משתמש:AlexJilitsky/ארגז חול/מדריד

תבנית העיר עודכנה בערך עצמו.

פסל הדב האוכל מעץ התות - סמלה של מדריד

מדריד (בספרדית: Madrid, הגייה בספרדית: maˈðɾid) היא עיר הבירה של ספרד והעיר הגדולה בה. אוכלוסיית העיר מונה כ-3.3 מיליון תושבים ואוכלוסיית מטרופולין מדריד כולו מונה קרוב ל-6.3 מיליון תושבים. מדריד היא העיר השלישית באיחוד האירופי בגודל אוכלוסייתה אחרי לונדון וברלין, והמטרופולין הרביעי באיחוד בגודל אוכלוסייתו אחרי פריז, לונדון וחבל הרוהר. העיר משתרעת על פני שטח של 604.3 קמ"ר.

מדריד היא העיר בעלת התמ"ג השלישי בגודלו באיחוד האירופי, והשפעתה של מדריד בתחומי פוליטיקה, חינוך, בידור, סביבה, תקשורת, אופנה, מדע ואמנויות מוסיפה למעמדה כאחת מערי העולם המשמעותיות. הודות לתפוקתה הכלכלית, רמת החיים וגודל השוק במדריד, העיר נחשבת למרכז הכלכלי של דרום אירופה וחצי האי האיברי ושוכנים בה המטות של מרבית החברות הגדולות בספרד. מדריד היא העיר המתויירת ביותר בספרד, הרביעית המתויירת ביותר באירופה והעיר ה-12 הירוקה ביותר באירופה.

מדריד (בספרדית: Madrid) היא עיר הבירה של ספרד ומקום מושבם של המלך (ראש המדינה), הממשלה, הפרלמנט ובית המשפט העליון. בעיר כ-3.2 מיליון תושבים (2005), ובכך מדריד היא העיר הגדולה בספרד. בשטח העיר רבתי מתגוררים כ-5.8 מיליון תושבים. בגובה 667 מטר מעל פני הים זוהי עיר הבירה הגבוהה באיחוד האירופי, ועיר הבירה השנייה בגובהה באירופה, אחרי בירת אנדורה, אנדורה לה ולה.

אף כי ילידי העיר נקראים "מדרילניוס" (Madrileños), תושבי העיר כונו בעבר "גאטוס" (gatos - "חתולים"), שם שנשכח כיום. מקור השם אינו ידוע. אגדה אורבנית מספרת שבעת כיבוש העיר על ידי אלפונסו השישי בסוף המאה ה-11 חייליו טיפסו על חומות העיר כאילו היו חתולים.

מדריד הייתה בין חמש המועמדות הסופיות לארח את אולימפיאדת 2012, אולם לונדון נבחרה לבסוף כמארחת. מדריד הגישה מועמדותה לארח את אולימפיאדת 2016, אך לא זכתה.

בעבר הייתה מדריד בירת האימפריה הספרדית ומסיבה זו הצטברו בה אוצרות אומנות רבים המוצגים כיום במוסאו דל פראדו, במוסאו ריינה סופיה ובמוסאו תיייסן בורנמייזה. בנוסף, בעיר מספר אתרים תרבותיים והיסטוריים חשובים, כמו הארמון המלכותי, התיאטרון המלכותי, גני "פרקה דל בואן רטירו", הספרייה הלאומית של ספרד והמוזיאון הלאומי לארכאולוגיה של ספרד.

שם העיר

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

היסטוריה

פרהיסטוריה

אף על פי שלא נמצאו באזור מאובני אדם, אותר מגוון רחב של כלים, בעיקר באזור העיר ארגנדה דל ריי ונהר מנסנרס, המעיד על התיישבות אנושית באזור הנהר, בו שוכנת כיום העיר.

התקופה הרומאנית והוויזיגותית

תחילתה של התיישבות משמעותית במדריד לאחר כיבוש חצי האי האיברי בידי הרומאים, בתום כמאתיים שנות לחימה מול קרתגו שהחלו במלחמה הפונית השנייה ותמו בשנת 27 לפני הספירה, עם חלוקתו של חצי האי לשלוש פרובינקיות: לוסיטניה, היספניה בייטיקה והיספניה טארקוננסיס, בה שכנה מדריד. ייתכן כי בתקופה הרומאית שכן במדריד יישוב כפרי בלבד, אך הימצאותה במיקום אסטרטגי ועושרה במשאבים טבעיים, יחד עם גילוי שרידיה של בזיליקה מהתקופה ההיספאנית-ויזיגותית המוקדשת לבתולה מאלמודנה, מחזקים את הטענה כי במדריד קמה התיישבות עירונית כפר בתקופה זו. עדות ארכאולוגית נוספת להתיישבות משמעותית באזור היא שרידיהן של שתי נקרופוליס ויזיגותיות, האחת באזור פארק קאסה דה קאמפו והשנייה ברובע טטואן של היום.

התקופה המוסלמית

עדות היסטורית ראשונה לקיומו של ישוב קבע מתוארכת לתקופה המוסלמית. במחצית השנייה של המאה התשיעית, אמיר קורדובה מוחמד הראשון הקים מבצר על צוק בסמוך לנהר המנסנרס, כחלק ממערכת ביצורים לאורך המארקה מדיה, גבולה הצפוני של אל אנדלוס. מטרת הביצורים הייתה משולשת: מעקב אחר הנעשה ברכס גואדאראמה, הגנה על טולדו מפני מתקפות מצד הממלכות הנוצריות מצפון וחיזוק אחיזתה של קורדובה באזור. התיעוד הכתוב הראשון אודות מדריד נמצא בכתביו של ההיסטוריון אבן חאייאן (987 - 1075), שבתורו ציטט את ההיסטוריון אחמד אבן-מוחמד אל-ראזי (888 - 955).

