נאשוויל (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נאשוויל (סרט)
49793.1010.A.jpg
שם במקור: Nashville
בימוי: רוברט אלטמן
הפקה: רוברט אלטמן
שחקנים ראשיים: נד ביטי
קית' קארדין
ג'רלדין צ'פלין
רוני בלקלי
לילי טומלין
הקרנת בכורה: 11 ביוני 1975
משך הקרנה: 159 דקות
שפת הסרט: אנגלית
פרסים: אוסקר על שיר הנושא

נאשוויל הוא סרט קולנוע מוזיקלי משנת- 1975 שביים רוברט אלטמן. הסרט עוקב במשך סוף שבוע אחד אחר עשרים וארבע דמויות שונות שהסיפורים שלהן מתערבבים זה בזה, על רקע בירת טנסי, נאשוויל, שהיא גם בירת הקאנטרי האמריקנית. רבים סוברים שהסרט מהווה את פסגת היצירה של אלטמן כבמאי קולנוע, הן מבחינת הביקורת הנוקבת שבו, והן מבחינת העשייה שלו.

הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר, ביניהם לסרט, לבמאי (אלטמן), לשתי שחקניות משנה (לילי טומלין ורוני בלקליי) וכן זכה בפרס אחד על שיר הנושא של הסרט I'm Easy, שנכתב בידי קית' קארדין.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך סופשבוע אחד בעיר נאשוויל שבטנסי, מתקבצים שלל דמויות שלכל אחת קשר מסוג זה או אחר למוזיקת הקאנטרי. חלק הם אמני צמרת או שוליים בקהילה, חלק מעריצים של המוזיקאים, וחלק הם אמנים מסוגים שונים כמו שחקנים המקושרים לחוג המוזיקאים. דרך העלילה המורכבת של עשרים וארבע דמויות שונות, מתקבלת תמונה חברתית לא הולמת ואף מעט צורבת את העין של תככים בין מוזיקאים שונים, סחטנות פוליטית ותאבת בצע, כאשר ברקע לכל ההתרחשויות קיים מועמד רדיקל הרץ לנשיאות בשם האל פיליפ ווקר, אשר מטיף על שינויים חברתיים ושנוכחותו מאפילה על כל העלילה (אם כי לאורך כל הסרט הוא לא נראה כלל).

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסריט הסרט נכתב בידי ג'ואן טאווקסבורי, אך כמו רבים מסרטיו של אלטמן, רעיונות מקוריים משל עצמו ואלתורים היוו חלק חשוב בתהליך, כאשר השחקנים בסרט התבקשו לכתוב ולבצע את השירים של עצמם. כמו כן, חלק מהסרט נותק לחלוטין מהתסריט המקורי, כאשר אלטמן נתן לשחקנים יד חופשית במונולוגים שלהם, וכן צילומים מסוימים בוצעו בלי ידיעתם כלל. הייחוד של הסרט הוא באופן בו לא קיימת דמות או עלילה מרכזית אחת, אלא עלילה אישית של דמות אחת או שמספר דמויות יוצרות עלילה משלהן, כאשר בסופו של דבר הסרט מהווה קולאז' קולנועי שמשלב מספר רב של נקודות מבט על כל הדמויות, בלי שגורעים מאף אחת מהן.

רוב הדמויות בסרט מבוססות על אמני קאנטרי אמיתיים: הייבן המילטון, המגולם בידי הנרי גיבסון, הוא שילוב בין רוי אקאף, האנק סנואו ופורטר ווגונר; ברברה ג'ין המגולמת בידי רוני בלקליי מבוססת על לורטה לין; זמר הקאנטרי השחור טומי בראון מבוסס על צ'ארלי פרייד וכמו כן שלישיית הפולק בסרט מבוססת על השלישייה פיטר פול ומרי, וכן הלאה.

התקציב השמן של הסרט איפשר לאלטמן לביים סרט באורך של ארבע שעות, ועוזר הבמאי, אלן רודלף, הציע ליצור גרסאה מורחבת לסרט שיופץ בשני חלקים: Nashville Red ו- Nashville Blue. אולם, הסרט לבסוף נותר סרט אחד באורך של שעתיים ויותר. רשת ABC הציעה לעשות מיני סדרה בת עשרה פרקים המבוססת על הקטעים שלא הגיעו לסרט הסופי, אך התוכניות לפרויקט בוטלו. הקטעים שנחתכו מהסרט לא הוספו לגרסת ה- DVD.

