משק החשמל בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תחנת הכוח "אורות רבין" בחדרה של חברת החשמל
תחנת הכוח הראשונה בעיר חיפה. הופעלה בדיזל. תמונה משנת 1925.

משק החשמל בישראל הוא שם כולל לייצורו, הפצתו וצריכתו של חשמל בישראל. משק החשמל בישראל נשלט במלואו על ידי ממשלת ישראל, וכל פעולה בו מחייבת אישור ממשרד האנרגיה והמים, ורשות החשמל.

החל מתחילת ייצור חשמל באופן מסחרי בארץ ישראל בשנות ה־20 של המאה ה־20, נעשה רובו המוחלט של הייצור, ההולכה והחלוקה של החשמל בישראל בידי חברת החשמל לישראל, שהפכה במשך הזמן מחברה ציבורית לחברה ממשלתית. במהלך העשור הראשון של המאה ה־21 החלה ממשלת ישראל בנסיון לשלב גופים נוספים בייצור החשמל בישראל, ולפצל את חברת החשמל למספר חברות, שיתמקדו בתחומים שונים של משק החשמל.

היסטוריה של ייצור חשמל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי התקופה העות'מאנית הופעלו לראשונה גנרטורים קטנים לייצור חשמל בארץ ישראל באירועים ייחודיים, כדוגמת ביקור הקיסר הגרמני ב־1898, ובאתרים ייחודיים באופן מצומצם‏[1]. בשלהי תקופה זו העניק השלטון העות'מאני זיכיון לאיש עסקים יווני (אויריפידס מברומטיס, Euripides Mavromatis) לייצור חשמל בסביבות ירושלים (ברדיוס 20 ק"מ מכנסיית הקבר), אך הענקת הזיכיון לא הובילה לצעדים מעשיים בפיתוח רשת חשמל בארץ ישראל. מאוחר יותר זכה מברומטיס גם בזכיון לאספקת חשמל לאזור יפו.

חברת החשמל (PEC) הוקמה בידי פנחס רוטנברג בראשית שנות ה־20 של המאה ה־20, וקיבלה זכיון משלטונות המנדט הבריטי ל־70 שנה ליצור חשמל בכל רחבי ארץ ישראל ועבר הירדן. בנוסף, זכה רוטנברג בזכיון לניצול מי הירדן, הירמוך והירקון לצורך הפקת חשמל. בעקבות ערעורו של מברומטיס על הענקת הזכיונות, שהגיע לדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, הושאר בידו הזיכיון לאזור ירושלים, בעוד הזיכיון ליפו בוטל עקב הוצאתו לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. החברה הייתה חברה ציבורית, ומניותיה נסחרו בבורסה של לונדון. תחנות הכוח הראשונות של החברה הוקמו בין השנים 1923-1925 בתל אביב, בחיפה, ובטבריה, בטכנולוגיית דיזל-גנרטור ובהספקים קטנים. תחנות אלו איפשרו לראשונה אספקת חשמל סדירה בסביבה הקרובה של התחנות. תוכניתו הראשונית של פנחס רוטנברג הייתה להקים סדרת תחנת כח הידרו-אלקטריות בסביבות הארץ, שינצלו את מי הליטני, הירדן, הירקון ונהרות נוספים, ויוקמו בחלקם בעבר הירדן המזרחי ובלבנון.

במסגרת התוכנית המקורית נבנתה ראשונה תחנת נהריים בעמק הירדן, שהושלמה בראשית שנות ה-30, והפיקה חשמל באמצעות ניצול מי הירדן והירמוך. הספק התחנה היה 18 מגה-וואט. בעקבות הפעלת התחנה הושבתה תחנת טבריה. מנהרים יצאו קווי מתח שהובילו את החשמל שיוצר לחיפה ולתל אביב.

פיתוח הארץ וגלי העלייה של שנות ה־30 הובילו לגידול מהיר בביקוש לחשמל. מנגד, תוכניתו המקורית של רוטנברג להקמת סדרת תחנות הידרו-אלקטריות נתקלה בקשיים שונים, כדוגמת הפסדי הולכה ניכרים עקב המרחק בין תחנות הכח לריכוזי האוכלוסייה והתעשייה, קשיים ברכישת קרקעות במקומות שהיו מיועדים להקמת התחנות (לדוגמה, סירוב בעלי הקרקעות למכור קרקעות בסמוך למקורות הירקון), וחשש מפגיעות טרור בקווי ההולכה שתוכננו לעבור באזור השומרון, על פי התוכנית המקורית שהתבססה על סדרת תחנות לאורך הירדן. עקב שילוב גורמים אלו החליט רוטנברג להתמקד בבניית תחנות כח בסמוך לריכוזי האוכלוסייה והתעשייה במישור החוף.

באמצע שנות ה-30 נבנו תחנות כח בחיפה ובתל אביב, שפעלו באמצעות מזוט בטכנולוגייה קיטורית, והפעילו יחידות ייצור בהספק של עשרות מגה-וואט. תחנת נהריים הושבתה במהלך מלחמת העצמאות.

במקביל לחברת החשמל שסיפקה חשמל למרבית חלקי הארץ, פעלה חברת החשמל הירושלמית באזור ירושלים (עד רדיוס של 20 ק"מ מהעיר העתיקה, והפעילה את תחנת הכוח ירושלים. הדלק לתחנה סופק באמצעות מסילת הרכבת. חברה זו פעלה במסגרת החברה הבריטית בלפור ביטי, שרכשה את הזיכיון לייצור חשמל באזור ירושלים מידי מברומטיס, בעל הזיכיון. החשמל בירושלים יוצר באמצעות גנרטורים גדולים, ומחירו היה גבוה ממחיר החשמל שסופק על ידי חברת החשמל, שהפיקה חשמל בטכנולוגייה קיטורית והידרו-אלקטרית שהינם בעלות נצילות גבוהה יותר. יכולת הייצור עלתה בהדרגה מ־0.6 מגה-וואט ב־1929, ל־10 מגה-וואט ב־1948[2]. החברה הירושלמית לא שיערה נכון את גידול הביקוש לחשמל, והתקשתה לספק את הביקוש הגובר בירושלים. בשלהי תקופת המנדט הבריטי החלה חברת החשמל הארצית לפרוס קו הולכה לכיוון ירושלים, פעולה שנקטעה עקב פרוץ מלחמת העצמאות.

לאחר מלחמת העצמאות וחלוקת ירושלים, פעלה במערב העיר חברת ישראלית שהפעילה את תחנת הכח הקיימת, וחברה מזרח ירושלמית שהפעילה אתר ייצור חלופי בשועפט החל מ־1951, וקיבלה את הזיכיון לאספקת חשמל לסביבות העיר מהממשל הירדני, שרכש אותו מהחברה הבריטית.

לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת מדינת ישראל, חל גידול מהיר בביקוש עקב פיתוח התעשייה והגידול המהיר באוכלוסייה לאור העלייה ההמונית. בעקבות כך הורחבו תחנות חיפה ותל אביב ביחידות קיטוריות נוספות, אך החברה נקלעה למשבר עקב הצורך בהרחבה משמעותית של היקף הייצור, פיחות חד בשער הלירה הישראלית, וכישלון נסיונות לגיוס הון נוסף לצורך ההרחבה. ב־1954 הולאמה חברת החשמל, לאחר שמדינת ישראל רכשה 95% ממניותיה, והחברה הפכה לחברה ממשלתית ישראלית. המימון הממשלתי כמו גם כספי השילומים סייעו לבניית יחידות ייצור נוספות, והקלו על המחסור הארצי בחשמל. במהלך שנות ה-50 רכשה החברה את נכסיה של חברת החשמל הירושלמית הישראלית, שפעלה עד אז באזור ירושלים באופן עצמאי, והפעילה את תחנת הכוח ירושלים. בנוסף, נוהל משא ומתן חשאי עם החברה המזרח-ירושלמית שהחזיקה בזכיון לאספקת חשמל לכל ירושלים. במהלך עשור זה הוקמה תחנת הכוח אשכול באשדוד, ונמשכה הרחבת התחנות בחיפה ובתל אביב. הרחבת התחנות נמשכה גם בשנות ה-60 וה-70. במסגרת עבודות ההרחבה נבנו מספר יחידות סודיות בתל אביב ובחיפה (רידינג ג' ותחנת הכח אורים בנשר) שנועדו לשימוש על ידי צרכנים בעלי חשיבות אסטרטגית, במקרה ויפגעו התחנות הראשיות. תחנת הכוח ירושלים עברה למתכונת הפעלה של מקרי חירום בלבד, והושבתה סופית במהלך שנות ה־80, משיקולים כלכליים. לאחר מלחמת ששת הימים החלה חברת החשמל לספק חשמל בהדרגה לאזור יהודה, שומרון וחבל עזה (באזור שלא פעלה בו חברת החשמל למזרח ירושלים, שסיפקה חשמל מתחנת הכוח שלה בשועפט לאזור מזרח ירושלים, בית לחם, יריחו ורמאללה).

בראשית שנות ה־80 הוחל בבנייתה של תחנת הכוח בחדרה, שתוכננה להיות מופעלת באמצעות פחם (במקום המזוט ששימש עד אז בכל התחנת הקיטוריות), על רקע משבר האנרגיה העולמי. במחצית שנות ה־80 הוחל בבנייתה של תחנת הכוח רוטנברג באשקלון, שתוכננה אף היא להיות מופעלת בפחם. תחנות אלו הורחבו במהלך שנות ה־90. במהלך תקופה זו החלה חברת החשמל למזרח ירושלים לרכוש חשמל מחברת החשמל לצורך אספקה באזור פעילותה, במקביל לייצור עצמי מתחנת הכוח שלה בשועפט, שלא עמד בביקוש הגובר, ובהמשך כחלופה לתחנת הכוח שלה, שהושבתה משיקולים כלכליים.

בראשית שנות ה־90, בעקבות העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, עלה בחדות הביקוש לחשמל עקב גידול מהיר באוכלוסייה. הוחל בבניית תחנות כוח בפנים הארץ (כל התחנות עד אז היו בטכנולוגיה קיטורית והוקמו לאורך חוף הים התיכון) שפעלו באמצעות טורבינות גז תעשייתיות, והוחל בבניית קו המתח העל-עליון 400 ק"ו, המקשר בין תחנות הכוח הגדולות לתחנות מיתוג. במסגרת הרחבה זו נבנו תחנת הכוח חגית, אלון תבור, צפית, גזר, רמת חובב ואילת.

ב־1996 פקע תוקף הזיכיון הבריטי של חברת החשמל לאספקת חשמל בישראל, ומאז מוסדרת פעילותה באמצעות חוק משק החשמל ותקנות המוצאות מכוחו.

במהלך העשור הראשון של המאה ה־21 החליטה ממשלת ישראל להחליש את מונופול חברת החשמל בייצור חשמל בארץ ישראל, ולהציב יעד של 20% יצור חשמל על ידי יצרנים נוספים, מלבד חברת החשמל, עד שנת 2020[3]. תחנות כוח בבעלות פרטית הצטרפו למערך ייצור החשמל בארץ החל מקיץ 2013. במסגרת החלטות הממשלה נאסר על חברת החשמל להקים תחנות כוח חדשות. עם זאת, בשל חשש מהעדר רזרבות מספיקות לביקושי השיא, הוקמו ושודרגו מספר יחידות נוספות במסגרת תוכנית חירום בין 2008 ל־2012. מקביל נקבע בחוק משק החשמל כי אדם אחד או חברה אחת לא תחזיק ביותר מ־30% מיכולת ייצור החשמל הארצית, דבר שיחייב את פיצול חברת החשמל למספר חברות ייצור.

בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל שמשק החשמל בישראל יגיע בשנת 2016 למצב שבו לפחות 5% ממנו יופק מאנרגיה מתחדשת אשר כוללת, בין השאר, שמש (אנרגיה סולרית), רוח, מים, פסולת אורגנית, שפכים ותופעות טבע אחרות. כדי לעמוד במטרה זו, ניתנו מכסות ייצור מסובסדות ליצרני חשמל סולארי קטנים ובינוניים. יעד של 10% יצור באמצעות אנרגיה מתחדשת נקבע לשנת 2020.

בתקופה זו החלה הסבת תחנות הכוח להפעלה באמצעות גז טבעי כתחליף למזוט וסולר, ומאוחר יותר גם לפחם, על רקע גילויי גז טבעי בסמוך לישראל, מחיר נמוך של הגז הטבעי, ופליטת מזהמים פחותה בהרבה בהשוואה לדלקים אחרים. הסבת תחנות הכח הייתה תלויה גם בחיבור יבשתי של תחנות הכח לצינור הגז היבשתי (או הצינור התת-ימי שעובר בסמוך לחוף), שנעשה בהדרגה מהדרום לצפון.

מלבד חברת החשמל, פועלים בארץ החל מתקופת המנדט יחידות ייצור קטנות לצורך אספקת חשמל למפעלים גדולים, כדוגמת מפעל המלט נשר, בתי הזיקוק ומפעלי ים המלח. נכון לשנת 2013, קיימות בישראל כמה עשרות יחידות ייצור נוספות המייצרות כ־400 מגה-וואט.

סוגי יחידות הפקת חשמל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטוריבינות המשמשות להפקת חשמל בישראל מתחלוקת לארבעה סוגים עיקריים:

  • טוריבינות קיטור בהם מופעלת הטורבינה באמצעות חומר דלק המחמם מים ליצירת קיטור (נמצאות כולם בתחנות הכוח השוכנות לאורך חופי הים התיכון, בשל הצורך במי הים לקירור). בישראל 18 יחידות קיטוריות בעלות תפוקה של 6,462 מגה-וואט (מתוכם 10 יחידות הפועלות באמצעות פחם (מזוט בשימוש משני) ומפיקות 4,840 מגה-וואט, ו־8 יחידות הפועלות באמצעות גז טבעי (מזוט בשימוש משני) ומפיקות 1,662 מגה-וואט). בעבר שימש מזוט כחומר הדלק העיקרי ליחידות הקיטוריות, אך בעקבות משבר האנרגיה העולמי בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, עברו היחידות הסבה להפעלה באמצעות פחם. כיום נבחנת הסבת חלק מיחידות הייצור הפועלות באמצעות פחם, להפעלה באמצעות גז טבעי. היחידות הקיטוריות בעלות ההספק הגבוה ביותר עומדות על כושר ייצור של 575 מגה-וואט. משנות ה־30 עד ראשית שנות ה־90 הייתה טכנולוגיה זו העיקרית בייצור חשמל בישראל. יתרונות טכנולגיה זו היא עלות ייצור נמוכה יחסית. מנגד, חסרונות טורבינות הקיטור הם זמן הקמה ארוך ועלות הקמה גבוהה, צורך באתר סמוך לחוף הים לצורך שימוש במי הים לקירור, צורך בכח אדם רב להפעלה שוטפת, ונצילות בינונית (כ־42%). חסרון משמעותי אחר של יחידת ייצור קיטורית הוא זמן התנעה ארוך מאוד (24-48 שעות) קודם לכניסה לייצור. בשל מאפיין זה, נעשה שימוש ביחידות הקיטוריות להפעלה לפרקי זמן ארוכים יחסית, לצורך אספקת ביקוש הבסיס. בשל יתרונות של יחידות ייצור בטכנולוגיית טורבית גז ומחזור משולב על יחידות ייצור קיטוריות, ישנה תוכנית להחליף את היחידות הקיטוריות שנותרו עם הזדקנותם ליחידות בטכנולוגיית מחזור משולב. יחידות הייצור הקיטוריות הינם היחידות הישנות ביותר במערך הייצור בארץ, וחלקם בני למעלה מ־40 שנה (8 היחידות הפועלות בגז טבעי, שהוסבו מהפעלה במזוט).
  • טורבינות גז תעשייתיות (נקראת גם: טורבינת גז במחזור פתוח), בהם מופעלת הטורבינה (שהינה מנוע סילון) באמצעות זרם גז שמופק מהבערת חומר הדלק. המונח טורבינת גז לא מעיד על סוג הדלק המשמש לבעירה (שאינו בהכרח גז טבעי), אלא מתייחס לדרך יצור האנרגיה המכנית על ידי טורבינה סילונית, הכוללת מדחס, תא בעירה וטורבינת כוח המונעת באמצעות גז שנפלט בעקבות תהליך הבעירה, בניגוד ליחידות הקיטוריות בהן הקיטור משמש כהנעת הטורבינה. יתרונם של טורבינות הגז התעשתיות בזמן הקמה קצר ועלות נמוכה יותר בהשוואה ליחידות קיטוריות, אי־תלות במיקום סמוך לחוף ים, וזמן התנעה קצר בהרבה משל טורבינת קיטור (כשעה), מנגד, אורך החיים שלהם קצר יותר בהשוואה ליחידות הקיטוריות. הנצילות של טורבינת הגז שווה לנצילות של טורבינת קיטור. טורבינת גז תעשייתית ניתנת על פי רוב לשדרוג לטורבינת מחזור משולב, שיעילותה גבוהה בכ־30%. בישראל 15 יחידות טורבינות גז תעשייתיות המפיקות 1,570 מגה-וואט, מתוכם 8 יחידות (בעלות תפוקה של 1,028 מגה-וואט) תוך שימוש בגז טבעי (סולר בשימוש משני), ו־7 יחידות (המפיקות 542 מגה-וואט) תוך שימוש בסולר בלבד.
  • טורבינת גז סילונית - טורבינה בהספק קטן יחסית (כמה עשרות מגה-וואט) הפועלת באמצעות סולר. טורבינה מסוג זה ניתנת להקמה מהירה, וזמן ההתנעה שלה מהיר במיוחד (מספר דקות). חסרונותיה הם נצילות נמוכה למדי (כ־20%), משך חיים קצר יחסית, ודלק (סולר) יקר מאוד, ועל כן ייעוד טורבינות אלו הוא לשימוש בעת עומסי שיא, ובעת צורך להגדלה מהירה של יכולת הייצור (לדוגמה, עקב הפסקה פתאומית בפעילות יחידת ייצור). בישראל 16 יחידות טורבינות גז סילוניות בעלות תפוקה של 504 מגה-וואט.
  • טורבינות מחזור משולב (מחז"מ), שהינם טורבינות גז בה משמש החום הנפלט בתהליך הבעירה לחימום משני של קיטור, המניע טורבינה נוספת, ובכך מגדיל את יעילות הטורבינה בכ־30%. בישראל 17 יחידות מחזור משולב המפיקות 6,369 מגה-ואט, כאשר 14 יחידות המפיקות 5,081 מגה-וואט מופעלות על ידי חברת החשמל, ו-3 יחידות המפיקות 1,280 מגה-וואט מופעלות על ידי יצרנים פרטיים (דוראד ו-OPC). ליחידות אלו יעילות אנגרטית גבוהה משל היחידות הקודמות (כ־49%-51% בטורבינה מסוג E, וכ־55%-58% בטורבינה מסוג F‏), דבר המוביל לחסכון כספי וסביבתי ביצור באמצעותם, ועל כן ישנם תוכניות להסבת יחידות טורבינות גז תעשייתיות נוספות ליחידות מחזור משולב. מנגד, הבלאי גבוה, ואורך החיים קצר יותר בהשוואה ליחידות קיטוריות. כל היצרנים הפרטיים המקימים תחנות כוח במהלך העשור השני של המאה ה־21 עושים שימוש בטורבינות בטכנולוגייה זאת. נכון ל־2014, כל יחידות הייצור בטכנולגיה זו עושים שימוש בגז טבעי כדלק ראשי (סולר בשימוש משני)

עלות הייצור הנמוכה ביותר הינה ביחידות המחזור המשולב המופעלות בגז טבעי, ולאחריהם יחידות קיטוריות המופעלות בפחם, יחידות קיטוריות המופעלות בגז טבעי, טורבינות גז תעשייתיות המופעלות באמצעות גז טבעי, יחידות המופעלות במזוט, ויחידות המופעלות בסולר. לדוגמה, עקב משבר הגז הטבעי המצרי בין השנים 2011-2013, נרשמה עלות עודפת של כ־9 מלייארד ש"ח בסעיף הדלקים, עקב הצורך בשימוש במזוט וסולר כתחליף לגז הטבעי. הפעלת היחידות השונות נעשות בהתאם לביקוש המשתנה, במסגרת מגבלות תפעוליות שונות, כאשר עלות הייצור הינה הגורם המשמעותי ביותר בבחירת הפעלת היחידות השונות. עם זאת, בשל הוראות המשרד לאיכות הסביבה, ישנה קדימות לשימוש בסולר היקר על פני המזוט הזול יותר, בשל זיהום אוויר קטן יותר מסולר. מהירות ההתנעה של טורבינות הגז הסילוניות הינה הגבוהה ביותר (כ־5 דקות), בעוד התנעת יחידות אחרות דורשת זמן ארוך יותר (כשעה עד 24-48 שעות). משיקולי איכות סביבה, ישנה עדיפות משמעותית להפקת חשמל מגז טבעי, מאשר מפחם.

הדלקים המשמשים לייצור חשמל בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות הייצור הראשונות בארץ הופעלו באמצעות מזוט וסולר, למעט תחנת נהריים שהייתה תחנה הידרו-אלקטרית. על רקע משבר האנרגיה העולמי באמצע שנות ה־70 נוצר צורך לגוון את מקורות האנרגיה, והוחל בבניית תחנות כוח שהופעלו בפחם. עם גילויים משמעותיים של גז טבעי בסמוך לישראל במהלך העשור הראשון של המאה ה־21 החלה בניית יחידות ייצור שהותאמו לייצור באמצעות גז טבעי, משיקולי מחיר ואיכות סביבה, ואף נערכה הסבה של יחידות ישנות מהפעלה באמצעות מזוט להפעלה באמצעות גז טבעי.

נכון לסוף 2013, כ־56% מכלל יכולת הייצור של חברת החשמל מתאפשר באמצעות גז טבעי (30 יחידות המפיקות 7,597 מגה-וואט), 34% באמצעות פחם (10 יחידות המפיקות 4,840 מגה-וואט), ו־10% באמצעות סולר. בפועל, בעקבות מחסור בגז טבעי במהלך 2011-2012, שימשו סולר ומזוט להנעת יחידות שונות שתוכננו להפעלה באמצעות גז טבעי. בשל המשמעות האסטרטגית של אספקת חשמל בישראל, מרבית היחידות הפועלות באמצעות גז טבעי ופחם מאפשרות הפעלה גם על ידי מזוט וסולר בעת הצורך.