לאורך הזמן נפוצה הטענה כי המבצר האנדלוסי הוקם בשטח שבו הוקם מאוחר יותר מבצר נוצרי וכיום שוכן ארמון המלוכה. חוקרים רבים נשענו על טענה זו והעלו הצעות שונות למיקום חומות המבצר המוסלמי, אך בפועל לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות או תיעוד כלשהו למיקום המדויק של המבצר. הסברה הרווחת כיום היא כי חומת המבצר עברה היכן שכיום נמצאת כיכר המפרידה בין קתדרלת אלמודנה לבין ארמון המלוכה, וכי שטח הארמון כלל לא היה מוקף בחומות המבצר. מדרום וממערב למבצר המקורי התפתחה התיישבות משמעותית, אשר הוקפה בחומה שנייה.

במסגרת מחקרים אראכולוגיים בעיר החל מאמצע המאה התשע-עשרה, נמצאו מספר שרידים לחומה המוסלמית העתיקה, למגדל שמירה ולמערכת הולכת מים מהרי הגואדאראמה. המסגד, שהיה מסימניה המובהקים של עיר מוסלמית, שכן במקום בו הוקמה אחריו כנסיה נוצרית, שבתורה נהרסה במהלך המאה התשע-עשרה לטובת הרחבת רחוב מאיור, שהיה הרחוב הראשי עוד בתקופה האנדלוסית.

בשנת 932, רמירו השני תקף את הביצורים האומיים במדריד, כחלק ממסע כיבושים של ממלכת לאון, בדרכו לכבוש את טולדו במסגרת הרקונקיסטה. למרות שהוביל לוחמים רבים, רמירו לא הצליח לכבוש את מדריד, ועלה בידו להרוס חלק מן הביצורים ולכבוש את השטחים הצמודים בלבד. לאחר המתקפה על מדריד, חוזקו הביצורים בעיר, שנותרה תחת מצור נוצרי. מדריד עברה לבסוף לידיים נוצריות בשנת 1085, יחד עם ערים נוספות בממלכת טולדו, לאחר שהאחרונה נכבשה על-ידי אלפונסו השישי וממלכת לאון.

הכיבוש הנוצרי

עם נפילתה של טאיפת טולדו לידי אלפונסו השישי, מדריד נמסרה לכוחות הנוצריים ללא קרב, כחלק מכניעתה של הטאיפה. העיר ופרבריה נבלעו בממלכת קסטיליה ושטחי הכתר הנוצרי. הנוצרים גירשו את המוסלמים ממרכז העיר והשאירו בשכונות העוני שבפרבריה אוכלוסיה מורית שהחליפה את התושבים המוזערבים שהתגוררו שם קודם לכן. בעיר התקיים גם רובע יהודי, באזור שלימים הפך לשכונת לוופייס (Lavapiés). במהלך המאה הבאה, מדריד עדיין סבלה ממתקפות מצד הכוחות המוסלמים החדשים בחצי האי, בהם המוראביטון, ששרפו את העיר בשנת 1109 ואל-מוואחידון שצרו על העיר במשך תקופה קצרה בשנת 1197. לאחר הניצחון הנוצרי בקרב לאס נאבאס דה טולוסה, נהדף השלטון המוסלמי לצמיתות ממרכז חצי האי.

בתקופה זו התרחשו שני אירועים שהשפיעו על התפתחותה של הנצרות במדריד: "גילויה" של התמונה של הבתולה מאלמודנה וחייו של איזידור הפועל, שמאוחר יותר הוכרז כקדוש המגן של העיר. בשנת 1123 הוכרזה מדריד באופן רשמי כעיירה, וכבכל עיירה בקסטיליה הוקמו בה מוסדות עירוניים. בשנת 1152 המלך אלפונסו השביעי קבע את גבולות העיירה ושטחיה, בין נהר גואדאראמה ונהר חראמה. בשנת 1188 זכתה מדריד לראשונה לנציגות בממשלת קסטיליה ובשנת 1202 העניק המלך אלפונסו השמיני צ'ארטר עירוני לעיר שהסדיר את פעילות המועצה העירונית, שסמכויותיה הורחבו עוד יותר בשנת 1222 על-ידי המלך פרננדו השלישי. השלטון בעיירה היה נחלתם של כל תושבי העיר שהתאספו בועידות פתוחות עד שנת 1346, אז שונתה שיטת השלטון על-ידי אלפונסו האחד-עשר ונקבעה מועצה מקומית שהורכבה מעשירי העיירה.

אף כי מדריד תמכה בשלטונו של פדרו הראשון, הרבו גם בני בית טרסטאמרה לשהות במדריד, ששפעה בשטחי ציד נוחים ואיכותיים. אלפונסו האחד-עשר הזכיר בספר הציד שלו את מדריד כ"מקום טוב לחזירים ודובים", ויתכן שזהו מקורו של הדב במגן העיר מדריד. באותה תקופה התקיים ויכוח משפטי בין העיירה לבין הכנסיה, שהסתיים בהסכם פשרה במסגרתו שולב עץ תות במגן העיר, לצד הדב ושבעת הכוכבים המייצגים את הדובה הגדולה. הדב ועץ התות נותרו סמלה של העיר מדריד עד היום. בשנת 1309, תחת שלטונו של פרננדו הרביעי, התכנס לראשונה הקורטס של קסטיליה במדריד. התכנסויות נוספות נערכו בעיר ב-1329, 1339, 1391, 1393, 1419 ופעמיים ב-1435. לאחר איחוד הממלכות הספרדיות תחת כתר משותף, התכנסו הקורטסים במדריד בתדירות גבוהה אף יותר.

