האם אלמלא התנהגות הנאשם הייתה נגרמת התוצאה מבחינה עובדתית.
הקשר הסיבתי המשפטי - זהו מבחן מורכב, שבחלקו בוחנים את הצפיות מהמעשה של הנאשם - האם הנאשם יכול וצריך היה לצפות את התרחשות התוצאה?, ובנוסף בוחנים אם התוצאה נגרמה באופן ישיר ממעשי הנאשם, או שמא יש התערבות של גורמים זרים שמנתקים את הקשר הסיבתי המשפטי ומונעים הטלת אשמה בפלילים? המבחנים מעניקים גמישות לכל מקרה ונסיבותיו, לפי מהות המעשה, לעומת אופי התוצאה ומידתה.

הרחבת האחריות הפלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.

הדין הפלילי מכיר בעקרון של אחריות אישית. לכלל זה ישנן הרחבות אם בסוג העבירות ואם בסוג המבצעים:

עבירת הניסיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבירת הניסיון היא עבירה בה אדם מנסה לעבור עבירה, במטרה לבצעה, ועשה מעשה שאין בו הכנה בלבד, והעבירה לא הושלמה; לעניין עבירת הניסיון, אין זה משנה כלל אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו.

בעקבות תיקון 39 שנכנס לתוקף בשנת 1995 וסימן מעבר של שיטת המשפט הפלילית בישראל לשיטה דאונטולוגית הורחבה האחריות הפלילית על 'המנסה', והעונש המוטל עליו הינו זהה לעונשו של המבצע את העבירה במלואה . עם זאת, פעמים רבות בפועל התיקון לא מיושם בשל נטייתם האינטואיטיבית של השופטים להתייחס בקלות יחסית כאשר הניסיון לא הגיע לכדי ביצוע.

עבירות שותפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שותפות לדבר עבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין הפלילי מרחיב את חבות היחיד כ'מבצע עבירה בצוותא', כך שרואים את אלה המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, אם הם מבצעים אותם בצוותא, ואין זה משנה אם כל המעשים נעשו ביחד, או שחלקם בידי אחד וחלקם בידי אחר.

הוא הדין לגבי 'מבצע באמצעות אחר' - דהיינו אדם שתרם לעשיית המעשה, באמצעות אדם אחר שבצעו, ככלי בידיו, הנתון במצב של קטינות או אי שפיות הדעת; העדר שליטה; ללא מחשבה פלילית; טעות במצב דברים; כורח או צידוק.

אחריות המשדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המביא אדם אחר לידי עשיית עבירה - בין בשכנוע, בין בעידוד, בין בדרישה, בין בהפצרה ובין בכל דרך שישבה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה. לעניין עונשו של המשדל קבע החוק עונש זהה לעונשו של המבצע העיקרי (כשהחריגים הם: כשנקבע בחוק עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר עשרים שנים; כשהעונש שנקבע מאסר עולם - עונשו מאסר עשר שנים; כשהעונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; וכשהעונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי).

מבצע באמצעות אחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחריות המסייע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אדם אשר עשה מעשה כדי לאפשר להקל או לאבטח את ביצוע העבירה, בין לפני עשייתה ובין בשעת עשייתה - או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע ונשוא באחריות פלילית.

העונש על סיוע לעבור עבירה היא מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל העבירה העיקרית (החריגים: כאשר קבוע עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר 20 שנה; כשקבוע מאסר עולם - עונשו מאסר 10 שנים; כשקבוע עונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; וכשקבוע עונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי).

הקלות למסייע למשדל ומנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פטור החרטה - קובע כי משדל או מסייע לעבירה לא יישאו באחריות פלילית (לשידול, הסיוע או הניסיון לשידול) אם מנעו את עשיית העבירה או השלמתה, או הודיע בעוד מועד לרשויות על העבירה לשם מניעת עשייתה או השלמתה ועשה למטרה זו כמיטב יכולתו בדרך אחרת.
  • אין הם ברי עונש אם העבירה - נשוא הניסיון, השידול, הניסיון לשידול או הסיוע - היא מסוג חטא.

עבירה נוספת ושונה שבוצע בידי שותף[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשאחד השותפים עשה עבירה שלא תוכננה מראש, כשיש 4 תנאים מצטברים- יש "אחריות שותף למעשים שונים ונוספים שנעשו על ידי שותפו (34 א'): 1. נעשה עבירה בידי "מבצע בצוותא".

