נאוטילוס (צוללת גרעינית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נאוטילוס SSN-571
USS Nautilus SSN-571 -underway.jpg
הצוללת נאוטילוס
תיאור כללי
סוג אונייה צוללת
צי US Naval Jack.svg הצי האמריקאי
US Naval Jack.svg
ציוני דרך עיקריים
מספנה גרוטון, קונטיקט, ארצות הברית
הוזמנה 1951
הושקה 21 בינואר 1954
הוכנסה לשירות 22 באפריל 1955
מצבה כיום מוזיאון
נתונים כלליים
הדחק 2,980 טון על פני המים, 3,520 טון בצלילה
אורך 97.5 מטר
רוחב 8.50 מטר
שוקע 7.90 מטר
מהירות 23 קשר
גודל הצוות 105 (13 קצינים , 92 מש"קים וחוגרים)
הנעה כור אטומי ימי S2W
צורת הנעה צוללת גרעינית
חימוש 6 צינורות טורפדו
השקת הצוללת
מסלול המסע מתחת לכיפת הקרח של הקוטב הצפוני

נאוטילוס (השם הרשמי באנגלית: (USS Nautilus (SSN-571) הייתה הצוללת הגרעינית הראשונה בהיסטוריה וכלי הרכב הראשון בהיסטוריה שהונע על ידי דלק גרעיני. הצוללת, שנקראה כמו צוללות חלוציות אחרות (ובפרט הצוללת של אבי הרעיון למסע מתחת לקוטב, יוברט וילקינס) על שם הרכיכה נאוטילוס והצוללת הבדיונית מספרו של ז'ול ורן, 20,000 מיל מתחת למים[1], הושקה ב-21 בינואר 1954 בבסיס הצי האמריקני בגרוטון, קונטיקט. עקב כוח ההינע שלה והאפשרות לעבור מרחק רב ללא ציפה יותר מכל קודמותיה (שצוידו במנועי דיזל-חשמל ונזקקו לחמצן לשם בעירה) שברה הצוללת את כל שיאי קודמותיה. בשנת 1958 עברה הצוללת מתחת לכיפת הקרח של הקוטב הצפוני והשלימה בכך משימה היסטורית. אורך הצוללת היה 320 רגל (כ 97.5 מטרים) ובנייתה עלתה כ-55 מיליון דולרים.

עד הכניסה לשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבניה של הנאוטילוס התאפשרה לאחר פיתוח מוצלח של מערכת הנעה גרעינית על ידי קבוצת מדענים ומהנדסים באגף הכורים הימיים של הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית תחת פיקודו של אל"מ (אז) היימן ריקובר. בחודש יולי 1951 אישר הקונגרס של ארצות הברית לבנות את הצוללת הגרעינית הראשונה ובדצמבר אותה שנה הכריזה מחלקת הצי של ארצות הברית ששמה יהיה "נאוטילוס". הצוללת נבנתה על ידי ג'נרל דיינמיקס במספנות בגרוטון, קונטיקט, לפי תוכניותיו של ג'ון בורנהאם (John Burnham). הכור הגרעיני הימי ששימש להנעת הצוללת (S2W) נבנה על ידי וסטינגהאוס. בצוות הפיתוח של הכור היו, בין השאר, המדענים זלמן שפירו ואלווין רדקובסקי[2] שעלו מאוחר יותר לישראל. ב-21 בינואר 1954 הושקה הצוללת לנהר ת'יימז (קונטיקט) כאשר רעיית הנשיא, מימי אייזנהאואר ניפצה בקבוק שמפניה על חרטומה. ב-17 בינואר 1955 החלו ניסויי הים של הצוללת.

משימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד משימת הקוטב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 במאי הפליגה הצוללת לראשונה לטווח ארוך ועברה את 2,223 הקילומטרים (1,200 מיל ימי) לסן חואן, פוארטו ריקו בפחות מ-90 שעות, תוך שהיא שוברת הן את שיא המרחק בצלילה והן את שיא המהירות לצוללת.

בין השנים 1955 ל-1957 שימשה הצוללת בעיקר למחקר היבטים שונים של צלילה לטווח ולעומק. בניסויים אלו הוכח שאמצעי הלחימה נגד צוללות שפותחו במהלך מלחמת העולם השנייה אינם תקפים כנגד צוללת מסוגה, המסוגלת לנוע במהירות הן למרחק והן לעומק ולהשאר מתחת למים זמן ארוך.