עם פריצתה של מלחמת הקהילות של קסטיליה בהנהגתו של חואן זפאטה, מדריד הצטרפה למרד נגד קרלוס הראשון, אך לאחר התבוסה בואיאלאר, העיר סבלה ממצור בידי חיילי הכתר. למרות התמרדותה של מדריד, החליט פליפה השני, יורשו של קרלוס הראשון, להקים את עיר בירתו במדריד ב-12 בפברואר, 1561. החלטה זו הייתה אקוטית בהיסטוריה של מדריד, שהפכה לעיר מרכזית בהשפעתה על ממלכת ספרד כולה. מדריד שמרה על מעמדה כעיר הבירה מאז ועד היום, פרט לתקופה קצרה בשנים 1601 - 1606, בהן נדדה הבירה לואיאדוליד.

עם הקמתו של הקורטס במדריד, החלה אוכלוסיית העיר לגדול באופן משמעותי, עם אכלוסם של הביורוקרטים, חבי הקורטס ויתר בעלי התפקידים והמקצועות הנדרשים לניהול השוטף של הקורטס. בשנת 1625 הרס פליפה הרביעי את חומות העיר שכבר נבלעו במבנים שהוקמו מחוצה הן, והקים חומה חדשה לצורכי איסוף מס בצורת אגרת כניסה לעיר. חומה זו תחמה והגבילה את התרחבות העיר עד למאה התשע עשרה. פעילות השלטון התרכזה באלקסר של מדריד, שהיה למעשה אוסף מבנים בשטח המבצר המוסלמי העתיק, שפינו את מקומם בשלב מאוחר יותר לארמון המלוכה ולפלאסה דה אוריינטה. במקביל החלה בנייתו של ארמון בואן רטירו מחוץ לחומותיה המזרחיות של העיר ובסמוך למנזר המלכותי סן חרונימו. חלק מהגנים והמבנים במתחם הארמון עומדים על תלם עד היום, ומהווים חלק מפארק בואן רטירו.

תקופת ההשכלה

החלפת שושלות המלוכה הביאה לשינויים משמעותיים בעיר. האצילים החדשים מצאו בעיר רחובות צרים, חשוכים והומי אדם, ללא מערכות ביוב או תשתיות. הבורבונים הציבו לעצמם כמטרה להשוות את מדריד לבירות אירופיות אחרות. השריפה באלקסר בשנת 1934 הביאה לבנייתו של ארמון מלוכה חדש במקומו. הקמת הארמון הושלמה בשנת 1755, והמלך קרלוס השלישי היה ראשון שהפך אותו למעונו. במקביל נבנו בעיר גשרים, בתי חולים, פארקים, מזרקות, תשתיות ביוב ואחרות, שהעניקו לקרלוס השלישי את תואר השליט הטוב ביותר של מדריד.

רבים מהמבנים בעיר תוכננו בידי אדריכלים בולטים ומוכרים, ובהם פרנסיסקו סבטיני, ונטורה רודריגז וחואן דה ויאנואבה. הפרוייקט החשוב והמשפיע ביותר מהתקופה הוא ככל הנראה הבנייה לאורך צדה המזרחי של החומה וארמון בואן רטירו, שהביאה לסלילתן של שדרת פראדו ושדרת רקולטוס, מזרקות נפטון, סיבלס ואפולו, הגנים הבוטניים המלכותיים, מצפה כוכבים ומבנה המוזיאון למדעי הטבע, שהפך בהמשך למבנה מוזיאון הפראדו.

המהפכה התעשייתית והתרחבות העיר

במסגרת המלחמות הנפוליאוניות, כבש נפוליאון בונפרטה את חצי האי האיברי, והמליך את אחיו, ז'וזף בונפרטה, למלך ספרד. ב-2 במאי 1808 החלה במדריד התקוממות אזרחית נגד השלטון הצרפתי, במה שסימן את תחילתה של מלחמת העצמאות הספרדית. שלטונו של ז'וזף בונפרטה במדריד הביא עמו הריסה של מנזרים רבים לטובת בניית כיכרות, ולמרות שנאלץ לעזוב את העיר בשני מקרים שונים בעקבות הלחימה, הכיבוש הצרפתי הותיר את חותמו בעיר, שאיבדה רבים ממבניה ומתחמיה החשובים, בהם גם ארמון בואן רטירו.

בשנת 1835 החלו תהליכי הפקעה והפרטה משמעותיים של רכוש שהיה שייך למנזרים, ובכך רכוש רב החליף ידיים בעיר. בין היתר נאספו פריטי אמנות רבים במוזיאון השילוש הקדוש, שבתורו פורק בשנת 1872 וכל נכסיו הועברו למוזיאון הפראדו. בנוסף הועברה אוניברסיטת אלקלה דה אנארס למדריד ושולבה תחת אוניברסיטת קומפולטנס שהוכרזה כ"אוניברסיטה המרכזית". במהלך המאה התשע-עשרה המשיכה אוכלוסיית העיר לגדול, ובמקביל החלה להתפתח בה תרבות "מדרידאית" שהתגבשה למעשה לפולקלור מקומי, שאחד מנציגיה הבולטים היה הסופר רמון דה מסונרו רומנס.