בשלהי העשור הראשון של המאה ה־21 נעשה שימוש עיקרי בגז טבעי מצרי שנקנה ממצרים וסופק על ידי חברת EMG, ושימוש משני בגז טבעי ממאגרי שותפות ים תטיס. ההפיכה במצרים בראשית 2011 הובילה לערעור מצב הביטחון בחצי האי סיני, ולפגיעות בצינור הגז היבשתי שסיפק את הגז הטבעי לישראל. בעקבות פגיעות אלו הצטמצמה מאוד אספקת הגז הטבעי המצרי לישראל, עד שב־2012 הודיעה חברת הגז המצרית על ביטול חד-צדדי של ההסכם עם EMG וישראל. הירידה החדה באספקת הגז הטבעי הובילה להחלפת הגז הטבעי המצרי ששימש לייצור חשמל בגז טבעי ממאגרי שותפות ים תטיס, שלא יכלה לספק את כל הצריכה עקב גודלו הקטן יחסית של המאגר, ובסולר ובמזוט היקרים בהרבה, דבר שהוביל לגידול חד בעלויות ייצור החשמל של חברת החשמל, ולעליית תעריפי החשמל בישראל. באפריל 2013 החלה הזרמת גז טבעי ממאגר תמר, שיכל לעמוד במלוא הדרישה לגז טבעי בישראל.

חסרונו העיקרי של הגז הטבעי, הוא קושי באגירתו, (בניגוד לדלקים מאובנים שאגירתם קלה יחסית). במקביל לבניית מתקני הקליטה וצינור הגז היבשתי ולצורך הבטחת יתירות, ועל רקע המשבר באספקת הגז הטבעי המצרי, נבנה מצוף ימי בסמוך לחדרה בעלות של כחצי מלייארד דולר, שנועד לקליטת גז טבעי נוזלי במקרה של תקלות באספקת גז טבעי מהמאגרים בים התיכון, והעברתו באמצעות צינור למערכת הובלת הגז היבשתית. מחירו של גז טבעי נוזלי גבוה בהרבה משל גז טבעי דחוס, בשל עלויות ההנזלה וההובלה, אך על פי רוב נמוך במעט ממחיר הנפט, ובעל יתרונות סביבתיים ניכרים בהשוואה לתוצרי נפט ופחם. במקביל לבניית המצוף נשכרה אונייה מגזזת על ידי חברת החשמל, לצורך נשיאת מטעני הגז והעברתם לצינור הגז דרך המצוף הימי. המצוף נכנס לפעילות בראשית 2013.

נכון לשנת 2010 כ-36.6% מתפוקת החשמל בישראל (המיוצרת על ידי חברת החשמל) מיוצר משריפת גז טבעי, כ-61% משריפת פחם, ורוב היתרה משריפת סולר ומזוט.

בעבר פעלו בארץ תחנות כוח שהופעלו באמצעות דיזל-גנרטור (הוקמו בראשית שנות ה־20 בתל אביב, חיפה וטבריה בהספק קטן מאוד על ידי פנחס רוטנברג), ותחנת הכוח בנהריים, שהייתה תחנה הידרו-אלקטרית שהוקמת בשנות ה-30 והופעלה בכוח מי הירדן והירמוך. יחידות הדיזל הושבתו עם הפעלת יחידות קיטוריות שהיו בעלות הספק גבוה בהרבה (היחידה הקיטורית הראשונה בארץ הופעלה בחיפה, ולאחריה בתחנת רידינג בתל אביב), ותחנת נהריים הושבתה במהלך מלחמת העצמאות ב־1948. נכון ל־2013, ישנם בישראל מספר יחידות ייצור המופעלות באמצעות מים, רוח וביוגז המופעלות על ידי גורמים פרטיים, אך היקף הייצור בהם זניח בהשוואה לייצור באמצעות דלקים שונים.

אתרי ייצור חשמל בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון למאי 2014 מגיע כושר הייצור הארצי של יחידות הייצור הגדולות המיועדות להפקת חשמל לשימוש לא-עצמי לכ־14,937 מגה-וואט, כאשר כושר הייצור הארצי של חברת החשמל הינו 13,617 מגה-וואט‏[4], והשאר מסופק על ידי יצרנים פרטיים. בפועל, בשל מגבלות ייצור בעת שיא הביקוש בקיץ (עקב טמפרטורות חיצוניות גבוהות, המקשות על קירור טורבינות הגז ומונעות תפוקה מלאה שלהם), כושר היצור בשיא הקיץ נמוך בכ־5.5% מכושר היצור הכללי ומסתכם בכ־14,100 מגה-וואט.

סוג אתר ממוקם בקרבת פירוט מופק מ‏[5] ייצור (מגה ואט) ב-2014
תחנות כוח לאורך החוף (קיטוריות ברובן)
אורות רבין חדרה 6 יחידות קיטור פחם (מזוט) 2,590
אורות רבין 1 יחידת טורבינת גז סילונית סולר 15
רוטנברג אשקלון 4 יחידות קיטור פחם (מזוט) 2,250
רוטנברג 2 יחידות טורבינות גז סילוניות סולר 40
אשכול אשדוד 4 יחידות קיטור גז טבעי (מזוט) 912
אשכול 2 יחידות טורבינות גז במחז"מ גז טבעי 771
אשכול 1 יחידת טורבינת גז סילונית סולר 10
רדינג תל אביב 2 יחידות קיטור גז טבעי (מזוט) 428
חיפה חיפה 2 יחידות קיטור גז טבעי (מזוט) 282
חיפה 2 יחידות טורבינות גז סילוניות סולר 80
חיפה 2 יחידות טורבינות גז במחז"מ גז טבעי 748
תחנות כוח פנים ארציות (טורבינות גז)
אילת 1 יחידת טורבינת גז תעשייתית סולר 34
אילת 2 יחידות טורבינות גז סילוניות סולר 58
איתן 1 יחידת טורבינת גז סילונית סולר 40
אלון תבור 2 יחידות טורבינות גז תעשייתיות סולר 220
אלון תבור 1 יחידת טורבינות גז במחז"מ גז טבעי 363
גזר רמלה 4 יחידות טורבינות גז תעשייתיות גז טבעי 592
גזר 2 יחידות טורבינות גז במחז"מ גז טבעי 744
הרטוב 1 יחידת טורבינת גז סילוניות סולר 40
חגית צומת אליקים 4 יחידות טורבינות גז במחז"מ גז טבעי 1,394
כנרות 2 יחידות טורבינות גז סילוניות סולר 80
עטרות 2 יחידות טורבינות גז תעשייתיות סולר 68
צפית קריית מלאכי 2 יחידות טורבינות גז תעשייתיות סולר 220
צפית קריית מלאכי 1 יחידת טורבינת גז במחז"מ גז טבעי 360
קיסריה 3 יחידות טורבינות גז סילוניות סולר 130
רמת חובב 4 יחידות טורבינות גז תעשייתיות גז טבעי 436
רמת חובב 2 יחידות טורבינות גז במחז"מ גז טבעי 701
רעננה 1 יחידת טורבינת גז סילונית סולר 11
סך הייצור על ידי חברת החשמל (2013) 13,617
יצרנים פרטיים
OPC מישור רותם 1 יחידת טורבינת גז במחז"מ גז טבעי (סולר) 440
דוראד אשקלון 2 יחידות טורבינת גז במחז"מ גז טבעי (סולר) 840
סך הכל (2014) 14,937

ביולי 2013 נחנכה תחנת הכוח OPC רותם במישור רותם בהספק של 448 מגה-וואט ביחידת מחזור משולב המופעלת באמצעות גז טבעי (וסולר כהפעלה משנית), שהייתה לתחנת הכוח הפרטית הראשונה בישראל המפיקה חשמל בהיקפים גדולים המיועד למכירה לצרכנים. במאי 2014 התחברה לרשת החשמל הארצית תחנת הכוח דוראד דרומית מאשקלון (840 מגה-וואט). עד 2015 מתוכננת השלמה תחנת כוח נוספת של דליה (870 מגה-וואט). יצרנים פרטיים נוספים מתוכננים להשלים בניית תחנות כוח נוספות בהיקף של 3,130 מגה-וואט עד 2017.