מבצע "סאנשיין" - מעבר מתחת לכיפת הקרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיגור הלוויין הסובייטי "ספוטניק 1" ב-4 באוקטובר 1957 הזניק את המירוץ לחלל כמו גם את המאמץ האמריקאי להגיע לאיום אסטרטגי על ברית המועצות שיאפיל על היתרון שלה בשיגור טילים בליסטיים בין-יבשתיים. שיגור צוללת בעלת יכולת ירי של טיל בליסטי נושא ראש נפץ גרעיני לצפון ברית המועצות, תוך איגוף שייעשה מתחת לכיפת הקרח של הקוטב הצפוני היה יעד להשגת מטרה זו.

ב-25 באפריל 1958 נמצאה הנאוטילוס בבסיס הצי בסן דייגו, מוכנה למבצע "סאנשיין", תחת פיקודו של ויליאם ר. אנדרסון. הצוללת עגנה בסיאטל וב-9 ביוני הפליגה צפונה והגיעה לים צ'וקצ'י ב-19 בחודש. אולם, שכבת קרח בעובי של 18 מטרים וים רדוד לא איפשרו לצוללת להידחק בין שכבת הקרח לקרקעית הים והיא נאלצה לשוב על עקבותיה לבסיס הצי בפרל הארבור.

ב-23 ביולי שבה הצוללת והפליגה צפונה, הפעם הצליחה לצלול דרך תעלה טבעית במיצר ברינג וב-3 באוגוסט הייתה לצוללת הראשונה בהיסטוריה שחלפה מתחת לקוטב הצפוני הגאוגרפי. בקו הרוחב 85° הפסיק המצפן לפעול עקב הקירבה לקוטב המגנטי הצפוני ושיטת הניווט היחידה בה יכלה הצוללת להיעזר הייתה מערכת ניווט אינרציאלית שפותחה עבור טילים מונחים. לצוללת לא הייתה כל אפשרות לעליית חירום אל פני השטח ומפקד הכלי שקל שימוש בטילי טורפדו על מנת לבקע את הקרח בשעת חירום, שלא הגיעה. לאחר 95 שעות ו-2,940 קילומטר (1,590 מיל ימי) עלתה הצוללת אל פני הים ליד גרינלנד.

בהמשך הפליגה הצוללת לאי פורטלנד שבאנגליה וזכתה לקבלת פנים רשמית ב-14 באוגוסט בה ציין אותה נשיא ארצות הברית לשבח (Presidential Unit Citation), במסר שנשא שגריר ארצות הברית בבריטניה, ג'ון היי ויטני. מפקד הצוללת, אנדרסון, זכה באות לגיון ההצטיינות.

ב-11 באוגוסט, שבוע ימים לאחר שה"נאוטילוס" חלפה מתחת לקוטב, עלתה הצוללת הגרעינית האמריקנית סקייט (SSN-578) על פני הקרח בנקודה זו.

לאחר משימת הקוטב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר משימת הקוטב הועברה הנאוטילוס לביצוע משימות שוטפות וביניהן בעת משבר הטילים בקובה ב-1962 ובים התיכון במסגרת סיפוח לצי השישי. ב-3 במרץ 1980 נגרעה הצוללת ממצבת כלי השיט של הצי האמריקאי.

מוזיאון הצוללת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 במאי 1982 הוכרזה הצוללת כאתר מורשת לאומי (National Historic Landmark)‏‏[3]. ב-11 באפריל 1986, לאחר שיפוץ נרחב, נפתח מוזיאון הצוללת בגרוטון, קונטיקט כחלק ממוזיאון הצוללות של הצי. ב-2002 עברה הצוללת שיפוץ נרחב נוסף ומוצגת בה תערוכה על היסטוריית הצוללות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anderson, William R.; Blair, Clay (May 1989) [1959]. Nautilus 90 North. McGraw-Hill. ISBN 0830-64005-3
  • Anderson, William R.; Don Keith, The Ice Diaries, Thomas Nelson Publishers, July 2008. ISBN 0785227598 - כולל מידע שהיה סודי בשעת פרסום הספר הראשון

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]