בשנת 1860 נהרסה חומת העיר מימי פליפה הרביעי, והעיר החלה לגדול ולהתרחב על-פי "תוכנית קסטרו" של האדריכל קרלוס מריה דה קסטרו. בתקופה זו החלה בנייתו של רובע חדש בהמשך שדרת פראדו ולאורך שדרת קסטיאנה של היום, ביוזמתו של חוזה דה סלמנקה, מרקיז סלמנקה. עוד הוקמה תשתית הולכת מים חדשה וכן הפכה מדריד למרכז תחבורה מסילתית, עת הוקמו בה תחנות הרכבת דליסיאס, אטוצ'ה ופרינצ'יפה פיו.

הרפובליקה הספרדית השנייה ומלחמת האזרחים

בבחירות העירוניות ב-12 באפריל 1931, זכו המועמדים הרפובליקנים והסוציאליסטים ב-69.2% מן הקולות, לעומת כ-24% בלבד למועמדים המונרכיסטים. הרפובליקנים והסוציאליסטים זכו כל אחד ב-15 מושבים במועצת העיר, לעומת 20 מושבים למונרכיסטים. פדרו ריקו, מהמפלגה הרפובליקנית-דמוקרטית, נבחר על-ידי המועצה העירונית לראש עיריית מדריד. הניצחון הרפובליקני במדריד ובמרבית בירות המחוזות בספרד, סימן את התמוטטות המונרכיה הספרדית ותחילתה של הרפובליקה הספרדית השנייה, יומיים בלבד לאחר הבחירות. ב-14 באפריל התכנסה הוועידה הרפובליקנית בבית הדואר ההיסטוריה בפוארטה דל סול, שמשמש את משרד הפנים הספרדי, והכריזה על הקמת הרפובליקה בפני המון מריע. החוקה הספרדית של 1931 הייתה הראשונה לכלול התייחסות חוקית לעיר הבירה, ונקבע בה כי מדריד היא בירת הרפובליקה.

El estallido de la Guerra Civil española tuvo lugar en Melilla a media tarde del viernes 17 de julio y fue siendo conocido en Madrid en las horas siguientes. Todavía el sábado 18 y el domingo 19 guardó la ciudad una cierta normalidad. Tras el aplastamiento de la rebelión en Madrid, mal planificada, en el Cuartel de la Montaña y los cuarteles de Carabanchel, en los que los elementos leales del Ejército y de las Fuerzas de Seguridad fueron auxiliados por las milicias populares (organizadas desde finales de 1934 por el Partido Comunista Español bajo el nombre de Milicias Armadas Obreras y Campesinas), a las que el Gobierno autorizó la entrega de armas.

A partir de ese momento comenzó una represión indiscriminada no sólo hacia los que habían participado en la rebelión, sino contra aquellos que por no compartir las ideas políticas del Frente Popular, estaban considerados como «desafectos al Régimen». Surgieron numerosos centros de interrogación, detención y tortura (las famosas «checas»), de donde muchos detenidos sólo salían para ser «paseados», apareciendo sus cadáveres en los alrededores de la ciudad. Se produjeron las famosas «sacas de presos» en las que las llamadas Milicias de Vigilancia entraban en las cárceles (San Antón, Ventas, etc.) con sus listas de personas a eliminar, «sacaban» a los presos que figuraban en las listas y los fusilaban en las afueras de la ciudad.

Especial magnitud revistieron las matanzas de Paracuellos del Jarama, y Torrejón de Ardoz en noviembre/diciembre de 1936, en las que los cálculos más fundamentados arrojan entre 2000 y 3000 víctimas. También innumerables domicilios particulares fueron incautados, y la misma suerte corrieron las sedes de los partidos políticos de derechas. Se asaltaron e incendiaron iglesias, con irreparables pérdidas artísticas y culturales y por decreto gubernamental oficial de agosto de 1936, fueron definitivamente cerradas todas las iglesias de la España republicana y por tanto las de Madrid.

La resistencia de las milicias, militarizadas en forma de Ejército Popular de la República en 1937, dirigidas por la Junta de Defensa de Madrid, consigue frenar la ofensiva durante la batalla de Madrid en los barrios del oeste de la ciudad, especialmente en el entorno del barrio de Argüelles y la Ciudad Universitaria, donde se estabilizó el frente, y que resultó arrasada en el conflicto, perdiéndose además de los propios edificios de la Universidad elementos tan valiosos como el Real Sitio de la Moncloa, que incluía el palacio homónimo (el actual es una reconstrucción de la posguerra) y la Casa de Velázquez.63

La ciudad no volvería a sufrir otro asalto por tierra durante la guerra, pero fue castigada por el fuego artillero y los bombardeos aéreos, primeros en la historia sobre una capital, a imagen de los que otras europeas sufrirán durante la Segunda Guerra Mundial. Las operaciones de la aviación del bando sublevado, apoyada por aparatos de la Alemania Nazi y de la Italia fascista64 causan en 4 meses, del 7 de noviembre de 1936 al 9 de marzo de 1937, 1.490 muertos, 430 desaparecidos y 3.502 heridos.65 aparte de causar numerosos destrozos en edificios emblemáticos, como los que afectaron, del 14 al 17 de noviembre de 1936, al Museo del Prado, el Museo de Arte Moderno, el Instituto Cajal, el Museo Arqueológico Nacional y el Palacio de Liria.66 La aviación también fue utilizada para atemorizar al enemigo.67

La resistencia de Madrid fue exaltada por la propaganda en favor de la causa republicana con el lema «¡No pasarán!» y mofada al terminar la Guerra, con la canción de Celia Gámez «¡Ya hemos pasao!», pero la situación obliga a las instituciones y el Gobierno así como una parte de la población civil a ser evacuados hacia las regiones del interior y del Levante. El final de la guerra fue especialmente caótico en Madrid, con el enfrentamiento violento entre unidades armadas del Partido Comunista y las leales a la Junta de Defensa de Madrid, dirigida por el general Miaja, el coronel Segismundo Casado y el miembro del Partido Socialista, Julián Besteiro. Los choques armados en las calles de la ciudad causaron numerosas víctimas y dieron lugar a sangrientas represalias y fusilamientos por ambos bandos. En los dos últimos días de marzo y primero de abril de 1939 entraron en la ciudad las tropas nacionalistas, acogidas con masivas manifestaciones de júbilo por la población.

