נאו-ריאליזם (מדע המדינה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נאו-ריאליזם, או ריאליזם מבני, היא אסכולה ביחסים בינלאומיים שפורסמה לראשונה על ידי קנת' וולץ(אנ') בשנת 1979. אסכולה זו פותחה מתוך האסכולה הריאליסטית אשר דוגלת באינטרסים, משחק כוחני, ומציאות אנרכית.

כמו הריאליזם, גם הנאו-ריאליזם מעמיד במרכז את הערכים עוצמה וכוח, אך באסכולה הנאו-ריאליסטית רדיפת העוצמה נובעת מחוסר ברירה ומרצון לשרוד. בבסיס אסכולה זו עומד עקרון יחסיות העוצמה: אין משמעות לעוצמה אבסולוטית, אלא רק לעוצמה ביחס למדינות אחרות.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאו-ריאליזם מגיע מכתביו של הנס מורגנטאו על הריאליזם הקלאסי. הריאליזם הקלאסי הסביר את המזימות של הפוליטיקה הבינלאומית כמבוססות על הטבע האנושי, ועל כן הן כפופות לאגו ולרגש של מנהיגי העולם. [1]. במקום זאת, הוגים נאו-ריאליסטים טוענים כי אילוצים מבניים (ולא אסטרטגיה, אגו או מוטיבציה) מכריעים בקביעת יחסים בינלאומיים.

האסכולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאו-ריאליזם טוען כי האופי של מבנה בינלאומי מוגדר על ידי העקרון המסדר שלו, על ידי אנרכיה, ועל ידי כמות המעצמות הגדולות במערכת. העקרון המסדר האנרכי של המבנה הבינלאומי הוא מבוזר, כלומר אין סמכות מרכזית פורמלית. כל מדינה ריבונית היא שווה במערכת זו. הפעולות של מדינות אלו מונחות על ידי הגיון של עזרה עצמית, כלומר המדינות מבקשות ליישם את האינטרסים שלהן ולא להכפיף את האינטרס שלהם לאינטרסים של מדינות אחרות.

ההנחה היא כי המדינות רוצות לכל הפחות להבטיח את הישרדותן, שכן זהו תנאי הכרחי להשגת מטרות אחרות. כוח מניע זה הוא הגורם העיקרי המשפיע על ההתנהגות שלהן, ובתורו גורם למדינות לפתח יכולות צבאיות התקפיות כאמצעי להגדלת עוצמתן היחסית. מכיוון שמדינות לא יודעות מהן הכוונות העתידיות של מדינות אחרות, נוצר חוסר אמון בין המדינות, מה שמחייב אותן להישמר מהפסדים יחסיים של עוצמה, שיכול לאפשר למדינות אחרות לאיים על הישרדותן. חוסר האמון הזה מבוסס על אי ודאות, ונקרא דילמת הביטחון.

המדינות נחשבות דומות במונחים של הצרכים, אך לא ביכולת השגתם. מיקומן של מדינות במונחים של יכולות קובעים את ההפצה של היכולות. החלוקה המבנית של היכולות מגבילה שיתופי פעולה בין מדינתיים בגלל פחד מרווח יחסי גדול יותר של המדינות האחרות, והאפשרות של פיתוח תלות באותן מדינות. הרצון והיכולת היחסית של כל מדינה ומדינה למקסם את הכוח היחסי שלה ולהגביל את האחרות, יוצר מאזן כוחות המעצב את המערכת הבינלאומית. מאזן הכוחות מעורר את דילמת הביטחון שכל המדינות מתמודדות איתן. יש שתי דרכים שבהן מדינות יוצרות את מאזן הכוחות: איזון פנימי (מתרחש כשמדינות מטפחות את היכולות שלהן על ידי צמיחה כלכלית ו/או צמיחה צבאית) ואיזון חיצוני (מתרחש כשמדינות כורתות בריתות כדי לבדוק את עוצמתן של מדינות ובריתות חזקות יותר).

נאו-ריאליסטים טוענים יש שלוש מערכות אפשריות:

  • מערכת חד קוטבית - מכילה רק מעצמה אחת. דוגמה לכך ניתן לראות מיד לאחר המלחמה הקרה - בסיומה המערכת הבינלאומית הפכה למערכת חד קוטבית, כאשר המעצמה הגדולה היא ארצות הברית.
  • מערכת דו קוטבית - מכילה שתי מעצמות גדולות. דוגמה לכך היא בזמן המלחמה הקרה, בה המעצמות היו ארצות הברית וברית המועצות.
  • מערכת רב קוטבית - מכילה יותר משתי מעצמות גדולות.

