מתקפת הנגד של 8 באוקטובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מתקפת הנגד של ה-8 באוקטובר
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
תאריך התחלה: 8 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 8 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: יום
קרב לפני: מבצע באדר
קרב אחרי: קרב השריון של ה-14 באוקטובר
מקום: הגזרות הצפונית והמרכזית של החזית הדרומית ותעלת סואץ
תוצאה: ניצחון מצרי
הצדדים הלוחמים
מפקדים

אלוף פיקוד דרום האלוף שמואל גונן,

מפקד אוגדת שריון 143 האלוף אריאל שרון,

מפקד אוגדת שריון 162 האלוף אברהם אדן,

רמטכ"ל צבא מצרים סעד א-שאזלי
מפקד הארמייה השנייה סעד א-דין מאמון

מפקד דיוויזיה חי"ר 18 פואד עזיז ע'אלי

מפקד הדיוויזיה המצרית השנייה חסן אבו סעדה

מפקד דיוויזיה חי"ר 16 עבד ראב אל-נבי חאפז

אבידות
חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים בתאריכים 6-13 באוקטובר 1973. החץ הכחול העבה מסמן את המאמץ העיקרי של אוגדה 162 במתקפת הנגד של 8 באוקטובר

מתקפת הנגד של 8 באוקטובר הייתה קרב שהתחולל ב-8 באוקטובר 1973, בגדה המזרחית של תעלת סואץ, כחלק מחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.

הקרב החל כמתקפת נגד של כוחות השריון של צה"ל, במטרה לפרוץ את הקו המצרי, שהתבסס בגדה המזרחית של תעלת סואץ לאחר צליחתה עם פרוץ המלחמה. אלא שכוחות הצבא המצרי, שנערכו להתקפה זו, בלמו את הכוחות הישראלים ואף התקדמו ונאחזו בחלקים מציר החת"ם המרוחק 8-10 קילומטרים מתעלת סואץ.

הצלחת הצבא המצרי, יכולתו לעמוד מול צה"ל והתקדמותו, הביאו לתחילתו של ויכוח בקרב צמרת הצבא המצרי לגבי המשך המלחמה, בין קצינים שתבעו להצמד לתוכנית המקורית של היאחזות בגדה המזרחית ובין קצינים שרצו לנצל את ההצלחה ולנסות להתקדם אל קו מעברי הגידי והמיתלה. בסופו של דבר, בלחצה של ברית המועצות, נערכה התקפה מצרית ב-14 באוקטובר וזו נכשלה כישלון חרוץ והיוותה את אחד הגורמים למעבר צה"ל ממגננה למתקפה.‏[1]

כישלון מתקפת הנגד הישראלית הביא לדמורליזציה בקרב חלק מההנהגה הישראלית והיה אחד מהגורמים המרכזיים להחלפתו של אלוף פיקוד הדרום הישראלי, שמואל גונן ול"מלחמת הגנרלים" שהחלה בישראל עם סיום המלחמה. כמו כן, התבטאויות סותרות של גורמים בהנהגה הישראלית בתקשורת לגבי מצבו של צה"ל, הביאו לתחילתו של תהליך בו ירד באופן זמני אמון הציבור הישראלי בדיווחים הרשמיים.

על נקודת המבט הישראלית על יום הלחימה ב-8 באוקטובר, כתב הסופר חנוך ברטוב:

"פרשת התקפת-הנגד של ה-8 באוקטובר מלאה אי-הבנות ובלבולים, הן בכל הנוגע לתוכנית כפי שניתרגמה הלכה למעשה בפיקוד-הדרום - כפי שהובנה באוגדת שרון מכאן ובאוגדת ברן מכאן - והן בשיבושים שחלו במשך היום. אין בכוחי ואין בכוונתי - לפסוק הלכה לא ביחס ליום זה ולא ביחס לאירועים אחרים, שערפל קרב ממשיך לכסותם וסיפורי-ראשומון הופכים אותם לפקעת סבוכה."

דדו 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, עמ' 82

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באוקטובר החלה מלחמת יום הכיפורים במתקפה מתואמת של צבא סוריה על רמת הגולן וצבא מצרים על קו בר-לב שנפרש לאורך גדתה המזרחית של תעלת סואץ. ההתקפה כונתה על ידי המצרים מבצע באדר ובמסגרתה, במקביל להרעשה הארטילרית, החלו כוחות מצריים לצלוח את התעלה. עקב כישלון אגף המודיעין הישראלי בחיזוי כוונות הצבא המצרי, הופתעו כוחות צה"ל ולא הצליחו לתת מענה אמיתי למתקפה המצרית. מעוזי קו בר-לב כותרו וחלקם נכבשו וכוח השריון הישראלי המצומצם נפגע קשות מהשימוש המצרי המסיבי בחוליות נ"ט רגליות. ב-7 באוקטובר הצליחו המצרים לצלוח את תעלת סואץ ב-13 ראשי גשר עליהם העבירו כוחות רבים שכללו גם טנקים וארטילריה.‏[2]. באותו יום החלו להגיע לאזורי הקרבות שתי אוגדות מילואים ישראליות שגויסו עם פרוץ המלחמה. לאוגדה 162 בפיקוד אברהם אדן הוקצתה הגזרה הצפונית, לאוגדה 143 בפיקוד אריאל שרון הוקצתה הגזרה המרכזית ולאוגדת סיני (בפיקוד אברהם מנדלר), שחלק מיחידותיה ספגו אבדות קשות ביומיים הראשונים של הלחימה, הוקצתה הגזרה הדרומית.‏[3]