Acabada la guerra el 1 de abril de 1939, Madrid comienza a padecer la represión franquista; en julio de ese año, el conde Galeazzo Ciano, ministro de Asuntos Exteriores de la Italia fascista, escribe en su diario que son entre 200 y 250 ejecuciones diarias.68

הדיקטטורה של פרנקו

Terminada la guerra, la ciudad sigue su imparable crecimiento espacial, al tiempo que restaña las heridas que la contienda había dejado en la ciudad, especialmente en su fachada oeste. Cientos de miles de españoles emigran del campo a la ciudad.[62] Madrid (junto con Barcelona o Bilbao) es una de las ciudades que más se benefician de estos movimientos de población. A partir de 5 de junio de 1948, comienza el proceso de anexión a Madrid de hasta trece municipios limítrofes, que termina el 31 de julio de 1954 (Aravaca, Barajas, Canillas, Canillejas, Chamartín de la Rosa, Fuencarral, Hortaleza, El Pardo, Vallecas, Vicálvaro, Villaverde, Carabanchel Alto y Carabanchel Bajo), pasando su extensión de 66 km² a los 607 km² actuales y ganando unos 300.000 nuevos habitantes.[63] El desorden urbanístico fue la norma: crecieron poblados chabolistas (descritos magistralmente por Luis Martín-Santos en Tiempo de silencio), al tiempo que el centro histórico era sujeto a especulación, permitiéndose el derribo de edificios de valor artístico o tradicionales para ser sustituidos por otros de estética moderna, se construyen edificios de arquitectura innovadora como las suspendidas Torres de Colón. En algunos casos las intervenciones arquitectónicas tienen un carácter de marcar la presencia política, tratando de potenciar el concepto de "Madrid Imperial" franquista, como en la zona de Moncloa, donde se levantan el Arco de la Victoria y el Ministerio del Aire, en un estilo neoherreriano, o la Casa Sindical, edificio de los Sindicatos Verticales, una torre prismática y funcional de ladrillo frente al mismísimo Museo del Prado que abandona el herrerianismo en favor del racionalismo.

El Plan de Ordenación del Área Metropolitana, aprobado en 1963, inició la tendencia a desviar la concentración poblacional de Madrid hacia municipios metropolitanos como, Alcorcón, Alcobendas, Coslada, Fuenlabrada, Getafe, Leganés, Móstoles, San Sebastián de los Reyes, San Fernando de Henares y Torrejón de Ardoz, que se convierten en ciudades dormitorio. En 1973 se inauguran los primeros tramos de la M-30, el primer cinturón de circunvalación de la ciudad.

אחרי 1975

Tras la muerte del general Franco, Madrid fue uno de los escenarios principales durante el periodo de la Transición. Los primeros meses del año 1977 destacaron por la agitación política y social, con huelgas, manifestaciones y contramanifestaciones violentas con víctimas mortales. Otros graves acontecimientos fueron los dos secuestros por parte del GRAPO y el episodio de la Matanza de Atocha de 1977 que resultó en el asesinato por parte de miembros de la ultraderecha de los abogados laboralistas en un despacho situado en esta calle. Su multitudinario entierro, previo a la legalización del PCE fue narrado cinematográficamente en Siete días de enero, de Juan Antonio Bardem. Con la consolidación del régimen democrático, la constitución de 1978 confirma a Madrid como capital de la España democrática en cuyo apoyo tendrían lugar las manifestaciones multitudinarias tras el desbaratado golpe de Estado del 23 de febrero de 1981.

En 1979, tuvieron lugar las primeras elecciones municipales democráticas desde la Segunda República en las que la lista de la UCD con José Luis Álvarez al frente fue la más votada, pero sin mayoría. Resultó elegido alcalde de la ciudad Enrique Tierno Galván, gracias al pacto del PSOE con el PCE. Tras su muerte, fue sustituido por Juan Barranco, del PSOE, con apoyos del PCE, virando después la ciudad a posiciones más conservadoras con Agustín Rodríguez Sahagún, del CDS, y José María Álvarez del Manzano. Alberto Ruiz-Gallardón, del PP, fue nombrado alcalde de la ciudad tras su periodo al frente del gobierno de la Comunidad Autónoma de Madrid. La elección democrática de alcaldes trae definitivamente grandes beneficios a la ciudad, al verse obligados los alcaldes a mejorar la calidad de vida de los ciudadanos, ante los que responden (los alcaldes franquistas eran elegidos directamente por Franco): construcción de bibliotecas, instalaciones deportivas, centros de salud; eliminación de los núcleos chabolistas; limpieza del río Manzanares; mejora del viario; cierre de la M-30 por el norte, enterramiento de la misma en la zona del Manzanares; construcción de nuevas vías de circunvalación (M-40, M-45, M-50), a la vez que se aumenta la capacidad de las carreteras de acceso (convertidas en autovías o duplicadas con autopista de peaje); regulación de aparcamiento (ORA) en el interior de la ciudad, que llega al límite de la M-30, con protestas vecinales, todo ello con el objeto de absorber y regular el tráfico creciente.