לצד יחידות הייצור של חברת החשמל, ויצרני חשמל פרטיים גדולים קיימים בארץ יחידות ייצור קטנות המופעלות על ידי גורמים פרטיים שונים, כאשר חלק מהייצור הפרטי משמש לצריכה עצמית, חלקה נמכר לחברת החשמל, וחלקה נמכר ללקוחות פרטיים גדולים. חלק מהמתקנים פועלים באופן דומה לטוריבנות מחזור משולב, ומשלבים יצור חשמל וחימום מים לקיטור, לצרכים תפעוליים של המפעלים. נכון לראשית 2013, יחידות אלו הינם בעלות כושר יצור של 434.6 מגה-וואט‏[6].

יצרני חשמל מדלקים (גז טבעי, מזוט וסולר):

סה"כ - 460 מגה-וואט.

אתגל אשדוד‏[7]

יצרני חשמל מביוגז:

סה"כ: 11 מגה-ואט.

יצרני חשמל הידרואלקטרי:

סה"כ: 6.6 מגה-וואט.

יצרני חשמל מרוח:

סה"כ: 6.2 מגה-וואט

יצרני חשמל בשיטה פוטו-וולטאית בהספק כולל של כמה מאות מגוו"ט.

מערכת ההולכה, ההשנאה והחלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמודי חשמל ליד נחל הבשור

מערכת ההולכה הינה מערכת של קווי מתח גבוה שתפקידה להעביר את החשמל המיוצר בתחנות הכוח לאזורי הצריכה, באופן יעיל ככל האפשר מבחינת הפסדי מתח בדרך. המערכת בנויה באופן היררכי, כאשר המתח החשמלי מורד בהדרגה עד לרמה המתאימה לצריכה ביתית. קיימים שני סוגי קווי מתח גבוה בארץ, קווי מתח על-עליון של 400 ק"ו המקשרים בין תחנות הכוח הגדולות לבין תחנות מיתוג בהם רמת המתח יורדת ל-161 ק"ו באמצעות השנאה, וקווי מתח עליון 161 ק"ו המקשרים את תחנות המיתוג לתחנות משנה, ואת תחנות הכוח בגודל בינוני באופן ישיר לתחנות המשנה. בתחנות המשנה מורדת רמת המתח לרמת מתח המתאימה לחלוקה לצרכנים (22 ק"ו, ובמקומות מסוימים גם 33 ק"ו או-13 ק"ו). מערכת קווי המתח העל-עליון (400 ק"ו) תוכננה להפרס באופן טבעתי, לצורך יתירות במקרה של תקלה באחד הקווים. נכון ל־2002, המערכת חיברה את כל תחנות הייצור הגדולות במישור החוף ובשפלה, מחיפה בצפון, ירושלים במזרח ועד רמת חובב בדרום‏[8].

חלק מהצרכנים שהינם בעלי צריכה גדולה במיוחד (מפעלי פטרוכימיה, מתקני התפלה, מתקני שאיבת מים וכו') מחוברים ישירות למערכת 161 ק"ו באמצעות תחנות משנה פרטיות. רוב קווי ההולכה הם קווים עיליים ורק באזורים צפופים הונחו קווים תת-קרקעיים - כבלים. מערכת ההולכה חשופה לתקלות מסיבות שונות. תקלות משמעותיות במערכת ההולכה, בייחוד בקווי המתח הגבוה, עלולות להביא להפרעה כלל ארצית או אזורית נרחבת והפסקה מוחלטת של אספקת חשמל עד לתיקון המצב. בעקבות סערות עזות בחורף 1992 נפגעו קווי הולכה רבים באזורים שונים מקריסות עצים ועמודים, דבר שהוביל להפסקות חשמל שהתמשכו לכ־4 ימים במקומות שונים בארץ. בעקבות אירועי חורף זה ניתן דגש על הקמת מערכת חלוקה תת-קרקעית במקומות יישוב גדולים.

אורך קווי המתח השונים עמד ב־2010 על 740 ק"מ (400 ק"ו), 4,240 (160 ק"ו עילי) ו־94 (161 ק"ו תת-קרקעי). מספר תחנות המיתוג עמד בשנה זו על 10, ומספר תחנות המשנה על 197 (40 מתוכם בבעלות פרטית). מספר צרכני מערכת החלוקה עמד בשנה זו על 2.48 מליון‏[9].

מערכת ההולכה, ההשנאה והחלוקה נמצאת בבעלות מלאה של חברת החשמל, ועל כן התעריף המשולם לייצרני חשמל פרטיים, מחשב בתוכו תשלום לחברת החשמל על שימוש במערכת ההולכה שלה. בשל תכנון מסורתי של ייצור בתחנות כוח של חברת החשמל וחלוקה לצרכנים קטנים במקומות מרוחקים, נוצר צורך לפרוס קווי מתח 400 ק"ו חדשים לצורך חיבור תחנות כוח חדשות שהוקמו על ידי גורמים פרטיים, כמו צורך בפריסת קווי מתח נוספים לצורך חיבור יצרנים קטנים בהיקף בינוני (כדוגמת יצרני חשמל באמצעים סולאריים), שכושר הייצור שלהם גדול מכמות החשמל אותה יכול לשאת קו מתח קיים, שתוכנן עבור צריכה של יישוב קטן.

צריכת החשמל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צריכת החשמל מהווה כ–30% (נתוני 2004[10]) מסך כל צריכת האנרגיה בישראל. בשנת 2005 צרכה אוכלוסיית המדינה 45,267 מיליוני קוט"ש (לשם השוואה: ב-2004 נצרכו בישראל 41.38 מיליארד קוט"ש לעומת 15,441.26 מיליארד קוט"ש בעולם). משנת 1970 ועד 2005 גדל שיעור צריכת החשמל הכוללת ב–768% והגידול לנפש (קיזוז השפעת גידול האוכלוסין) ב-330% - קצב גידול של 3.5% בשנה (לנפש), אם כי היו שנים שבהן היה הגידול יותר מ-10% בהשוואה לשנה הקודמת.

לפי משרד האנרגיה והמים הסיבות לגידול בצריכת החשמל הן:

  • גידול האוכלוסייה.
  • עליה ברמת החיים יחד עם הוזלת מוצרי ייבוא חשמליים.
  • שינוי באקליםהתחממות כדור הארץ העלתה את השימוש במזגנים.
  • מעבר לשימוש באנרגיה חשמלית מאנרגיה מסורתית (סולר, מזוט וגז).

שיאי הצריכה בישראל נקבעים באופן מסורתי בשיאם של גלי חום בקיץ, וגלי קור בחורף, בשל הפעלה מרובה של אמצעי קירור או חימום. שיא הצריכה החורפי נקבע ב־15 בדצמבר 2013 (במהלך גל קור חריג) על 11,640 מגה-וואט, ושיא הצריכה הקייצי נקבע ב־19 ביולי 2012 על 11,890 מגה ואט. לשם השוואה, בשנת 2006 שיא הצריכה היה 9,400 מגה ואט, בשנת 2004 היה 8,550 מגה ואט ובשנת 2000 7,900 מגה ואט.