מטרתן הראשונית של אוגדות צה"ל הייתה לייצב קו הגנה על ציר החת"ם ובמקביל לנסות ולחלץ את אנשי המעוזים המכותרים. אלו קיבלו הוראות לפנות את המעוזים ולסגת לעבר כוחות צה"ל, אך במקרים רבים תנאי הקרב לא איפשרו זאת. במהלך 7 באוקטובר, לאחר שהמטכ"ל הישראלי סבר כי יש בידיו תמונת מצב סבירה של החזיתות הסורית והמצרית, אושרה על ידו מתקפת נגד שהוצעה על ידי אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן. למתקפה היו מספר מטרות: עצירת התנופה המצרית ומניעת היאחזות הצבא המצרי בקו סדור, פגיעה בראשי הגשר המצריים, השמדת הארמייה השנייה ובמידת האפשר פגיעה בארמייה השלישית ובמידה והמתקפה תצליח, נלקחה בחשבון גם אפשרות צליחה של כוחות צה"ל אל הגדה המערבית של התעלה.‏[4][5]

בעקבות הצלחת מבצע הצליחה וכיבוש חלק ממעוזי קו בר-לב, היו יחידות ומפקדי הצבא המצרי במורל גבוה. לעומת זאת, בחדר המלחמה של פיקוד דרום היה מצב הרוח קודר. החל להוודע היקף האבדות הישראליות בנפש ובטנקים ובמקביל, נשמעו בקשר קריאות נואשות של אנשי המעוזים שבקשותיהם לסיוע ולחילוץ הושבו פעמים רבות ריקם. שר הביטחון, משה דיין, שביקר בחדר המלחמה, אף המליץ על נסיגה לקו המעברים.‏[6]

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב חלקיה של הגדה המזרחית של תעלת סואץ הקרקע היא חולית. בחלק המרכזי-צפוני היא עבירה לנגמ"שים ולטנקים אך קשה מאוד עד בלתי אפשרית למעבר זחל"מים.‏[7][8] חלקים גדולים מהשטח הם מישוריים או בעלי מבנה גבעי מתון ביותר. בחלקה הצפוני הייתה הקרקע ביצתית ולמעט צירים בודדים, התנועה ברכב כלשהו הייתה קשה מאוד עד בלתי אפשרית.‏[9] בחלקה הדרומי של הגדה המזרחית, במרחק של כ-20 קילומטר מזרחה מצוי רכס הררי ובו שני מעברים הכרחיים שכיוונם הוא מזרח-מערב. הצפוני הוא מעבר הגידי והדרומי הוא מעבר המיתלה. רכס הררי זה ממשיך דרומה עד אזור ראס סודר וכונה "קו המעברים". בחלקה המרכזי והצפוני של הגזרה לא קיים מכשול טבעי המונע מכוחות ממונעים להגיע לעומק צפון סיני.

צירי תנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1973 היו קיימים בגזרה שלושה כבישים עיקריים בכיוון צפון-דרום

  • ציר לכסיקון - הציר הסמוך ביותר לקו המים של תעלת סואץ שלאורכו נפרשו מעוזי קו בר-לב
  • ציר החת"ם (חיל תותחנים) - ציר המרוחק 8-12 ק"מ ממזרח לתעלה
  • ציר בלוזה-טסה-ראס סודר המרוחק כ-30-35 ק"מ ממזרח לתעלה (מכונה לעתים "כביש הרוחב")

כבישים אלו חוברו על ידי מספר כבישים שכיוונם מזרח-מערב

מערכי הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בקו בר-לב היו 16 מעוזים שהיו מאוישים על ידי חיילי צה"ל
  • על ציר החת"ם היו תעוזים שהיו אמורים להיות מאוישים על ידי חיילי מילואים של צה"ל. התעוזים לא אוישו בשום שלב של המלחמה למרות שנמצאו בליבו של שטח הלחימה.‏[10]
  • על כביש הרוחב היו פזורים בסיסים של צה"ל בהם היו גם מפקדות ולוגיסטיקה.
  • כ-35 ק"מ מזרחית לטסה נמצאו בסיסי רפידים, צביר בסיסים שהיה המרכזי במזרח סיני וכלל גם שדה תעופה.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות השריון בכלל החזית הדרומית כללו 500 טנקים,‏[11] מהם 30% מדגמים ישנים. חלק מהיחידות לא היו מצוידות בציוד ובחימוש מלא כתוצאה מהמחסור ואי הסדר ששרר בחלק מהימ"חים בזמן גיוס כוחות המילואים.‏[12]

אוגדה 252, שהתייצבה בגזרה הדרומית של החזית, לא הייתה חלק מהמתקפה ופעלה מול הכוחות המצריים שעמדו מולה.

הכוח המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח המצרי (לאורך כל החזית) מנה כ-900 טנקים.‏‏[16]

  • בגזרת הארמייה השנייה
      • חטיבת חי"ר עצמאית 135, בפיקוד קולונל מוסטפא אל-עבאסי,‏‏[17] שפעלה מצפון לקנטרה בתקיפת מעוזים והנחת מארבים‏‏[11]
    • דיוויזיית חי"ר 18, בפיקוד פואד עזיז ע'אלי, כללה שלוש חטיבות אורגניות:
      • חטיבת חי"ר 90
      • חטיבת חי"ר 134
      • חטיבת חי"ר 136
      • חטיבת שריון 15 תגברה את דיוויזיה 18.‏[18] הדיוויזיה פעלה בגזרת קנטרה. בגזרה זו היו ערב הקרב 130 טנקי T-62 מצרים.‏[11]
    • הדיוויזיה המצרית השנייה[19], בפיקוד בריגדיר גנרל עמיד חסן אבו סעדה,‏[20], כללה שלוש חטיבות אורגניות:
      • חטיבת חי"ר 4
      • חטיבת חי"ר 117
      • חטיבת חי"ר 120
      • חטיבת שריון 24 (מדיוויזיה ממוכנת 23 שהתמקמה על הגדה המערבית של תעלת סואץ בגזרה זו) תגברה את הדיוויזיה המצרית השנייה. הדיוויזיה פעלה בגזרת גשר פירדאן. ערב הקרב היו בגזרה זו כ-120 טנקים מצרים.‏‏[11]
    • דיוויזיית חי"ר 16, בפיקוד בריגדיר גנרל עבד ראב אל-נבי חאפז, כללה שלוש חטיבות:
      • חטיבת חי"ר ממוכנת 3
      • חטיבת חי"ר 16
      • חטיבת חי"ר 112. הדיוויזיה פעלה בגזרת ציר החת"ם בסמוך לאזורי "חמוטל", "מכשיר" ו"חמדיה" ובאזור דוורסואר.
  • בגזרתה הצפונית של הארמייה השלישית
    • חטיבה עצמאית אמפיבית 130, בפיקוד קולונל מחמוד שועייב