En el siglo XXI, la ciudad sigue abordando nuevos retos: mantenimiento de la población dentro del núcleo urbano (Madrid es el municipio de España en el que el aumento del precio de la vivienda ha sido mayor); expansión de la ciudad (con la creación de nuevos barrios con Plan de Actuación Urbanística: Ensanche de Vallecas, Pau de Carabanchel, Montecarmelo, Arroyo del Fresno, Las Tablas, Sanchinarro, Valdebebas...); remodelación del centro histórico; absorción e integración de la inmigración que acude a la ciudad.

טרור

ערך מורחב – פיגועי 11 במרץ במדריד

לוח לזכר קורבנות הפיגועים

ב-11 במרץ 2004 אירעה סדרת פיגועי טרור בארבע רכבות במערכת הפרברית של מדריד. אחת הרכבות הייתה רכבת דו-קומתית מגוודלחרה לתחנת צ'מרטין בקו C-2. שלוש הרכבות האחרות יצאו מאלקלה דה אנרס - שתיים בקו C-1 לאלקובנדס ואחת בקו C-7 לתחנת פרינצ'יפה פיו.

מספר ההרוגים הרשמי מאז 10 במאי 2004 עומד על 191 (כולל שתי נשים הרות), מהם 177 נהרגו בַ‏מקום או דקות ספורות לאחר הפיצוצים. מספר הפצועים עומד על 2,057. מבחינת כמות הנפגעים הכללית, מדובר באירוע הטרור הקשה ביותר באירופה, והשני הקשה ביותר מבחינת כמות ההרוגים, אחרי פיצוץ טיסת פאן אם 103 מעל לוקרבי (סקוטלנד).

אקלים

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

אוכלוסין

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

המתאר העירוני

El casco antiguo, con origen en la medina musulmana, surge de un emplazamiento estratégico (el control de un vado del Manzanares) que determinará una serie de limitaciones topográficas: la disposición del caserío original en las zonas elevadas sobre el río y el barranco de la calle de Segovia, donde se establecerán, al lado norte la alcazaba y al sur los barrios mozárabe y judío (transmutados en morería y judería con la ocupación cristiana del siglo XI).

Cuando Felipe II hizo de Madrid la capital de España, acordó con las autoridades de la Villa establecer una llamada Carga de Aposento, que no era exactamente lo mismo que la anterior regalía de aposento, puesto que fue una carga permanente, no transitoria, que las autoridades madrileñas pactaron con el rey, a cambio de que éste estableciese la capitalidad en Madrid, Según esta carga, aquellos que tuvieran una casa de más de una planta, cederían una de ellas para aposentar la gran cantidad de funcionarios y cortesanos de segundo rango que habrían de llegar a la flamante capital de un importante imperio. Las autoridades de la ciudad pensaron en las ventajas económicas que la capitalidad traería, pero los madrileños, no especialmente contentos, empezaron a construir las que fueron llamadas casas a la malicia, de una sola planta, para no sufrir las incomodidades de la Carga. Como resultado de esto el casco urbano se extendió rápidamente y en unos 40 años (a principios del siglo XVII) llegó hasta la cerca que más tarde se construiría (por el norte hasta los llamados bulevares y por el este hasta el arroyo de la fuente Castellana, es decir, el paseo de Recoletos y El Prado) y que perduraría prácticamente hasta el siglo XIX, mientras la ciudad volvía a crecer en altura.

Las ampliaciones urbanas necesariamente hubieron de hacerse hacia el este, por el obstáculo de las pendientes sobre el río. Las calles más amplias que desembocan en el Prado servían como espacio de prestigio, como escenario de procesiones y paradas cortesanas. El planteamiento del Paseo del Prado en tiempo de Carlos III respondía a los mismos criterios, determinó el futuro eje viario y de expansión urbana del Paseo de la Castellana.

La rápida expansión del siglo XVI se hizo tan deprisa que no dejó espacio para la creación de plazas. A principios del siglo XIX, el rey José I, tampoco especialmente partidario de los conventos, se dedicó a derribar unos cuantos (Santo Domingo, Mostenses, Santa Bárbara...) usando los terrenos para construir plazas (que suelen llevar el nombre del convento derribado), por lo que José se ganó el sobrenombre de "el rey Plazuelas".

Tras unos siglos en que el crecimiento quedó contenido en el casco antiguo, aumentando la densidad de ocupación (dando origen, entre otras cosas, al modelo de las corralas, bien descrito por el costumbrismo madrileño), el ayuntamiento, impulsado por promotores privados (Marqués de Salamanca), planteó una ambiciosa ampliación urbana.

Más allá de los bulevares que se abrieron cuando se derribó de la cerca del siglo XVII, se construyó el ensanche de la segunda mitad del siglo XIX proyectado por Carlos María de Castro llegando la zona urbana hasta el entonces denominado Paseo de Ronda, que discurría por las actuales Reina Victoria, Raimundo Fernández Villaverde, Joaquín Costa, Francisco Silvela, Doctor Esquerdo, Reina Cristina, Infanta Isable, Ronda de Atocha, Ronda de Valencia y Ronda de Toledo. De 1878 a 1910 duran los trámites de expropiación para la construcción del cementerio de la Almudena en tierras del entonces pueblo de Vicálvaro, motivo por el este pierde parte de su territorio en favor de la capital, al desgajarse de él las conocidas como "Las Huertas de Vicalvaro" (los barrios de La Elipa y Las Ventas del Espíritu Santo). En las zonas que quedan en el extrarradio del ensanche van apareciendo núcleos espontáneos de viviendas de autoconstrucción más o menos precarias en las vías de acceso a la ciudad. A comienzos del siglo XX se planifica en su zona noreste la Ciudad Lineal de Arturo Soria.