הגנות מפני אחריות הפלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגנות במשפט הפלילי

ברוב המדינות המתוקנות הרשעת אדם בעבירה פלילית מותנית בבגירות, בבגרות דעתו, מסוגלותו להתנהג בהתאם לכללים חברתיים, וכושרו להבין משמעות מעשיו. ללא סגולות אלו אין הוא נחשב בר-עונשין. הדרישה המזערית להטלת אחריות פלילית צריכה להיות שבעת ביצוע פעולה הוא מבין את האלטרנטיבות שלרשותו, והבין את משמעות הבחירה בקו פעולה פלילי. לפיכך קיימים מספר נסיבות המהוות סייגים לאחריות פלילית והם:

  • גיל. בישראל נקבע גיל של 12 שנים כמינימלי לצורך אחריות פלילית. בין השנים 1978-‏1989 הועלה הגיל ל-13.
  • העדר שליטה כחוסר שפיות, פעולה שהתבצעה בגלל כוח חיצוני עודף (כרוח חזקה).
  • אוטומטיזם שפוי - מעשים פליליים לא-רצוניים שאדם מבצע במצב של חוסר הכרה עקב מקרים שהביאוהו לאי שליטה על תנועותיו, כגון - רפלקסים בלתי נשלטים, מקרי הלם, היפנוזה, קומה דיאבטיס, תגובות גופו של אדם לגירויים חיצוניים.
  • היפנוזה - מקובל לראות את האדם שנמצא תחת היפנוזה בהיעדר שליטה. הוא כמכשיר בידי המהפנט.
  • סהרוריות.
  • כורח - לחץ ואיומים של אדם אחר.

לעתים, אדם רשאי לעשות מעשה הנחשב עבירה אך עקב הנסיבות ניתן לו פטור ומוכרת לו הגנה מפני הרשעה בפלילים:

1. 'הגנה עצמית' - הגנה אשר ניתנת כאשר הפעולה הפלילית נעשתה כדי להתגונן מפני תוקף. מבחינה עקרונית ההגנה ניתנת כיוון שכאשר אלמוני תוקף את פלוני בניגוד לחוק, אלמוני התיר את דמו וויתר על ההגנות שהחוק מעניק לו (הגנות אשר אוסרות על פלוני לתקוף את אלמוני). מבחינה פרקטית יש בעיה לדרוש מאדם שלא להתגונן כאשר הוא מותקף, כמו כן יש לזכור שלא אחת מדובר בתגובה אינסטקטיבית.

2. 'הגנת הצורך' - כאשר אדם עושה פעולה פלילית סבירה כדי להימנע מאירוע הרבה יותר חמור ולא הייתה לו דרך אחרת להימנע מהאירוע היותר חמור.

3. 'צידוק' - הגנת הצידוק מערטלת את המעשה הפלילי מאי חוקיותו ומכשירה אותו אם נעשה על פי נורמה משפטית, ציות לצו של רשות מוסמכת, נורמה חברתית מקובלת ומקרים נוספים המנויים בסעיף 34 י"ג לחוק העונשין. מדובר בהתנהגות המגבשת יסודות של עבירה פלילית, אך עם זאת בעלת ערך חיובי לחברה, שכן היא נעשית בנסיבות אשר בהם מעניקה החברה עדיפות לערך חברתי אחר על פני זה של העמדת העושה לדין. גם כאן קיימים חוקים שלא מחילים את ההגנה (חוק עשיית דין בנאצים).

4. 'זוטי דברים' - הגנה הקובעת כי ייתכנו מקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה, והעושה עבר על החוק, אך יחד עם זאת מדובר בעבירה פעוטת ערך אשר אינה עולה כדי פגיעה ממשית בערך המוגן על ידי העבירה. בהגנת זוטי דברים יש לבחון את המעשה אותו ביצע העבריין ולקבוע באיזו רמה חומרה של העבירה הוא ממוקם. אם המעשה ממוקם מתחת לרמה המינימלית אנטי חברתית - תחול ההגנה.

5. 'טעות במצב דברים' - כאשר אדם עובר עבירה מתוך טעות כנה לגבי מצב דברים, רואים את מעשהו באספקלריה של הטעות שלו, ומעמידים את המציאות המדומה שלו במקום המציאות האובייקטיבית האמיתית ועל פי המציאות המדומה הוא נותן את הדין. אם המציאות המדומה אינה מגבשת כל עבירה, או שהיא מגבשת עבירה, אך גם מקימה לה הגנה המבטלת אותה, יוצא פטור. אך אם המציאות המדומה מגלמת עבירה פלילית פלונית יחוב אותו אדם בגין אותה עברה, וזאת אפילו שהמציאות האמיתית מגלמת עבירה פלילית אלמונית.