כמו כן, שתי דיוויזיות, ממוכנת ומשורינת, היוו עתודה ארמיונית בגדה המערבית של תעלת סואץ.‏‏[21]

תכנון המתקפה וההיערכות המצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרחיש שצה"ל נערך אליו בשנים שקדמו למלחמה היה של מתקפה מצרית, לא בהכרח כוללת, שתיעצר על קו המים. התוכנית הצה"לית הייתה שגם אם למצרים יהיו הישגים טריטוריאליים מקומיים, מיד תונחת עליהם התקפת נגד. גישה זו גרסה הכרעה התקפית בכל מחיר ומעבר ממגננה להתקפה במהירות, גם אם עדיין בנקודות מסוימות טרם נבלם הכוח המצרי.‏[22]‏‏‏[23] בשני ימי הלחימה הראשונים פעלו יחידות השריון של צה"ל שהיו בקו האש במסגרות קטנות של פלוגה ומחלקה, תוך מאמצים לסייע באש ולחלץ את אנשי המעוזים, ולא הגיעו למיצוי "אפקט השריון" של לחימה במסגרות גדולות.‏‏[24] שני גורמים אלו היו מהמובילים לתוכנית מתקפת הנגד.

לטענת ברטוב, העדיף דוד אלעזר שצה"ל ישאר במגננה ויצא להתקפת נגד רק בעקבות שבירת המתקפה המצרית,‏‏[25] אלא שבהכרותו עם הצבא המצרי, סבר שהמצרים לא יתקיפו במהירות ויעדיפו לפעול עקב בצד אגודל, תוך עיבוי המערך שלהם בגדה המזרחית בנשק נ"ט ופרישת שדות מוקשים. הוא חשש שעיכוב בהתקפה הישראלית יביא לכך שבהתרחשה, ימצא צה"ל מול מערך הגנתי סדור שקשה להבקיעו. כמו כן, סבר שעיכוב בהתקפה יאפשר למצרים להעביר עוד טנקים רבים לגדה המזרחית.‏[26]

ב-7 בערב התקיימה בחמ"ל פיקוד דרום שבאום חשיבה קבוצת פקודות בהשתתפות הרמטכ"ל, דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום ומפקדי האוגדות, למעט האלוף שרון שהגיע באיחור אחרי שבמסוק שעמד להטיסו נתגלתה תקלה טכנית. הרמטכ"ל הציג את התוכנית שגיבש. על פי התוכנית, אוגדה 162 אמורה הייתה לתקוף מן האגף את הארמייה השנייה בכיוון מצפון לדרום, בין ציר לקסיקון הסמוך לתעלה ובין ציר החת"ם. הכוחות הוזהרו שלא להיכנס לטווח של שלושה קילומטרים מתעלת סואץ מחשש לירי טילי נ"ט מעברה המערבי ומחשש לחי"ר מצרי מחופר החמוש במטולי RPG. גונן אף הציע עוד קודם לכן, בישיבה נפרדת עם הרמטכ"ל, לצלוח את התעלה. אך אלעזר הורה שאין לצלוח את התעלה ללא אישור ממנו. אוגדה 143 הייתה אמורה להמתין בגזרה המרכזית כדי לסייע לאוגדה 162 במידת הצורך, ואם הכוחות שבצפון יכריעו את המצרים, אמרה התוכנית שאוגדה 143 תתקוף, גם היא מהאגף, בכיוון מדרום לצפון את הארמייה השלישית בכיוון העיר סואץ. אלעזר קבע כי גם היציאה של אוגדה 143 דרומה מהגזרה המרכזית תתבצע רק לאחר אישור שלו.‏[27]

שרון, שהגיע בערך ב-9 בערב, כשהרמטכ"ל עמד לעזוב, תודרך על ידו בקצרה ונתבקש להתעדכן אצל גונן בפרטי התוכנית. לפני עזיבת הרמטכ"ל, הציע שרון לחלץ במשך הלילה חלק מאנשי המעוזים וטען כי ניתן לצלוח את התעלה. אלעזר סירב לאשר את פעולת הלילה לחילוץ המעוזים הואיל וגונן העריך, עוד קודם לכן, כי פעולה שכזו עלולה לגרום פגיעה בכ-50 טנקים.‏[28]‏‏‏[29] בישיבה נכח גם רמטכ"ל העבר יצחק רבין ולטענת ברטוב, סבר רבין גם מספר שנים לאחר המלחמה כי התוכנית "הייתה הטובה ביותר האפשרית".‏‏‏[30] אדן, ששב חזרה לחמ"ל יחד עם שרון, טוען כי גם בהיעדר הרמטכ"ל לא אישר גונן נסיון לחילוץ המעוזים, אך אולי משום שלא נוח היה לו לסרב לשרון הוותיק והמנוסה, הוא פסק כי בלילה לא יעשה נסיון חילוץ, אך אם יגיע מידע מודיעיני חדש במשך הלילה, תתבצע על ידי הפיקוד הערכת מצב חדשה לפני תחילת ההתקפה המתוכננת.‏‏[31]