Desde finales del siglo XIX el centro histórico sufrió alteraciones puntuales de alguna importancia, siendo la intervención más significativa la apertura de la Gran Vía, que junto con zonas de la Castellana (Nuevos Ministerios, AZCA) forman unos ejes «pantalla» que aíslan a ambos de sus lados zonas de menor altura de edificación y menor anchura del viario.

La periferia urbana actual corresponde con el espacio exterior a la llamada «almendra central» definida por la M-30, y que corresponde en su mayor parte a los antiguos municipios absorbidos tras la Guerra Civil. Además de los cascos históricos de esas poblaciones, las nuevas áreas residenciales creadas en el antiguo suelo agrícola son: o bien barrios de chabolas posteriormente reedificados (Orcasitas, El Pozo del Tío Raimundo); o zonas de planificación de los años 1950 (San Blas); o promociones privadas de especulación urbanística de los años 1970 (Barrio del Pilar), que a veces se han calificado de «chabolismo vertical». Los espacios intersticiales son ocupados por zonas de utilización productiva o los equipamientos públicos, que en la mayor parte de los casos tuvieron que conformarse con el escaso suelo que quedó libre de la especulación, en ausencia de una planificación con mayor perspectiva.[74

אדריכלות

La mayor parte de los lugares turísticos de Madrid se encuentran en el interior de la llamada almendra central (la zona circundada por la M-30), principalmente en los distritos Centro, Salamanca, Chamberí, Retiro y Arganzuela.

El centro neurálgico de Madrid es la Puerta del Sol. En ella, frente a la Real Casa de Correos, está el kilómetro 0, punto de partida de la numeración de todas las carreteras del país. La razón es que cuando se hizo dicha numeración, en el siglo XIX, la Real Casa de Correos era la sede del Ministerio de la Gobernación, equivalente al actual Ministerio del Interior, que era el que tenía las competencias en la materia.[92] De esta plaza nacen diez calles.

La calle de Alcalá conduce desde la Puerta del Sol hacia el noreste de la ciudad. Desde ella se llega a la Plaza de Cibeles, en la que se encuentran lugares emblemáticos como la fuente de Cibeles, el Banco de España o el Palacio de Comunicaciones (Antonio Palacios, 1918), actual sede del Ayuntamiento de Madrid. Posteriormente la calle alcanza la plaza de la Independencia, en la que se encuentran la Puerta de Alcalá y una entrada al parque del Retiro, en el que se encuentran lugares emblemáticos como el Palacio de Cristal, junto al estanque (1887, Ricardo Velázquez Bosco). En las inmediaciones con la M-30 se cruzará con la Plaza de Toros de Las Ventas, de José Espeliús, ejemplo muy tardío del estilo neomudéjar (1929).

La calle Mayor conduce hasta la plaza Mayor, construida y reconstruida en sucesivas intervenciones de los Maestros Mayores de Obras de Madrid, los arquitectos más presentes en el plano madrileño, como Juan Gómez de Mora (1619) o Juan de Villanueva (1790); continuando por el llamado Madrid de los Austrias —en referencia a la dinastía de los Austrias— llegando finalmente a la Calle Bailén, cerca de la Catedral de la Almudena, para que se realizaron diversos proyectos desde el siglo XVIII (Ventura Rodríguez) hasta llegar al que finalmente se ejecutó, el de Fernando Chueca Goitia y Carlos Sidro, ganadores del concurso convocado en 1950 (la cripta neorrománica, la parte más antigua y valiosa del conjunto, es de finales del siglo XIX, siendo su autor Francisco de Cubas); y de la Real Basílica de San Francisco el Grande (Francisco Cabezas y Francesco Sabatini, 1784).

Cerca de este punto se encuentran las ruinas de la muralla musulmana y Torre de los Huesos de la antigua fortaleza de Mayrīt, así como de la posterior muralla cristiana. En este entorno se encuentran algunas de las zonas ajardinadas más bellas de la ciudad, como el Campo del Moro y los Jardines de Sabatini. Algo más al Oeste están la Casa de Campo y el entorno del río Manzanares, cruzado por los puentes de Segovia (Juan de Herrera) y de Toledo (Pedro de Ribera) de las calles del mismo nombre. En la segunda, más adelante, se encuentra la Puerta de Toledo, de Antonio López Aguado.

Desde allí la Calle Bailén conduce hasta la Plaza de España en la que se encuentran el monumento a Miguel de Cervantes, los edificios España y Torre de Madrid y el Templo de Debod, un templo egipcio trasladado piedra a piedra a España como agradecimiento por la ayuda ofrecida en la construcción de la Presa de Asuán. También en esta plaza nace la Gran Vía de Madrid, que avanzará dejando al norte el barrio de Malasaña, de una importante actividad nocturna y cultural, cruzándose con las Calles del Carmen y Preciados en la Plaza de Callao y más adelante con la Calle Montera —las tres provenientes de la puerta del Sol—. En este punto Malasaña deja paso al barrio de Chueca, de ambiente alternativo y gay. La Gran Vía finalmente terminará al cruzarse con la calle Alcalá.

La calle de Arenal llega al Teatro Real (Antonio López Aguado y Custodio Moreno, 1850), en la Plaza de Ópera, continuando hasta la Plaza de Oriente, donde se encuentra el Palacio Real (Filippo Juvara y Juan Bautista Sachetti, 1738–1764).