בשנות התשעים של המאה העשרים קצב הגידול היה 7% לשנה, בעשור הראשון של שנות ה 2000, קצב הגידול ירד ל 4% בשנה. בשנת 2008 גדלה צריכת החשמל בישראל ב 1.7% בלבד, (לעומת תחזית של 2.7%), ולנתון מתאם עם הנתונים הכלליים במשק הישראלי, המעידים על מיתון ואף נסיגה.

בשנת 2009 נרשמה ירידה בשיעור של 2.4% בצריכת החשמל בישראל. הירידה האחרונה בצריכת החשמל השנתית נרשמה בשנת 1957. במגזר המסחרי, (חנויות, קניונים, משרדים) נרשמה עלייה קלה של 0.8%. במיגזר הביתי נרשמה ירידה קלה של 0.6%. במיגזר התעשייתי נרשמה ירידה חדה של 7.9%, בצריכת הרשות הפלסטינית נרשמה עלייה של 3.2%, בצריכה לשאיבת מים נרשמה ירידה משמעותית של 12.5% ובמיגזר החקלאות נרשמה ירידה משמעותית של 7.5% לעומת שנת 2008. בחציון הראשון של שנת 2009 נרשמה ירידה ארצית משמעותית בשיעור של 5.8%, אשר הלכה והתמתנה לקראת סוף השנה.

מבחינה גאוגרפית של נתוני צריכת החשמל עולה, כי באזור גוש דן נרשמה ירידה קלה של 0.8%, באזור חיפה והקריות ירידה של 3.8%, אזור ירושלים רבתי (כולל בית שמש, יהודה ושומרון) ירידה של 1.8%, צפון הארץ מקו חדרה ועד גבול הלבנון (להוציא חיפה והקריות) ירידה משמעותית של 4.8% ודרום הארץ מקו ראשון לציון ועד אילת (להוציא ירושלים רבתי, בית שמש, יהודה ושמרון) ירידה של 2.9%‏[11].

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ישראל ייצרה בשנת 2011 57,145 מיליון קוט"ש (קילוואט-שעה), שהופקו ברובם מפחם ומיעוטם מגז טבעי ודלקים אחרים‏[12]. לצורך ייצור החשמל בשנה זו נעשה שימוש בכ־12,661,000 טון פחם, 2,814,000 טון גז טבעי ו־842,000 טון דלקים אחרים (מזוט וסולר).

כ-725 מגוט"ש יוצרו על ידי יצרנים פרטיים מתוכם 290 מגוט"ש נמכרו בחזרה לחברת החשמל[2].

תחזית הביקוש לחשמל לשנת 2025 צופה עליה ממוצעת של 3.2% בצריכה הכוללת לשנה ותביא להכפלת הצריכה. זאת בהשוואה לתחזית עולמית החוזה גידול של 2.7% לשנה (עד 2030). במדינות המפותחות (OECD) ממוצע הגידול הצפוי הוא 1.5% ואילו בסין צפוי הביקוש לגדול ב–4.8% לשנה ב-25 השנים הבאות.

צריכת החשמל בישראל-גרף רב שנתי.

התפלגות צריכת החשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-2010 צריכת החשמל בישראל מתפלגת באופן הבא‏[13]:

סוג אחוז מהצריכה
מסחרי/ציבורי 32.96%
ביתי 30.0%
תעשייה 20.48%
רשות פלסטינית 7.63%
שאיבת מים 5.83%
חקלאות 3.1%

מעריכים שכ-40% מן הצריכה הכוללת מוקדשת למיזוג אוויר.

צריכת החשמל בישראל כפרמטר כלכלי במשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

צריכת החשמל בישראל, מהווה פרמטר כלכלי משמעותי הן ברמת כלל המשק והן ברמת הצרכן הבודד ולמעשה יכולה להוות אינדיקטור כלכלי למצבו. גידול משמעותי בצריכת החשמל, יוביל לגידול בכושר הייצור בישראל וישפיע על גידול בתוצר המקומי הגולמי. עליה ברמת החיים של הפרט, תוביל לשימוש מוגבר במכשירי חשמל ובכך תעלה את הצריכה הפרטית לנפש. בהשוואה רב שנתית של שיעור השינוי באחוזים בצריכת החשמל, התמ"ג והצריכה הפרטית לנפש עולה, כי מגמות השינוי הן דומות ובאירועי הילה, כגון האינתיפאדה השנייה, ישנו מתאם בין הנתונים.

השוואת פרמטרים כלכליים.JPG

צובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספקת חשמל בצובר (2003)‏[14]
סדר סוג המשתמשים מיליוני קוט"ש אחוז
1 קיבוצים 1,061 66%
2 קניונים ובניני משרדים ‎ 534 34%
3 מגורים זמניים ‎ 3.4 0.2%
סך הכול ‎ 1,559 100%

הספקת חשמל בצובר משמעה רכישת חשמל בצורה מרוכזת מחברת החשמל לישראל, חלוקתו והולכתו למשתמשים.

כמפורט בטבלת הצריכה לעיל כ-6% מצריכת החשמל נצרכת במגזר זה. לפי נתוני חברת חשמל (נכון ל-2003) ישנם 370 רוכשים - ספקים כאלה (כמפורט בטבלה משמאל).

המדינה מעוניינת לעודד גורמים פרטיים להשתלב במשק החשמל, אך פעילות זו אינה מעוגנת בתקנות, המחלקים אינם בעלי רישיונות חלוקה או הולכת חשמל ואין עליהם כל פיקוח לרבות בנושאי בטיחות. מינהל החשמל שבמשרד האנרגיה והמים החל בשנת 2006 במהלכים להסדרת התחום.

איזון בצריכת החשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

צריכת החשמל מתפלגת על פני שעות היממה בהתאם לפעילות המשק. הצריכה הבסיסית המינימלית בשעות הלילה היא בערך 4,000 מגה ואט ומגיעה עד לשיא של 8,000 - 9,000 מגה ואט במשך היום, ולסביבות 11,500 בשיא הקיץ (2012). הצריכה מתחילה לעלות משעות הבוקר (6:00 - 7:00) וחוזרת למינימום בלילה בשעה 23:00. שעות השיא הן בשעות 11:00 עד 17:00 בקיץ או 17:00 עד 22:00 בחורף.

במדינת ישראל, שנכון ל-2012 עדיין אינה מייבאת חשמל ממדינות שכנות, התפלגות זו מחייבת ייצור חשמל משתנה על פני היום והכנת תשתית לזמני שיא שאינה מנוצלת בזמני שפל. לפיכך עושה חברת החשמל לישראל פעולות "ליישר את הקו":‏[15]

  • פעולות הסברה
החברה יצאה בשנות השמונים של המאה העשרים במסע פרסום בכיכובה של השחקנית מרים פוקס ("אדון צ'יבוטרו") תחת הססמה: "חשמל - לא בבת אחת" שקראה לפזר את הפעלת מכשירי החשמל על פני היממה. כאשר שוב הגיעה הצריכה למגבלת הייצור, בקיץ 2006, פתחה החברה שוב במסע הסברה דומה.
תעו"ז (ראשי תיבות: תעריף עומס וזמן) הוא תעריף חשמל המשתנה בהתאם לזמן צריכת החשמל. הספק החשמל של צרכנים גדולים במשק נמדד לפי שעות היום והצרכן מחויב בחשבון החשמל בהתאם. גם צרכנים קטנים (ביתיים) רשאים להצטרף לשיטת חישוב זו ("תעו"ז ברירתי"). היממה מחולקת לשעות פסגה, גבע ושפל, המחיר המרבי (עבור צריכה בזמן פסגה בקיץ) גבוה בקרוב ל–70% מהתעריף הכללי והמחיר המינימלי (בזמן השפל בקיץ) הוא כרבע מהמחיר המרבי. מפעלים רבים מנצלים שיטה זו ומסיטים ייצור וצריכת אנרגיה לשעות הלילה (חישובים שנעשו מראים שלעתים תוספת עלות השכר בגין עבודת לילה היא שולית ביחס לחסכון בהוצאות החשמל). אפשרות אחרת היא אגירת אנרגיה בלילה וניצולה בשעות היום.