על פי ברטוב, עקרונות ההתקפה שנמסרו על ידי אלעזר לדיין בטלפון (בנוכחות ראש אג"ם, ישראל טל וראש אגף מודיעין, אלי זעירא) היו חמישה:

  1. ההתקפה תתנהל בגדה המזרחית נגד ריכוזי השריון של שתי הארמיות המצריות
  2. הכוחות התוקפים לא יתקרבו לתעלה לטווח בו יהיו חשופים לפגיעת טילי נ"ט
  3. ראשי הגשר המצריים יותקפו מהאגף (מצפון או מדרום, בהתאם לתוכנית הסופית) ולא מהחזית
  4. מטרת ההתקפה אינה צליחת התעלה ואינה חילוץ אנשי המעוזים ואלו יתבצעו רק אם תנחל ההתקפה הצלחה גדולה
  5. בכל שלב, במשך היום כולו, תמצא רק אוגדה אחת בקרב תנועה ושתי האוגדות האחרות תהיינה באותה עת ערוכות לבלימה ולסיוע לאוגדה התוקפת.‏‏[32]

קצת אחרי חצות שינה גונן את תוכניתו. נראה שעל בסיס מידע מודיעיני אופטימי הוא שינה את ההוראות לאדן ופקד עליו לנוע לכיוון המעוזים "חזיון" ו"פורקן" (מצפון לאגם המר הקטן סמוך לגשר פירדאן) ולהתכונן לצליחה ליד מעוז "מצמד" באזור דוורסואר. למרות פקודה זו, תכנן אדן לשמור על ההוראה הראשונית ולא לתת ליחידותיו להיכנס לטווח של טילי הנ"ט שמעבר תעלת סואץ.‏‏[18]

מרטין ון קרפלד מציין כי ליחידות הישראליות חסרו כוחות סיור, דבר שפגע במודיעין השטח העדכני שלהן. מפקדת פיקוד דרום סברה שהמצרים כבר הגיעו במקומות רבים לציר החת"ם, אולם למעשה, הגיעו המצרים רק למרחק של 5-6 קילומטרים מזרחית לקו המים. הישראלים נטו להפריז במספר הטנקים והצוותים שעמדו לרשותם ובמקביל, העריכו את כמות הטנקים המצרית הערכת חסר. כמו כן, היו בעיניהם הטנקים חזות הכל והם לא נתנו את המשקל הראוי לכוחות החי"ר המצרי. הם אף סברו שהמצרים ינקטו בדוקטרינה הסובייטית של חי"ר העוקב אחרי הטנקים בשעה שהמצרים העמידו בחזית את כוחות החי"ר.‏[33]

המשימות שקיבלו הדיוויזיות המצריות שצלחו את התעלה, ליומה השלישי של המלחמה, היו:

  • הדבקת הפיגור שנוצר בהעמקת ראשי הגשר מזרחה.
  • כיבוש השטח עד קו הגבעות וציר החת"ם הסמוך לו.‏[34]

בהכנותיהם למלחמה ניתחו המצרים את החוזקות והחולשות של צבאם. הם הגיעו למסקנה כי הם נחותים מצה"ל הן ביכולת לקבל סיוע אווירי והן בכוח האש של דגמי הטנקים שבידיהם וביכולת ניהול קרב תנועה ואש, עיצבו את הכוחות כך שמחצית מהטנקים שברשותם נערכו בגדודים שסופחו לחטיבות החי"ר והמחצית השנייה נערכה בחטיבות שסופחו לדיוויזיות החי"ר. השימוש בטנקים היה במכוון כ"תותחי נ"ט מתנייעים". המצרים סברו שבדרך זו הם יאפשרו לחיילי החי"ר ולחוליות הנ"ט הגנה וכך יפצו על חולשותיהם המובנות.‏‏[35]

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 8 באוקטובר, בשעה 07:50, פקד האלוף אדן על כוחותיו לנוע למשימותיהם. תוכניתו של אדן הייתה לנוע מדרום לצפון במקביל לתעלת סואץ. חטיבה 460 הייתה אמורה להיות המערבית ביותר ומטרתה לחבור למעוז "חזיון" וחטיבה 217 הייתה אמורה לנוע באותו כיוון ממזרח לה, כשמטרתה חבירה למעוז "פורקן" שמול איסמעיליה. חטיבה 500 הייתה אמורה לנוע מזרחית לציר החת"ם.‏‏[18] תוכניתו של אדן השתבשה מיד עם מתן פקודת התנועה כאשר שתי פלוגות של טנקי T-62 מחטיבה 15 בדיוויזיה 18 המצרית תקפו כוח ישראלי סמוך לקנטרה. אדן חשש מאיגוף מצרי שיכתר את כוחותיו מצפון ועל כן פקד על חטיבה 217 להשאר במקומה, להיערך מול האיום שמצפון ולהיות מוכנה לתנועה דרומה למילוי משימותיה על פי פקודה. כמפקד הכוח שנשאר מול קנטרה מונה תת-אלוף קלמן מגן, מפקד הגזרה הצפונית.‏‏[18] לטענת אדן, עד שעה 9:00 לא נתקלה חטיבה 460 בהתנגדות ממשית, למעט ירי ארטילרי מצרי, והגיעה עד לשטח המישורי שבין תעוז "הברגה" ובין גשר פירדאן, שם אף יצרה קשר עם יחדת טנקים מאוגדת שרון. לאחר שחטיבה 217 החלה לנוע מאזור קנטרה דרומה, הודיע אדן לגונן כי הוא מוכן להתחיל בנסיון התקרבות למעוז "חזיון" אך העמיד תנאי שיקבל סיוע אווירי שיפגע בכוחות מצרים שעל הרמפות והסוללות שמשני צידי התעלה.‏[36]