Las calles del Correo, Carretas y de Espoz y Mina, parten hacia el sur hacia el Barrio de las Letras. En esta zona se encuentran multitud de bares de copas y pubs, especialmente en el entorno de las calles Huertas, Atocha y de la Plaza de Santa Ana. Esta área termina en el entorno de la Plaza de Carlos V, junto al Ministerio de Agricultura (Ricardo Velázquez Bosco) y a la emblemática Estación de Atocha, del ingeniero y arquitecto Alberto de Palacio (autor también del famoso Puente de Vizcaya), ampliada en la década de 1990 por Rafael Moneo .

La Carrera de San Jerónimo sale hacia el sureste, cruzando las plazas de Canalejas y de las Cortes —junto al Palacio de las Cortes— y llegando hasta el llamado Triángulo del Arte de los museos del Prado, Reina Sofía y Thyssen-Bornemisza en el ajardinado Paseo del Prado. No muy lejos se encuentra el Observatorio Astronómico de El Retiro (Juan de Villanueva), la Basílica de Nuestra Señora de Atocha y el Panteón de Hombres Ilustres (Fernando Arbós y Tremanti). También en este entorno se encuentra la iglesia de San Jerónimo el Real que da nombre a la calle, el Hotel Ritz, el Palacio de la Bolsa, de Enrique María Repullés, y la Real Academia de la Lengua Española.

En el mismo Paseo del Prado se encuentra la fuente de Neptuno, lugar de celebración de victorias del club de fútbol Atlético de Madrid (en rivalidad con las del Real Madrid, que se celebran en la de Cibeles). Esta calle continúa hacia el norte con el nombre de Paseo de Recoletos hasta la Plaza de Colón, en la que se encuentra la Biblioteca Nacional (Francisco Jareño), las Torres de Colón (Antonio Lamela) y un centro cultural subterráneo bajo los Jardines del Descubrimiento, en el espacio ocupado por la antigua Casa de la Moneda (que era también obra de Jareño), en cuyo exterior se levantan el Monumento al Descubrimiento de América, de Joaquín Vaquero Turcios, el Monumento a Colón, de Arturo Mélida y Jerónimo Suñol, y la bandera de España más grande del país, con una superficie cercana a los 300 metros cuadrados y un mástil de 50 metros de altura. En este punto cambia de nuevo su nombre a Paseo de la Castellana, convirtiéndose en una de las vías más importantes de la capital y alcanzando el extremo norte de ésta. El paso subterráneo que hay en su inicio, junto la Plaza de Colón, ha sido recientemente sometido a una primorosa remodelación por parte del arquitecto portugués Álvaro Siza (ganador del Premio Pritzker en 1992) para convertirlo en Centro de Información Turística y Cultural del Ayuntamiento. En torno a su fin, contiene las áreas empresariales de AZCA y Cuatro Torres Business Area, que contienen algunos de los edificios más altos del país. En la primera se levanta una de las obras más destacadas de la arquitectura contemporánea en Madrid, la Torre del Banco de Bilbao (hoy BBVA), del arquitecto Francisco Javier Sáenz de Oiza, autor asimismo de otro de los hitos de este periodo: el edificio Torres Blancas.

גורדי שחקים

מגדלי שער אירופה וכיכר קסטיליה

על אף העובדה שמדריד מעולם לא בלטה בבניית גורדי שחקים, החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים התרחשה בעיר תנופה של בניית מגדלים ששינתה את פני קו הרקיע של העיר. בשנת 1953 הוקם בניין ספרד, גורד השחקים הראשון בעיר, ובשנת 1957 הושלמה בנייתו של מגדל מדריד הסמוך, אשר היוו במשך שנים רבות את סימני ההיכר של הנוף המדרידאי.

בשנות השמונים הוקמו מספר גורדי שחקים באזור העסקים AZCA, ובהם מגדל פיקאסו שהיה הגבוה במדדריד במשך קרוב לעשרים שנים. בשנות התשעים נבנו במדריד מגדלי שער אירופה - צמד גורדי שחקים שייחודם מתבטא בנטייתם בזווית של 15° זה כלפי זה מעל שדרת קסטיאנה. בעשור הראשון של המאה ה-21 הושלמה בנייתם של ארבעה מגדלי משרדים שגובהם מעל 200 מ' באזור העסקים CTBA. מגדלים אלו הם הגבוהים ביותר במדריד ובין הגבוהים באזור מערב אירופה כולו.

גורדי השחקים הגבוהים ביותר במדריד

108 מטר	114 מטר	114 מטר	116 מטר	117 מטר	121 מטר	142 מטר	156 מטר	224 מטר	236 מטר	249.5 מטר	250 מטר	${\begin{bmatrix}250\\225\\200\\175\\150\\125\\100\\75\\50\\25\\0\end{bmatrix}}$
בנק בילבאו	שער אירופה 1	שער אירופה 2	מגדלי קולון	בניין ספרד	מגדל אירופה	מגדל מדריד	מגדל פיקאסו	מגדל החלל	מגדל PwC	מגדל הקריסטל	קאחה מדריד	שם

עדכון נתונים: פברואר 2012

חלוקה גאוגרפית ואדמיניסטרטיבית

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

כלכלה

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

חינוך והשכלה

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

סביבה

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

תרבות ואמנות

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

תחבורה

פסקה זו הושלמה והועברה לערך.

אתרי תיירות

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

ערים תאומות

הפסקה הושלמה והועברה לערך.

קישורים חיצוניים

הפסקה הושלמה והועברה לערך.