נאסר א-דין שאה קג'אר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נאסר א-דין שאה קג'אר

נאסר א-דין שאה קג'ארפרסית: ناصرالدین شاه قاجار; פונטית: ‎ Nāṣiru d-Dīn Shāh Qājār;‏ 16 ביולי 1831 - 1 במאי 1896) היה שאה (מלך איראן) מ-17 בספטמבר 1848 ועד מותו בהתנקשות, כ-50 שנה לאחר מכן. השליט הרביעי בשושלת הקג'ארית. תקופת שלטונו היא השלישית באורכה בהיסטוריה של פרס, אחרי תקופות השלטון של המלכים שבור השני ותהמספ הראשון. למרות ששלטונו התאפיין במגמות של פתיחות למערב ולמודרנה וביטול סמכויות אזרחיות של אנשי דת ומסירתן לפקידות חילונית, הוא היה שליט טוטליטרי שרדף על רקע דתי, בין השאר, את בני העדות הבהאית והבאבית. נודע במיוחד בכך שמסר נכסים ואינטרסים כלכליים של ארצו לידיים בריטיות, דבר שהוביל בסופו של דבר לרציחתו על ידי לאומנים.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר תבריז. עלה לכס השלטון בגיל 17, לאחר מות אביו, לאחר תקופת חוסר יציבות שנבעה מכך שלא היה הבן הבכור, אך היה חביב על אמו ועל השר הראשי בממשלת אביו (ובממשלתו), מירזא טאקי חאן ("אמיר כביר").

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1856, כחלק מן המלחמה האנגלו-פרסית כבש את העיר הראט (כיום באפגניסטן), צעד שנתפס כאיום על שלטון האימפריה הבריטית, שכפתה עליו נסיגה והכרה בריבונות ממלכת אפגניסטן, שכוננה תחת חסות בריטית במטרה לחצוץ בין הטריטוריות של רוסיה במרכז אסיה לטריטוריות של הודו הבריטית. היה זה הצעד התוקפני האחרון מצידו בתקופת שלטונו. מאז ואילך הרחיבה בריטניה את השפעתה גם לאזור המפרץ הפרסי.

בשנת 1873 היה השליט הפרסי הראשון שנסע לביקור באירופה. בין היתר השתתף בתערוכה העולמית של וינה ונפגש שם עם מנהיגי העולם באותה עת, וילהלם הראשון, קיסר גרמניה, והקאנצלר שלו, אוטו פון ביסמרק, אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, לאופולד השני, מלך הבלגים, ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה והנסיך מוויילס, אלברט אדוארד.

הוא קיבל מידי השליטים האירופאים חברות במסדר הבירית הבריטי, בלגיון הכבוד הצרפתי, במסדר העיט השחור הפרוסי ובמסדרים גבוהים של איטליה, רוסיה, הונגריה, טורקיה ובלגיה. פתיחותו הביאה לארצו טכנולוגיה מודרנית, בד בבד הציג את תרבותה העתיקה והמפוארת של ארצו לעולם הרחב. ביו החידושים שהכניס היו הטלגרף, שירות דואר מודרני, עיתונות ובתי ספר בהם ניתן חינוך חילוני מודרני.

פגישה מיוחדת הייתה לשאה עם משה מונטיפיורי. השאה הציע למונטיפיורי לרכוש חלקות אדמה על מנת ליישב עליהם יהודים בחסות הממלכה הפרסית[1].

במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 התחזקה רוסיה והרחיבה את שליטת לאזורים במרכז אסיה הגובלים בפרס כמו אוזבקיסטן וטורקמניסטן, וכך מנעו קשר של פרס עם ערים להן היו לה יחסי מסחר מסורתיים כמו סמרקנד ובוכרה. לאחר שנכשלו נסיונות לקבל הבטחה בריטית לשלמותה הטריטריאלית של איראן פנו השאה וראש הממשלה שלו, מירזא חוסיין חאן, למסלול הכלכלי מתוך תקווה שעל ידי פתיחת המדינה להשקעות הון יהיה לבריטים אינטרס להגן על איראן מפני הרוסים, וכך גם איראן תתפתח מבחינה כלכלית. הדבר הביא להתערבות גוברת והולכת של בריטניה בענייניה הפנימיים של פרס ואף שלטה בחלק ניכר מהכלכלה הפרסית, תוך העברת כספי שוחד לכיסו של השאה ומקורביו. ההתערבות הבריטית עוררה את מורת רוחם של איראנים רבים, והגבירה את האמונה ששליטי המדינה משרתים אינטרסים זרים.

בשנת 1872 נתן קג'אר זיכיון ליזם הבריטי-גרמני פאול יוליוס פון רויטר (Paul Reuter) שהעניק לו את הזכות לפתח את איראן מבחינה טכנולוגית. בתמורה לוויתור של האיראנים על המכס, קיבלו הבריטים את הזכות לייסד בנק באיראן, להקים רשת טלגרף ומסילות רכבת ולחצוב בה מחצבים‏‏. צעד זה עורר נגדו חימה נגדו מצד העולמא, אשר ניסו לטרפד כל מהלך שיש בו משום הפחתת כוחם הדתי-לאומי או דריסת רגל גדולה מדי של מדינה אחרת בתוך איראן, מה שמהווה איום רציני על כוחם‏‏[2].

בשנת 1888 שלחו הבריטים את סר הנרי דרמונד וולף לאיראן כדי להגביר את כוחה של בריטניה בקבלת ההחלטות באיראן ובהתמודדות עם רוסיה. בלחצו של וולף אישר השאה שיט בינלאומי בנהר הקארון (Kārun), מה שאפשֵר להעביר סחורות מערי הנמל לתוך איראן בזול, וכך לתת השפעה גדולה יותר למעצמות אירופה בתוך איראן. הרוסים מחו בטענה שהם הסכימו בעבר עם האיראנים על-כך שלא יתנו זיכיונות תחבורה ללא אישור הרוסים, אך האיראנים הכחישו שנחתם הסכם כזה.‏‏[3]

מרד הטבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הטבק באיראן

בשנת 1890 נתן השאה זיכיון בלעדי ל"חברה הקיסרית לטבק" (Imperial Tobacco Company) הבריטית למכירה ולשליטה על הטבק ומוצריו באיראן. צעד זה הביא לפרוץ מרד הטבק באיראן. המנהיג הדתי, האייתוללה מירזא מוחמד חסן חוסייני שיראזי, הוציא פתווה האוסרת סחר בטבק ואף עישון ושימוש בטבק בקרב כל אזרחי איראן. המרד נמשך כשנתיים, בשנת 1892, כאשר השאה הבין כי לא נותרה לו ברירה, הוא ביטל את זיכיון הטבק והשאיר את איראן עם חוב של חצי מיליון ליש"ט, אותו היה צריך לצמצם בעזרת הלוואות מבריטניה ומרוסיה. "מרד הטבק" הוא אחד המיתוסים המכוננים של הלאומנות האירנית.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת ביקור במסגד שאה עבדול עזים בעיר ריי שליד טהרן, התנקש בחייו מהפכן בשם מירזא רזה קרמני מאנשיו של ג'מאל א-דין אל-אפגאני.

הוא נקבר סמוך למקום הרצחו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Abbas Amanat, Pivot of the Universe: Nasir al-Din Shah and the Iranian Monarchy, 1831-1896, ISBN 978-0520083219
  • Kazemzadeh, Firuz. Russia and Britain in Persia, 1864-1914: A Study in Imperialism. London: Yale University Press, 1968.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pivot of the Universe: Nasir al-Din Shah and the Iranian Monarchy, 1831-1896
  2. ^ ‏Nikki R. Keddie, Qajar Iran and The Rise of Reza Khan(California: Mazda Publishers, 1999), p. 38‏
  3. ^ ‏פיירוז, רוסיה ובריטניה, עמ' 149.‏