התקפת גדוד 19 מול הדיוויזיה המצרית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדוד 19 (בפיקוד חיים עדיני), גדוד שריון במילואים שסופח לחטיבה 460, נע תחת אש ארטילרית מצרית והצליח להתקדם עד סמוך לגשר פירדאן וניהל בהצלחה, תוך כדי תנועה, קרב עם כוחות מצריים מהדיוויזיה המצרית השנייה.‏‏[37] באותו אזור תוגברה הדיוויזיה המצרית השנייה על ידי חטיבת שריון 24 שהשתייכה במקור לדיוויזיה ממוכנת 23. שתי חטיבות חי"ר יצרו את הקו הראשון במערך המצרי וחטיבה ממוכנת נערכה בקו השני. חטיבת הטנקים 24 נערכה בקו אחורי ויועדה לשמש כעתודה במידה והישראלים יצליחו לפרוץ את המערך המצרי.‏‏[38]

בהתקדמם מערבה, הותקפו הטנקים על ידי יחידות חי"ר המצוידות בנשק נ"ט, ולמרות שארבעה טנקים מהכוח הישראלי הושמדו, הצליח הכוח להגיע עד 500 מטרים מקו המים ודיווח על כך.‏[39] מעודד מהצלחת הפעולה הורה גונן לאדן לצלוח את התעלה עם יחידה קטנה. אדן התנגד לתוכנית הצליחה בקבוצת הפקודות שנערכה באום חשיבה וגם סבר שפקודה זו היא בניגוד לתכנון המוקדם, אולם העריך כי בידי גונן מידע שאינו מצוי ברשותו ולא ערער על הפקודה.‏‏[40] בינתיים, בסביבות 10:30, נתקל גדוד 19 בכוחות חי"ר נוספים ונגרמו לו אבידות כבדות. הוא נסוג תוך ש-15 מתוך 22 הטנקים, בהם החל את התנועה, הושמדו ו-18 מחייליו נהרגו.‏‏[41] הגדודים האחרים של חטיבה 460, שהיו אמורים לנוע בעקבות גדוד 19, סטו בתנועתם מזרחה, לא נכנסו כלל למגע אש עם המצרים והגיעו לציר החת"ם.‏[41]‏‏‏[42]

לטענת אדן, גונן וראש המטה שלו, אורי בן ארי, התעלמו במשך כל הבוקר מדיווחיו על קשיים ומבקשותיו לסיוע אווירי ולסיוע מאוגדת שרון ולחצו עליו פעמים רבות לתפוס מאחזים בגדה המערבית, להתקדם דרומה, לכבוש את אזור החווה הסינית ולצלוח את התעלה גם שם.‏‏[43]

אישור המשך המתקפה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקוד הדרום לא ידע על מצבו הקשה של גדוד 19. בחמ"ל הפיקוד השתררה אווירה אופטימית שחיש מהר הגיעה גם למטכ"ל בתל אביב. בשעה 10:15, תוך שהוא מפחית בחשיבות הדיווחים השליליים שהחלו להגיע מאזור הקרב, ביקש גונן מאלעזר אישור לצלוח את התעלה. אלעזר נמצא באותה עת בישיבת הממשלה, ולא דיבר ישירות עם גונן, אלא נתן לעוזרו, רחבעם זאבי וראש לשכתו, אבנר שלו, לשוחח אתו. לאחר חמש פעמים בהן קראו לו עוזריו לצאת מהישיבה (בחלק מהפעמים העבירו לו פתקים אל חדר הישיבות) כדי לדווח על הדו-שיח עם גונן, שוכנע אלעזר מהדיווחים האופטימיים (ללא שדיבר עם גונן ישירות) ובסופו של דבר אישר לצלוח את תעלת סואץ. בנוסף, אישר לגונן את בקשתו להורות לשרון לנוע דרומה, אך לא במגמת תקיפה בכיוון דרום מערב, אלא לכיוון הכביש המתחבר למעבר הגידי כך שיהיה עליו לתקוף את הארמייה השלישית בהתקפה חזיתית לכשתתקבל הוראת ההתקפה.‏[44]‏‏[38]

ב-10:45 הורה גונן לאדן לצלוח את התעלה,‏[38] ולשרון הורה להתכונן למשימת תקיפת הארמייה השלישית.‏‏[42] אדן ביקש מגונן שיעביר אחד מגדודי אוגדה 143 להיות תחת פיקוד הכוח שלו מאחר שחשש ממתקפה על אגפו הדרומי. גונן אישר זאת והורה לשרון לבצע, אלא שזה סירב לוותר על אחת מחטיבותיו.‏‏[38] לאחר המלחמה, בעדותו בפני ועדת אגרנט, הכחיש שרון כי קיבל הוראה שכזו.‏‏[45] גם בשעות שלאחר מכן המשיכה האווירה האופטימית בחמ"ל פיקוד דרום. הדיווחים מאוגדה 162 דיברו על קשיים אך על שליטה באירועים.‏‏[46]