6. 'טעות בדין' - האם יש משמעות לטענה שאי ידיעת החוק אינה פוטרת? פרופ' פלר - מתחם את העבירות הפליליות, כניתנות לחלוקה לשני סוגים :

אשר לעבירות מן הסוג הראשון, המודעת ליחס החברה על כל היקפה להן גורמת לכך שאיש לא יעלה על דעתו שאינן אסורות על פי חוק. נאשם בעבירה של שוד, רצח, אינוס, זיוף כספים, מרמה, גנבה וכיוצא בזה עבירות, לא יכול להעלות את הטענה כי לא ידע שהחוק הפלילי מגדיר מעשים כאלו כעבירות פליליות. ביחס לעבירות מסוג זה, החוק מזדהה עם התודעה המשפטית של הציבור ובאמצעותה יודע כל פרט כי המעשה הוא בלתי חוקי, לכן לא תעמוד לאדם הטענה של אי ידיעת החוק. אשר לסוג העבירה השנייה, אלה עברות שיש להבטיח בגינן את שלום הציבור בתחומים שונים. ייתכן שלא תמיד ידע הציבור בפרוט את כל ההסדרים הללו ולהפרותיהם שהוגדרו כעבירות פליליות. אך אין מחלוקת, שכאשר אדם קרוב לתחום, הוא נותן דעתו לכך שחייבים להיות הסדרים מיוחדים באותו תחום, והוא אף מוזהר על ידי כללים השוררים בדרך כלל באותו תחום בצורה ממשית ביותר. לדוגמה, תמרורים רמזורים ושלטי האזהרה אשר על הפרט לכבדם. למעשה עבור הציבור שיש לו נגיעה לתחום האמור הופכות העבירות הטכניות על הכללים המסדירים אותן ל mala in se הן נשארות בגדר mala prohibita לגבי מי שהדבר אינו נוגע לו, אך במקרה זה אין חוק ועל כן אין צורך בטענה של אי ידיעתו כסיבה להפרה.

7. הגנה מן הצדק - הגנה המאפשרת לבית המשפט לעכב הליך פלילי המתנהל לפניו או לזכות את הנאשם מטעמים שונים של פגם קשה אשר נפל בהליך הפלילי, ואשר הופך את הרשעת הנאשם לבלתי הוגנת ובלתי צודקת. מקור ההגנה במשפט האנגלי אשר קבע שלבית המשפט סמכות טבועה שלא לדון בהליכים אשר נעשה שימוש לרעה בהליך הפלילי או הטרדה בלתי מוצדקת של הנאשם. ראשית ההגנה באנגליה היה בביטול כתב אישום עקב אי יכולת להרכיב חבר מושבעים אשר דעתם לא תהא משוחדת כנגד הנאשם וכן במקרים של רדיפה קשה של הנאשם, התמשכות הליכים, עינויי-דין ופרוצדורה קלוקלת.

8. 'הגנה תרבותית' - הגנה הקובעת כי ייתכנו מקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה, והנאשם עבר על החוק, אך יש לזכות או להפחית בעונשו של הנאשם מן הטעם שמעשהו בוצע על רקע תרבותו או ערכי הקבוצה אליה הוא שייך או מנהגיה. הסוגיה של הגנה תרבותית במשפט הפלילי התפתחה בעקבות התפתחות הגישה הרב תרבותית והדיון בהשלכותיה על תחומי משפט שונים. לאחרונה החלה ההגנה להתקבל על ידי בית המשפט במסגרת השיקולים לחומרת גזר דינו של הנאשם. ראוי לציין כי ההגנה איננה מעוגנת בחוק והיא ומקורה בספרות ופסיקת בית המשפט (ראה לעניין זה פסק דינו של השופט סאלים ג'ובראן בע"פ 10358/08 איסמעיל אזברגה נ' מדינת ישראל).

בארצות הברית הוכרה הגנת 'הפח היקוש' - הגנה המאפשרת לנאשם להתגונן בטענה כי הודח למעשה העבירה על ידי סוכן רשות ומאחר שכך יש להסיר ממנו אחריות פלילית. הטעם העיקרי להגנה הוא שיש טעם לפגם בכך שהרשות אשר אחראית על מניעת פשעים וגילויים, תהא זו אשר יוצרת אותם. ההגנה טרם נתקבלה בארץ אולם בארצות הברית היא מהווה הגנה מהותית מפני אישום פלילי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


  1. ^ עפ"א (ת"א) 19334-06-13 ליאור חיימוביץ' נ' מדינת ישראל (ניתן 23.10.2013).