משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בניין הלשכה, 1936
המונים עומדים בתור לכניסה לתערוכת "היהודי הנצחי" במוזיאון במינכן, 1937
הריסות בניין הלשכה, 1945

משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם (בגרמנית: PROMI ,Reichsministerium für Volksaufklärung und Propaganda), היה גוף ממשלתי בתקופת גרמניה הנאצית אשר הופקד על התעמולה והתרבות. המשרד לתעמולה "שלט על הרדיו, העיתונות, התיאטרון, הקולנוע והאמנויות",‏[1] ובמילים אחרות, המשרד השפיע על מכלול התקשורת והתרבות בגרמניה הנאצית עד שלהי מלחמת העולם השנייה, ותרם רבות לביסוס המשטר והממשל הנאצי בגרמניה, מעליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, והקמת "הרייך השלישי", עד לנפילתו בשנת 1945. בראש המשרד עמד יוזף גבלס.

הקמה, פעילות ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשרד הוקם ב-5 במרץ 1933 ופעל עד שלהי מלחמת העולם השנייה. תפקידו העיקרי היה להשליט את האידאולוגיה הנאצית בחברה ובתרבות בגרמניה, תוך הפקת תעמולה ותרבות שנועדו לאזרחי גרמניה הנאצית, לתושבי שטחי הכיבוש של גרמניה, בשלל ארצות ושפות, וכן לאזרחי ולוחמי בעלות הברית, כחלק מלוחמה פסיכולוגית.

עקרונות התעמולה הנאצית התבססו על פי ההיסטוריון צבי בכרך על מספר כללים בסיסיים:

  1. התעמולה היא עממית, והולמת את הצרכים וההגיון של המכנה המשותף הנמוך ביותר בחברה.
  2. התעמולה מעבירה מסר ממוקד ופשטני, שיקלט בתודעה כסוג של פקודה. "לפי היטלר אין להציג לפני ההמון שני יריבים או יותר, כדי למנוע פיצול 'עוצמת המאבק', אלא חייבים לרכז את שימת-הלב באויב מוצהר אחד - הלא הוא היהודי ... (המוצג באופן חד משמעי) כאויב העם הגרמני".‏[2]
  3. התעמולה אינה פונה אל האינטלקט, ואינה דוברת בשם האמת, אלא היא פונה אל הרגשות, ועל פי צרכיו של השליט.

במסגרת המשרד אורגן מנגנון גדול שפעל ליצירת תעמולה נאצית במבחר אמצעי תקשורת ואמצעי המחשה, וכן מונו עובדיו לצנזר את היצירה והתרבות בגרמניה, על פי הקוד האידאולוגי הנאצי. צוות העובדים הגדול של המשרד עסק בהפקת מלל כגון מאמרים וסיסמאות, בהדפסת עלונים וכרוזים, ובארגון מצעדים והפגנות ענק רבות; בין השאר, כדי להעצים את תחושת הכוח הגרמנית הקבוצתית. ראש המשרד גבלס האמין בכל מאודו באידאולוגיה הנאצית, וראה בתפקידו שליחות. ובמיוחד, טפח את התעמולה האנטישמית בסוגות שונות, ומטעם המשרד לתעמולה שעמד בראשו יצאו יומיום מאמרים ונאומים רבים, שהוא היה חתום עליהם. משנתו האנטישמית הקיצונית נפרשה במאמרי המערכת של השבועון "הרייך" (Das Reich), למשל, "ובנאומים ששודרו ברדיו והודפסו בעיתונים.

לדוגמה, מאמרו של גבלס: 'היהודים אשמים' ('Die Juden sind Schuld'), שפורסם בשבועון ב-16 בנובמבר 1941, היה אחת מתרומותיו החשובות ביותר לשואה"; לדעתו של ההיסטוריון ג'פרי הרף; במאמר זה הכריז בגאווה "בפומבי בפעם הראשונה פקיד בכיר במשטר הנאצי כי מתרחשת 'השמדה' של יהדות אירופה".‏[3] גבלס יצר אווירה נוחה ואף העצים את ההנעה (המוטיבציה) של החיילים הגרמנים, הם ומשפחותיהם, אשר בצעו את הרציחות ההמוניות של יהודים במזרח אירופה, נעזרים ברבים מתושבי הארצות הנכבשות. רציחות המוניות אלו, תחילה בירי אל בורות הריגה, התחוללו לאחר פלישתם מזרחה של הכוחות הגרמנים הנאציים במבצע ברברוסה; ואחר כך, בשל הרצון להחיש את ביצוע הכחדת היהודים בכל מקום על פי עקרונות הפתרון הסופי, אורגנה הקמתם של מחנות ההשמדה בתאי גזים, לא לפני שנוצל כוח העבודה החינמי של הקורבנות, עד לשחיקתם הגמורה.