התקפת גדוד 113 מול הדיוויזיה המצרית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14:30 נשלחו שני גדודים להתקפה נוספת על גשר פירדאן, אל אותה גזרה בה פעל גדוד 19 קודם לכן. גדודים 113 (בפיקוד אסף יגורי) ו-142 (בפיקוד נתן פירעם) מחטיבה 217 וגדוד 430 (בפיקוד אלישיב שמשי) מחטיבה 500 שהוכפף תוך כדי קרב לחטיבה 217 ואמור היה להיות בקו האחורי בעת ההתקפה. בעת ההתקדמות נפתחה אש מצרית על גדוד 142 והוא נעצר. גדוד 430, שהיה ברשת הקשר של חטיבה 500, טעה בזיהוי התפתחות הקרב וסבר שגדוד 113 המתקדם שייך לחטיבה השכנה (חטיבה 460), ועל כן לא התייחס להתקדמותו ונעצר גם הוא בעקבות גדוד 142. גדוד 113 נכנס לשטח הריגה בין שתי חטיבות החי"ר המצריות שבקו הראשון ובין החטיבה הממוכנת שהייתה בקו השני. למצרים היה מידע מודיעיני על ההתקפה המתקרבת והם הכינו את כוחותיהם בהתאם. בתוך דקות מפתיחת האש על ידי הכוחות המצריים ספג גדוד 113 32 הרוגים ו-18 טנקים שהושמדו. הטנק של אסף יגורי, המג"ד, נפגע וכאשר הוא ואנשי צוותו מצאו מסתור במכתש של פגז הם נשבו.‏[47]

ב-14:05, בעת שבפיקוד דרום שררה עדיין הידיעה כי באוגדה 162 נמצאים העניינים בשליטה, הגיעו לחמ"ל ידיעות על כך שהמצרים עומדים לפתוח במתקפה. גונן מצא שחטיבה אחת של שרון, חטיבה 421 (בפיקוד חיים ארז), כבר הגיעה לגזרה הדרומית ושתי חטיבות נוספות נמצאות באזור טסה. גונן שלח במסוק את תא"ל ששון יצחקי, ראש מטה פיקוד הדרום, וזה, לטענת שרון, הורה עתה לשרון לפנות חזרה צפונה לגזרה המרכזית ולסייע הן בבלימת המתקפה המצרית והן בייצוב קו ההגנה של אוגדה 162.‏[48] בדרכו צפונה קיבל ארז הוראה לתקוף את החווה הסינית שבגזרה המרכזית.‏[42]‏‏

מתקפת הנגד המצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14:30 החלה ההתקפה המצרית בה הותקף האגף הדרומי של אוגדה 162 על ידי חטיבה ממוכנת מצרית שהצליחה לכבוש שני תעוזים על ציר החת"ם. בנוסף, הצליחו כוחות מצריים לכבוש את אזור "מיזורי" ו"אמיר" (השמות במפת קוד סיריוס לאזור "החווה הסינית") ולרכז כוחות גדולים בנקודות מפתח ממזרח לאגם המר הקטן (באותה שעה נערכו גם התקפות מצריות בגזרה הדרומית של תעלת סואץ). כמו כן, כבשו הכוחות המצרים את מתחמי "חמוטל" ו"מכשיר". בשעות אחר הצהריים לא היה ברור עדיין מצבה של אוגדה 162 ומצב זה של ערפל קרב נמשך עד שעות הערב. בשעה 17:10 דיווח גונן לאלעזר כי חטיבה 217 הנמצאת באגף הדרומי של אוגדה 162 עומדת בפני מתקפה מצרית נרחבת וכי לא תוכל לעמוד בה. במצב זה העדיפו אלעזר וגונן להורות על נסיגת אוגדה 162 וביטול ההתקפה המתוכננת על החווה הסינית כך שאוגדה 143 תישמר כעתודה למקרה של פריצה מצרית.‏[49]‏‏‏[42]

חיל האוויר הישראלי, שהעדיף בימים הראשונים לרכז את המאמץ בגזרה הסורית, עסק באותו יום בתקיפת סוללות טילי קרקע-אוויר בגזרת פורט סעיד.‏[50] ובתקיפת הגשרים שעל תעלת סואץ‏[51] וכוחות הקרקע הישראלים סבלו מחסרונו של סיוע אווירי.

במשך חלק גדול משעות הקרב מיסכו המצרים את רשתות הקשר הישראליות והצליחו להקשות על הישראלים את העברת דוחות המצב והפקודות.‏‏[52]

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבו של יום הקרב היה ברור כי המתקפה הישראלית נכשלה. המצרים השתלטו על כל שטח קו בר-לב ואף כבשו חלקים מציר החת"ם המרוחק 8-10 קילומטרים מתעלת סואץ. הפיקוד הישראלי החליט להתמקד במגננה בנסיון למנוע פריצת הקו על ידי המצרים. תוצאות הקרב הראו כי צה"ל לא נערך למתקפה בצורה מספקת. תקיפות השריון הישראלי נעשו ללא סיוע של חי"ר ועם סיוע ארטילרי מועט. בעקבות כישלון המתקפה החליט צה"ל לייצב קו הגנה בסיני ולרכז את מרב מאמציו בחזית הסורית.‏‏[53]

ניתוח הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ון קרפלד מונה מספר עניינים שלגביהם ניתן לבקר את ההחלטה הישראלית לצאת למתקפה בחזית הדרום, במועד שנקבע:

  • חוסר הארגון של הכוחות הישראלים כשפלוגות וגדודים הוכפפו ליחידות שלא היו יחידות האם האורגניות שלהן
  • ההחלטה לבצע מתקפה בו-זמנית מול הסורים ומול המצרים
  • ההחלטה על מתקפה מדורגת ולא על התקפה מרוכזת
  • ההחלטה על מתקפה לאורך החזית ולא הבקעה בנקודה אחת

הוא טוען כי לגבי מספר נקודות אין ויכוח לגבי הכשלים בכוח הישראלי:

  • תהליך תכנון המתקפה היה פגום מתחילתו ועד סופו
  • לא יצאו שום סיכומים בכתב לגבי תוכנית ההתקפה.‏‏[54]
  • סיכום הישיבה בערב ה-7 באוקטובר היה מעורפל והיה נתון לפרשנויות, כפי שאכן התברר מאוחר יותר כשכל מפקד שנכח טען שהבין דברים אחרים. ייתכן ולבלבול והמהומה ששררו בחמ"ל פיקוד דרום ובמפקדת המטה הכללי תרמו לחוסר בהירות זה.
  • שרשרת הפיקוד הייתה פגומה. גונן פקד על שני אלופים שהיו מפקדיו בעבר הלא רחוק. אדן כלל לא העריך את גונן עוד לפני המלחמה,‏[55] ואילו שרון עקף בשיטתיות את גונן, גם בימי המלחמה הראשונים, ודיבר ישירות עם הרמטכ"ל.‏‏[56]

קיימת טענה כי התגובות הכושלות של ישראל בימי הלחימה הראשונים בחזית הדרום לא נבעו כתוצאה מההפתעה מפרוץ המלחמה, אלא כתוצאה מדוקטרינת לחימה שהתאימה אולי להתמודדות מול הצבא המצרי במלחמת ששת הימים אך מול הצבא המצרי של 1973 עבר זמנה, וכי יום הקרב של 8 באוקטובר היה ההפגנה הברורה ביותר של הדוקטרינה הכושלת.‏[57]

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18:00 באותו ערב, הופיע הרמטכ"ל בבית סוקולוב במסיבת עיתונאים מצולמת ואמר בין היתר:

"בחלק מן המקומות חזרנו לתעלה; בחלק מהמקומות עדיין מתנהלת התקפת-הנגד שלנו".

– חנוך ברטוב, עמ' 106

לשאלת העיתונאי דן שילון, האם הוא יכול לחזות מועד של סיום הקרבות, ענה אלעזר:

"אני חוזה עכשיו רק דבר אחד: שאנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות".

– סרטון באתר יוטיוב

לאחר הופעתו של דיין בטלוויזיה בערב שלפני כן, שבה, למרות הביטחון שהביע בכוחו של צה"ל, נראו פניו שלא כתמול שלשום, הייתה הופעתו הבוטחת והנחרצת של אלעזר ההיפך הגמור. למחרת, הופיע אלוף (מיל.) אהרון יריב, גם הוא בטלוויזיה הישראלית, ומסר דיווח מאוזן על המצב, אך ההתבטאויות הסותרות הביאו לבלבול בציבור הישראלי ויצרו פער אמינות שנמשך עוד זמן רב.‏[58] התבטאותו "אנחנו נשבור להם את העצמות" הפכה, בעיני הציבור הישראלי שלאחר המלחמה, לאחד מהסמלים הבולטים לאי הידיעה בה היו נתונים הרמטכ"ל ומקבלי ההחלטות בצמרת הישראלית.‏[59]

אור ליום 9 באוקטובר, בישיבה שנערכה ב-04:30 בבור עם צמרת הפיקוד הצה"לי, המשיך משה דיין לדבוק בגישתו טרם המתקפה הכושלת והמליץ שנית על נסיגה לקו שארם א-שייח' והמעברים, ובנוסף, על גיוס של מבוגרים ושל צעירים בגיל טרום גיוס. דבריו היכו בהלם את הנוכחים.‏[60][61]

ב-10 באוקטובר מונה חיים בר-לב ל"נציג הרמטכ"ל בחזית הדרום"‏[62] מינוי שלמעשה החליף את אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן. ההחלפה נעשתה הן בשל כישלון המתקפה ב-8 באוקטובר והן כתוצאה מיחסים עכורים ששררו בין שרון ובין גונן.‏[53]

בעדותו בפני ועדת אגרנט טען אריאל שרון כי:

"אני לא ראיתי שום יום בכל המערכה הזאת שהיה יותר קריטי מה-8 לחדש. מצד אחד המצרים נעים קדימה למילוי, לתקיפת קו הרכסים אנחנו באותו זמן יש לנו מספיק כח, אבל אנו מוציאים למעלה ממחצית הכח שהיה לנו. מוציאים אותו ומריצים אותו דרומה. האוגדה שקבלה הוראה לתקוף בגיזרה הצפונית לא מבצעת תקיפה אוגדתית ולא מבצעת מיתקפה מצפון לדרום אלא ממזרח למערב.

– ‏עדות שרון בפני ועדת אגרנט, עמ' 46-47.