נאו-ריאליסטים טוענים כי מערכת דו קוטבית יציבה יותר ממערכת רב קוטבית, שכן ניתן ליצור מאזן כוחות רק באמצעות איזון פנימי ללא מעצמות גדולות נוספות שניתן לכרות איתן בריתות.[2].העובדה שיש רק איזון פנימי במערכת דו קוטבית יש פחות הזדמנויות לפיסה מוטעית, ולכן פחות סיכוי לפתוח במלחמת עוצמה.[3]

דיון מלומד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך האסכולה הריאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שנאו-ריאליסטים מסכימים שהמבנה של יחסים בינלאומיים הוא המניע העיקרי בחיפוש אחר ביטחון, ישנם חילוקי דעות בין חוקרים נאו-ריאליסטים בנוגע לשאלה: "האם מדינות שואפות לשרוד ותו לא, אם האם מדינות רוצות למקסם את העוצמה היחסית שלהן".[4][5].קנת' ווולץ מייצגים את הדעה שמדינות שואפות אך ורק לשרוד, בעוד מירשהיימר ותומכי ריאליזם התקפי תומכים ברעיון שמדינות רוצות למקסם את העוצמה היחסית שלהן.

אסכולות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאו-ריאליסטים טוענים שכיוון והמלחמה היא אפקט של המבנה האנרכי של המערכת הבינלאומית, זה עשוי להימשך גם בעתיד. אכן, נאו-ריאליסטים טוענים לעתים קרובות שהעיקרון המנחה של המערכת הבינלאומית לא השתנה במהותו מהזמן של תוקידידס עד להופעת הלוחמה גרעינית. ההשקפה לפיה שלום ארוך טווח לא צפוי להיות מושג מתוארת על ידי תאורטיקנים אחרים כהשקפה פסימית מאוד על היחסים הבינלאומיים. אחת האתגרים העיקריים של הנאו-ריאליזם הוא תאוריית השלום הדמוקרטי ומחקרים שתומכים בכך, כמו הספר "Never at War"(אנ'). הנאו-ריאליסטים טוענים בתגובה שתאורטיקנים שתומכים בשלום הדמוקרטי נוטים לבחור את ההגדרה של דמוקרטיה כדי להגיע לתוצאה האמפירית. לדוגמה, גרמניה בתקופתו של וילהלם השני, הרפובליקה הדומיניקנית בתקופתו של חואן בוש(אנ'), או צ'ילה בתקופתו של סלבדור איינדה לא נחשבות דמוקרטיות מהסוג הנכון, והעימותים שלהן לא נחשבו כמלחמות לפי התאורטיקנים הללו. כמו כן, הם טוענים שמלחמות מסוימות בין מדינות דמוקרטיות היו נמנעות רק על ידי גורמים שאינם מכוסים על ידי תאוריית השלום הדמוקרטי.[6]

הסנגורים של תאוריית השלום הדמוקטי רואים את התפשוטה של הדמוקרטיה כעוזרת למיתון השפעות האנרכיה[7]. Bruce Russett {{אנ|Bruce Russett} טוען כי עם מספיק דמוקרטיות בעולם, "עשוי להיות אפשרי להחליף חלקית את העקרונות הריאליסטים (אנרכיה ודילמת הביטחון של המדינות) ששטלו בפועל ... לפחות מאז המאה השבע עשרה"[8]. ג'ון מולר(אנ') מאמין שהדמוקרטיה והשלום יבואו לא באמצעות התפשטות הדמוקרטיה, אלא תנאים אחרים[9]. קנת' וולץ תומך בטענתו של מולר ומציין כי "חלק מהדמוקרטיות (בריטניה של המאה התשע עשרה וארצות הברית של המאה העשרים) היו בין המדינות החזקות ביותר בתקופות שלהן"[9].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Morgenthau, Hans J. Politics Among Nations: The Struggle for Power and Peace, 5th Edition, Revised. (New York: Alfred A. Knopf, 1978, p. 4-15)
  2. ^ Waltz 1979, pp. 132–3.
  3. ^ Waltz 1979, p. 133.
  4. ^ Mearsheimer 1995, p. תבנית:Nowrap, תבנית:Nowrap.
  5. ^ Mearsheimer 2001.
  6. ^ Waltz 2001, pp. 5–41.
  7. ^ Waltz 2000, p. 4.
  8. ^ Russett 1993, p. 24.
  9. ^ 9.0 9.1 Waltz 2000, p. 9.