אמנם, הודעתו של גבלס נוסחה כתעמולה והלהבה של ההמונים, ללא פירוט או ייחוס ההשמדה למבצעים מוגדרים. שכן, במילותיו של ההיסטוריון דוד בנקיר: "הפעולות של יחידות ההשמדה היו אמורות להישמר בסוד (מפני הציבורי הגרמני הרחב, וקל וחומר באשר למדינות זרות), ואלו של מחנות ההשמדה על אחת כמה וכמה. ... (וכך) נקטו הגרמנים במדיניות של הסתרה כלפי פנים: לא רק הקורבנות אלא גם הציבור הגרמני לא היה אמור לשמוע על מבצעי ההשמדה"; וכאשר הודיעו הנאצים בשידורי הרדיו לחוץ לארץ כי "הם נאבקים להגן על ערכי תרבות המערב", הם הקפידו "על הסתרת הרצח" ההמוני. עם זאת, כל בר דעת יכול היה להבחין, כי "היקפה של התעמולה האנטישמית שהופצה בלא הפסק הגיע לכך, שבמחצית שנת 1943 יוחדו שמונים אחוזים מן השידורים לחוץ לארץ לשאלה היהודית. הסיבה לכך ברורה: היטלר הבהיר מספר פעמים את דעתו שהאנטישמיות היא "הסוס הטוב ביותר באורווה הנאציונל-סוציאליסטית" ";‏[4] טקטיקה שכאמור לעיל התאימה לכלל של הפקת התעמולה על פי מסר פשטני וממוקד אחד.

מיזם בולט של התעמולה הנאצית בסיוע משרד התעמולה היה תערוכה גדולה בשם "היהודי הנצחי" במינכן בשנת 1937. בתערוכה הוצג מבחר מגוון של "תמונות וציורים אנטישמים של יהודים". הקו המנחה היה "להסיר את המסכה מפניו של היהודי" באמצעות תמונות מ"חיי היום-יום" בשכונות יהודים מזרח-אירופים".‏[5] חוקר הקולנוע אילן אבישר קבע כי הסרט, על הסצנות הקשות שבו, המרמזות בגלוי ובסמוי על רצחנות, מיניות בעלת אופי פרוורטי ושאיפה לפגוע ולעוות את מהלך האנושות ואף הבריאה, כ"תכונות יהודיות", נועדו להכשיר "השמדה פיזית של היהודים"; השמדה שתוצג כאמצעי התגוננות של החברה האנושית כמפני מזיקים. לאחר המלחמה, ציינו גם חברי "מועצת בעלות הברית" ("Allied ommission") כי "היהודי הנצחי" היה הסרט "הנתעב אך השנון ביותר שנעשה אי פעם לצריכה המונית".‏[6]

מבנה המשרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. מנהלה וניהול
  2. מחלקת תעמולה
  3. מחלקת רדיו
  4. מחלקת עיתונות
  5. מחלקת קולנוע
  6. מחלקת תיאטרון
  7. מחלקת השכלה לעם (ובכלל זה ספרות יפה)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי בכרך, הערך: תעמולה נאצית, בתוך: ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים, 1990.
  • דוד בנקיר, בין הסתרה לחשיפה בתעמולה הנאצית בזמן המלחמה, דפים לחקר השואה, י"ח, תשס"ד-1994, עמ' 35-‏53. ‬
  • שי חזקני, הסרטים האסורים : ניתוח היסטורי של סרטי תעמולה אנטישמיים בתקופת הרייך השלישי והשפעתם על הציבור הגרמני, ילקוט מורשת, פ"ד, תשס"ח-1998, עמ' 167-‏195. ‬
  • ג'פרי הרף, מבט חדש על המלחמה נגד היהודים, מקורותיה והתרחשותה : האויב היהודי בעיני התעמולה הנאצית במלחמת העולם השנייה והשואה, ישראל, 9, תשס"ו-2006, עמ' 49-‏64. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צבי בכרך, הערך: תעמולה נאצית, בתוך: ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, ירושלים: הוצאתיד ושם, תל אביב: הוצאת ספרית הפועלים, 1990, עמ' 1248.
  2. ^ צבי בכרך, הערך: תעמולה נאצית, האנציקלופדיה של השואה, עמ' 1250.
  3. ^ ג'פרי הרף, מבט חדש על המלחמה נגד היהודים, מקורותיה והתרחשותה, ישראל, 9, אביב תשס"ו-2006, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 58.
  4. ^ דוד בנקיר, בין הסתרה לחשיפה בתעמולה הנאצית בזמן המלחמה, דפים לחקר השואה, י"ח, תשס"ד-1994, עמ' 39-38.
  5. ^ שי חזקני, הסרטים האסורים: ניתוח היסטורי של סרטי תעמולה אנטישמיים בתקופת הרייך השלישי והשפעתם על הציבור הגרמני, ילקוט מורשת, 84, כסלו תשס"ח נובמבר 2007, עמ' 170.
  6. ^ שי חזקני, הסרטים האסורים: ניתוח היסטורי של סרטי תעמולה אנטישמיים בתקופת הרייך השלישי והשפעתם על הציבור הגרמני, ילקוט מורשת, 84, כסלו תשס"ח נובמבר 2007, עמ' 181.