החשמל כמשאב חיוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשמל כמקור אנרגיה הינו חיוני לתפקוד הכלכלה, מערכת אספקת המים, מערכות צבאיות שונות, בתי חולים ועוד. בעולם טרם הבשילה לכדי כדאיות מסחרית מערכת לאגירת חשמל (למעט מתקני אנרגיה שאובה), ועל כן אין כמעט יכולת מעשית לאגירת חשמל לשימוש עתידי. בשל מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל, היא אינה יכולה להיעזר בשכנותיה במקרים של שיבושים באספקת חשמל (למעשה אין כמעט יכולת מעשית לכך, בשל העדר רזרבה מספקת לייצור חשמל במדינות שסביב ישראל).

על מנת להבטיח אספקת חשמל באופן סדיר ככל האפשר, ישנו צורך ביתירות של המערכת (לעמידה במקרי תקלות), החזקת מלאי דלקים שיספיקו לטווח זמן בינוני, ותחזוקה שוטפת של מערכת ההולכה. חלק מיחידות הייצור של חברת החשמל תוכננו כך שניתן יהיה להשתמש בהם גם בסוג דלק אחר (מזוט, סולר), במקרה של חוסר בסוג הדלק הראשי (פחם, גז טבעי).

חברת החשמל מחזיקה במתקניה ובמתקני צד-שלישי מלאי פחם להפעלת היחידות הפחמיות בתחנות הכוח לכ־7 שבועות, 200,000 טון מזוט ו־280,000 טון סולר. גז טבעי הינו קשה לאגירה בהשוואה לדלקים אחרים, כאשר הוא במצב גז, אך ישנה אפשרות להנזיל את הגז. על מנת ליצור יתירות באספקת הגז הטבעי, נבנה בראשית 2013 מצוף ימי המאפשר קליטת מטעני גז נוזליים מאוניות מיוחדות, על מנת להבטיח אספקת גז גם בעת תקלות אספקה מקידוחי הגז. בשל הרגישות הגבוהה לשיבושים באספקת גז טבעי, נקבע שיעור רף מקסימלי לאספקת חשמל באמצעות גז טבעי בהיקף שעתי, ובהיקף ייצור כולל. עם זאת, תגליות הגז המשמעותיות בראשית העשור השני של המאה ה־21, הובילו לחציית רף זה.

ישנו תכנון עתידי לחיבור כבל חשמל תת-ימי עם קפריסין, המחוברת בעצמה באמצעות כבלים תת-ימיים למדינות אירופאיות אחרות.

בנוסף ישנו צורך באבטחה של מתקני הייצור וקווי ההולכה מפגי פגיעות אויב. במהלך מלחמת העצמאות הופצצה תחנת הכוח רידינג בידי חיל האוויר המצרי, אך לתחנה לא נגרם כמעט נזק.

חברת החשמל מחויבת באחזקת יכולת ייצור לצורך גיבוי יצרנים פרטיים, ולצורך כך מושלמת לה פרמיה מיוחדת על ידי היצרנים.

רפורמת ייצור חשמל פרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 נחנכה - במסגרת התוכנית לניצול אנרגיית הרוח בישראל של משרד האנרגיה והמים[16][17] - טורבינת רוח הדגמה במעלות ביוזמת משרד האנרגיה ובסיועו תוך שיתוף פעולה עם מפעל ישקר. הטורבינה הזינה חשמל ישירות למפעל (באותה התקופה לא ניתן היה לספק ולמכור חשמל ישירות לרשת החשמל הארצית של חברת חשמל).

ב-1982 נעשתה יוזמה ראשונה בישראל בתחום "ייצור חשמל פרטי" על ידי ד"ר משה הירש [דרוש מקור] שכיהן במשרד האנרגיה והתשתית כרפרנט ומוביל התוכנית לניצול אנרגיית הרוח בישראל. היוזמה באה מתוך צרכים שנוצרו בשטח לאפשר שילוב של גורמים מקומיים לייצר חשמל באמצעות טורבינות רוח ולספקו ישירות לרשת החשמל הארצית הקרובה במקום למתוח כבלים למרחקים ארוכים לכוון הצרכן בעלות גבוהה תוך יצירת הפסדי אנרגיה גבוהים ותוך הגבלת הספק החשמל הנקוב של הטורבינה להספק הבסיס - base load - הנצרך על ידי הצרכן. בעקבות יוזמה זו הוקמה ועדה משותפת למשרד האנרגיה ולחברת החשמל על מנת לבחון את הנושא ולהביא ליצירת הסדר "יצרן חשמל פרטי".

בשנת 1985 הוקם לראשונה פרויקט על פי הסדר של "יצרן חשמל פרטי": טורבינת רוח הדגמה בתל קטיף‏[18], ליד אלוני הבשן, ברמת הגולן הטורבינה הוקמה במסגרת התוכנית לניצול אנרגיית הרוח בישראל.

הסדר "יצרן חשמל פרטי" שנוצר כאמור בין משרד האנרגיה ובין חברת חשמל הוחל בהסכמה הדדית לגבי פרויקטים שנבדקו ואושרו הן על ידי משרד האנרגיה והן על ידי חברת חשמל. בהמשך טופלו ואושרו כ"יצרן חשמל פרטי" פרויקטים נוספים באנרגיית הרוח ובאנרגיות חלופיות נוספות כדוגמת מתקן הידרואלקטרי לייצור חשמל ליד מעין ברוך בגליל העליון. מתקן זה הוקם ב-1984, קודם ליצירת הסדר "יצרן חשמל פרטי", ולכן לווה בהתקנת קו הולכת חשמל ארוך ליישוב אף כי בקרבת המתקן עבר קו מתח גבוה של חברת חשמל.

בעקבות מתקן ההדגמה של טורבינת רוח בתל קטיף הוקמו בהמשך, במסגרת תוכנית ניצול אנרגיית הרוח, טורבינות רוח נוספות בסיוע משרד האנרגיה, בגוש שגב בגליל על ידי חברת חשמל, וביישובים מעלה גלבוע, בית יתיר ואלון מורה על ידי היישובים וגורמים מקומיים ביוזמת משרד האנרגיה וסיועו. מיזמי טורבינות רוח כמתקני הדגמה, בשילוב עם מיזמים בתחום איתור אתרים לחוות של טורבינות רוח במסגרת התוכנית לניצול אנרגיית הרוח, הובילו במקביל ובהמשך ליזום והקמת חוות טורבינות רוח ראשונה בתל עסניה - רכס חזקה - ברמת הגולן, בסיוע של משרד האנרגיה ומרכז ההשקעות.

תחום "יצרן חשמל פרטי" הוחל בהמשך לנושאים נוספים באנרגיות מתחדשות וכן לקוגנרציה (ייצור משולב של חשמל וחום) תוך התניה להשגת נצילות אנרגיה כוללת של 70% ומעלה.