ההיסטוריון הצבאי מרטין ון קרפלד קבע בספרו "Command in war" כי "הייתה זו התבוסה הגדולה בהיסטוריה של צה"ל".‏[63]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, תל אביב: ספרית מעריב, 1978.
  • אברהם אדן, על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979.
  • אלישיב שמשי, בכח התחבולה, תל אביב: הוצאת מערכות, 1995.
  • שי תמרי, "התקפת הנגד של 8 באוקטובר: כשל החשיבה המערכתית בפיקוד דרום", בטראומה לאומית : מלחמת יום הכיפורים אחרי שלושים שנה ועוד מלחמה , עורכים: משה שמש, זאב דרורי, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008, עמ' 224-213.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערה: על מנת להגיע לאתר ובו הפרק מהספר, עליכם לפתוח את האתר בחלון חדש.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Gawrych, Dr. George W. (1996). The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory. Combat Studies Institute, U.S. Army Command and General Staff College, עמ' 53.
  2. ^ איתן הבר וזאב שיף, דני אשר - עורך משנה, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן, 2003, עמ' 218,
  3. ^ ‏שם, עמ' 218.
  4. ^ ‏שם עמ' 218.‏
  5. ^ ‏בני מיכלסון, היום השני, אתר יד לשריון.
  6. ^ ‏הבר ושיף, עמ' 219.
  7. ^ ‏עדות שרון בפני ועדת אגרנט, עמ' 51.
  8. ^ אברהם אדן אף העיד בספרו "על שתי גדות הסואץ" (עמ' 93) כי בגלל שנוכח כי טנקים פרסו זחל ונתקעו בדיונות, שינה את נתיב ההגעה לאזור בו החלה ההתקפה‏
  9. ^ ‏השימוש בלשון עבר הוא מאחר שבתמונות הלוויין משנות ה-2000 נראה בבירור כי השטח משמש לעיבוד חקלאי.
  10. ^ ‏אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 53.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 ‏אברהם אדן, עמ' 92.
  12. ^ ‏בני מיכלסון, שלב ב' - מתקפת נגד בשתי הזירות, אתר יד לשריון.‏
  13. ^ ‏הבר ושיף, עמ' 342.
  14. ^ ‏כל הנתונים המספריים ע"פ Gawrych עמ' 43-44.
  15. ^ ‏על פי ברטוב, עמ' 114, היו מספרי הטנקים בהתאמה, 37, 63, 75.
  16. ^ ‏שאזלי, עמ' 169-170, מדווח על מעבר 1,020 טנקים לגדה המזרחית ביממה הראשונה למלחמה‏, לעומתו, חיים לסקוב, בשבתו בוועדת אגרנט (עדות שרון בפני ועדת אגרנט, עמ' 45), מעריך 900-1,000 טנקים שחלקם נפגעו במהלך קרבות היומיים הראשונים
  17. ^ ‏ראו מקור בדף השיחה,
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 ‏Gawrych, עמ' 44.
  19. ^ שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1980 עמ' 172; (בניגוד לרשום במפת הקרב מאתר "יד לשריון" שבקישורים החיצוניים)‏
  20. ^ ‏שאזלי, עמ' 172.
  21. ^ ‏שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, סדרת "מרכז כובד", הוצאת מערכות, 1986, עמ' 34-35 (גם מיקום האוגדות המצריות ע"פ מקור זה)‏
  22. ^ ‏יואש אזוב, יום עיון בנושא מלחמת יום הכיפורים, אפריל 2002, עמ' 23-24
  23. ^ ‏גם דן שומרון (מפקד חטיבה 401 בזמן המלחמה) מציין בעדותו בפני ועדת אגרנט את התרגולת הזו, עמ' 3.
  24. ^ ‏יואש אזוב, עמ' 27.
  25. ^ ‏ברטוב, עמ' 73.
  26. ^ ‏ברטוב, עמ' 79.
  27. ^ ‏‏Martin Van Creveld, עמ' 212.
  28. ^ ‏זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר, הוצאת זמורה, ביתן, מודן תשל"ד,‏עמ' 84-82.
  29. ^ ‏Gawrych, עמ' 42-43.
  30. ^ ‏חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, תל אביב: ספרית מעריב, 1978, עמ' 75.
  31. ^ ‏אברהם אדן, עמ' 81.
  32. ^ ‏ברטוב, עמ' 82-83‏
  33. ^ ‏Martin Van Creveld, עמ' 212-213.
  34. ^ אדן, עמ' 101.
  35. ^ ‏שאזלי, עמ' 171-172.
  36. ^ ‏אדן, עמ' 94.
  37. ^ ‏לגבי זהות הכוח המצרי, שאזלי, עמ' 172.
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 38.3 ‏Gawrych, עמ' 46.
  39. ^ עוצמה וכאב - פרקים על מלחמת יום הכיפורים, אתר יד לשריון.
  40. ^ ‏שיף, עמ' 95.
  41. ^ 41.0 41.1 ‏עוצמה וכאב, אתר יד לשריון‏
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 42.3 ‏הבר ושיף, עמ' 220.
  43. ^ ‏אדן עמ' 94-98.
  44. ^ ברטוב, עמ' 94-97.
  45. ^ עדות שרון בפני ועדת אגרנט, עמ' 43-44.
  46. ^ ‏ברטוב, עמ' 98-100.
  47. ^ ‏Gawrych, עמ' 49.
  48. ^ ‏ברטוב, עמ' 100-103.
  49. ^ ‏ברטוב, עמ' 105.
  50. ^ ‏יוסי עבודי, ‏הטיל לא כופף את כנף המטוס, באתר חיל האוויר הישראלי, אתר בטאון חיל-האוויר
  51. ^ ‏שאזלי, עמ' 173-174.
  52. ^ ‏Arden B. Dahl, [http://www.fas.org/man/eprint/dahl.htm Command Dysfunction: Minding the Cognitive War ]
  53. ^ 53.0 53.1 ‏הבר ושיף, עמ' 221.
  54. ^ ‏אדן טוען שכן יצאה פקודה בכתב שהייתה שונה מהסיכום בעל פה בישיבה, על שתי גדות הסואץ, עמ' 83-84.
  55. ^ אדן, עמ' 116-117.
  56. ^ ‏Martin Van Creveld, עמ' 217.
  57. ^ ‏Zvi Lanir, Fundamental Surprises, p. 82 ‏
  58. ^ ‏הבר ושיף, עמ' 220-221.
  59. ^ שיף, עמ' 101.
  60. ^ ‏ברטוב, עמ' 115-116.
  61. ^ ההיסטוריון יואב גלבר, ששימש כעוזר המדעי לוועדת אגרנט, מציין כי גישת דיין הייתה ריאלית והיו לה גם יתרונות והיא לא נבעה מפניקה כפי שסוברים רבים. יואב גלבר, "דיין לא נשבר", ידיעות אחרונות, 6 באוקטובר 2010, עמ' 25
  62. ^ הבר ושיף, עמ' 278
  63. ^ ‏Martin Van Creveld‏, Command in War, Cambridge, Mass. : Harvard University Press, 1985, p 226, ‏