בתחילת שנות ה-90 הוקם פרויקט הדגמה בתחום קוגנרציה על בסיס מנוע דיזל[19], שהיה הראשון מסוגו ואשר זכה להכרה כיצרן חשמל פרטי. הפרויקט הוקם במפעל טקסטיל ק.א.נ. לצביעה ואשפרה בראשון לציון, ובו מערכת מנוע-גנרטור (מנוע דיזל מונע במזוט קל) המצוידת במכלולים לניצול החום השיורי של המנוע (חום גזי פליטה להפקת קיטור וחום מי קירור של המנוע למים חמים לתהליכים).

במחצית הראשונה של שנות ה-90, בעקבות פניות של גורמים שונים במשק להכרה בפרויקטים שלהם כיצרני חשמל פרטיים, הוחלט במשרד האנרגיה על הקמת ועדה שתסנן פרויקטים ותדרג אותם בתיאום עם חברת חשמל. הוועדה נקראה ועדת ברובינדר, על שם יו"ר הוועדה, שהיה אז ראש מנהל החשמל במשרד האנרגיה.

בהמשך הוקמה לנושא ועדת אילתה, על שם יו"ר הוועדה, פרופ' חיים אילתה. שעמד בראש הרשות הציבורית לענייני חשמל שהוקמה ב-1996.

בתחילת שנות ה-2000 הגדירה ועדה במשרד האנרגיה תקנות עדכניות עבור יצרנים פרטיים מאנרגיות מתחדשות וקוגנרציה. לאחר זמן אומצו התקנות בכנסת לכדי שילוב בחוק החשמל. בשנת 2005 פרסם משרד התשתיות הלאומיות תקנות המיועדות להסדרת ההתקשרות בין יצרני חשמל פרטיים לבין חברת החשמל כחברת הולכה ואספקה. על סמך תקנות אלו ביקשו מספר גורמים אישורים להקמת תחנות כוח פרטיות, אולם נכון ל-2007 כל הבקשות התייחסו לתחנות כוח קונבנציונאליות.

ב-2009 ניתנו רישיונות לייצור והספקת חשמל באמצעות מתקני אנרגיה סולארית לשתי חברות:

בדצמבר 2012 החלה הקמת שלשה מתקני יצור חשמל באנרגיה סולרית ביישובים גבולות, נחל עוז ולהב, בהיקף מצטבר של 18 מגה וואט.

מספר תחנות כוח פרטיות נמצאות בשלבים שונים של תכנון

שם הספק במגה וואט מיקום בעלות
דוראד 800 אתר קצא"א קונסורציום של אורי דורי, יוסף אדלסבורג, חברת קצא"א והחברה הטורקית זורלו
OPC (עבודות הקמה החלו ב-11.2010) 440 מישור רותם בנגב 80% אחים עופר ו-20% סימנס
דליה 870 צמוד לאתר צפית ליד כפר מנחם דליה-אנרגיות
רמת נגב אנרגיה 124
אשדוד אנרגיה 52

נכון לשנת 2013, כ־2% מהחשמל שיוצר בארץ לצרכנים היה מייצרנים פרטיים‏[20].

חברת החשמל מוגדרת בישראל כספק שירות חיוני, ומחויבת ברכישת ייצור החשמל של יצרנים פרטיים בתעריף שנקבע על ידי רשות החשמל. התעריפים המשולמים ליצרני חשמל מאנרגיות מתחדשות הינם מסובסדים, ונעים בין 0.45 ל־2.3 ש"ח לקילוואט (בהשוואה לעלות ייצור של כ־0.33 ש"ח לקילוואט, באמצעות חברת החשמל)‏[21].

ייבוא אנרגיה חשמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2012 מדינת ישראל אינה מייבאת חשמל, אך יחד עם זאת נבחנו בעבר תוכניות לייבוא חשמל ממדינות שכנות:

  • ייבוא חשמל מעקבה לאילת - התשתית החשמלית לחיבור הרשתות באזור עקבה ואילת הוקמה עוד בסוף שנות ה-90, אך החיבור בפועל לא בוצע. יצוין, כי לירדן אין יכולת ממשית לספק חשמל לישראל וחיבור הרשתות היה יותר במישור ההצהרתי ופחות במישור המעשי.
  • ייבוא חשמל דרך טורקיה - נבחנה התכנות לייבוא חשמל ממזרח אירופה דרך טורקיה (טורקיה תשמש רק תחנת מעבר, שכן טורקיה עצמה נזקקת כיום לייבוא חשמל) על ידי מסדרון התשתיות שיונח בין ישראל לטורקיה. לרעיון לא היה צעדים מעשיים ולאחר התקררות היחסים בין המדינות הוא נזנח.
  • ישנו מיזם עתידי לפריסת כבל חשמל תת-ימי בין ישראל לקפריסין, קפריסין מתוכננת להתחבר לרשת החשמל האירופית כך שניתן יהיה לייבא חשמל מאירופה (או לייצא בעתיד).

מיזמים עתידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת המאמץ העולמי להעברת ייצור האנרגיה לאנרגיות מתחדשות, וכחלק מהחלטת הממשלה להעביר חלק מייצור האנרגיה בישראל למקורות אנרגיה שונים, פרסמה ממשלת ישראל מכרז להקמת תחנת כוח סולארית ליד היישוב הקהילתי אשלים בנגב. תחנה זו תייצר כ-250 מגה וואט. כמו כן, מתוכננת תחנת כוח סולארית משאבי שדה ותחנות אחרות באזורים נוספים, בעיקר בדרום הארץ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מפעל הכוח על שני הנהרות, שמואל אביצור, אתר מט"ח
  2. ^ שאול אביצור, ‏משאביה האנרגטיים של ירושלים לפני קום המדינה, קתדרה אוקטובר 1981
  3. ^ [http://www.mni.gov.il/NR/rdonlyres/7ECCC5D7-C3E8-40ED-BBB3-1184CEE8419B/0/takanot_yatzran_prati.rtf
  4. ^ דו"ח שנתי ל־2013, פרק א' עמוד 14, ועדכון מרץ 2014 בעמוד 25
  5. ^ בסוגריים - יכולת הפקה משנית
  6. ^ רשימת רישיונות יצור חשמל לגורמים פרטיים, מעודכן לפברואר 2013
  7. ^ אתר שיכון ובינוי. בעתיד מתוכננת הפיכת התחנה לתחנת מחזור משולב הפועלת באמצעות גז טבעי בהספק של 146 מגה-וואט
  8. ^ מפת המערכת באתר מט"ח
  9. ^ דו"ח סטטיסטי של חברת החשמל ל־2010
  10. ^ המקורות לנתונים הם: משרד האנרגיה והמים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (נתוני אנרגיה) ומשרד האנרגיה של ממשלת ארצות הברית
  11. ^ חברת החשמל לישראל, אגף כספים וכלכלה, המחלקה לסטטיסטיקה וחקר שווקים, דין וחשבון שנתי 2009, מרץ 2010.
  12. ^ שנתון סטטיסטי לישראל - 2011, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  13. ^ [1]
  14. ^ משרד התשתיות הלאומיות, מינהל החשמל, מדיניות חלוקת ואספקת חשמל מרוכזת (טיוטה), 4 ביוני 2006
  15. ^ פעולות אלה נעשות על ידי החברה ולא על ידי גופים ממשלתיים שכן החברה היא היצרן והספק כמעט הבלעדי של חשמל בארץ.
  16. ^ Israel Energy News, סתיו 1985
  17. ^ Renewable Energy in Developing Countries, 1988
  18. ^ מתקן הדגמה לניצול אנרגיית הרוח להפקת חשמל ברמת הגולן
  19. ^ מתקן הדגמה למערכת שילוב כוח וחום במפעל ק.א.נ. בראשון לציון
  20. ^ דו"ח שנתי ל־2013, פרק א' עמוד 15
  21. ^ דו"ח שנתי ל־2013, פרק א' עמוד 30