מיד לאחר יציאתו לאקרנים, הסרט זכה לתגובות עוינות ולסלידה מצד קהילת מוזיקת הקאנטרי החזיתית, כאשר אמנים רבים טענו שהסרט בז לזרם המוזיקלי בו הם חברים וכן שהוא מציג אותם באור גרוטסקי. על אף זאת, שירי הסרט זכו מאז לפופולריות מסוימת בקרב חוגי מוזיקת קאנטרי אלטרנטיביים. בשנת- 2002, שוחרר דיסק מחווה לסרט שכלל גרסאות כיסוי לשירים שבו בידי אמנים קנדיים.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור העובדה שהעלילה של הסרט אינה עוקבת אחר דמות אחת, נוצר מצב בו כל דמות מבין הרבות שבסרט וההתרחשות שסביבה מתמזגת עם שאר הדמויות, אשר ביחד מרכיבות את העלילה:

  • הייבן המילטון (הנרי גיבסון)- מוזיקאי פולק יהיר ונערץ, בעל נסיון בתחום ובעל זיקה לערכים ישנים ומסורתיים בשיריו.
  • ברברה ג'ין (רוני בלקלי)- זמרת קאנטרי זוהרת מהנערצות ביותר. על אף התהילה וההערצה הרבה, ברברה ג'ין היא אדם בודד ללא חברים אמיתיים או אדם לפתוח בפניו את הלב. הדבר מוביל להתמוטטויות עצבים תכופות בקרבה.
  • בארנט (אלן גארפילד)- בעלה של ברברה ג'ין והסוכן שלה, אשר מתנהג אליה בניכור כמו כל אחד אחר.
  • ג'ון טריפלט (מייקל מרפי)- היחצ"ן של המועמד הרדיקל לנשיאות, האל פיליק ווקר, אשר מנסה לגייס כמה שיותר מוזיקאים בשביל הופעה לקידום הקמפיין שלו.
  • טומי בראון (טימותי בראון)- מזמרי הקאנטרי השחורים הבודדים, אשר סובל מביקורות בעקבות פעילותו בז'אנר מוזיקלי שלא מחמיא לשחורים.
  • טום פרנק (קית' קארדין)- חבר בשלישית פולק, אשר אינו מרגיש כי ממצה את כשרונו בהרכב, ורודף שמלות מושבע.
  • מרי (כריסטינה ריינז)- חברה בשלישייה עם טום אשר מנהלת עמו רומן מהצד.
  • ביל (אלן אף. ניקולס)- החבר השלישי בהרכב, בעלה של מרי, אשר מאחורי גבו היא וטום מנהלים את הרומן.
  • לנאה ריס (לילי טומלין)- עומדת בראש מקהלת גוספל ואם לשני ילדים חרשים. מחוזרת על ידי טום ובסופו של דבר נענית לו.
  • דלברט ריס (נד ביטי)- עו"ד של אולפן הקלטות, ממולח ותאב בצע. בעלה של לנאה המגלה על הרומן שהיא מנהלת, מה שמערער על כבודו.
  • סו- לין גיי (גוון וולס)- מלצרית צעירה, חולמת על קריירה מוזיקלית על אף חוסר כשרון מוחלט בשירה. משפילה את עצמה בפני גברים על מנת לזכות להופיע לצד ברברה ג'ין, לאחר שהובטח לה הדבר על ידי דלברט.
  • וייד קוליי (רוברט דוקיי)- עובד יחד עם סו- לין, ומנסה להעמיד אותה על חוסר היכולת שלה בשירה. מהווה את דמות השוטה טוב הלב של העלילה.
  • באד המילטון (דייב פיל)- בנו של הייבן המילטון החולם על קריירה מוזיקלית משל עצמו, בעוד אביו דוחף אותו לניהול עסקיו שלו.
  • אופאל (ג'רלדין צ'פלין)- דוקומנטריסטית בריטית המנסה למצוא סיפור לסרט במהלך סוף השבוע הגדוש בידוענים.
  • אלבקרק/ וויניפרד (ברברה האריס)- צעירה כשרונית המנסה להתברג במאמצים רבים בתעשיית המוזיקה.
  • סטאר (ברט רמסן)- בעלה של וויניפרד, ממנו היא ברחה, אשר לכל אורך הסרט מנסה לתפוס אותה.
  • ליידי פרל (ברברה בקסליי)- סוכנת מוזיקאים מצליחה, תומכת נלהבת של ג'ון פ. קנדי המנוח.
  • קוני וייט (קארן בלק)- זמרת קאנטרי מצליחה ומצועצעת, אשר מנסה להתעלות על ההצלחה של ברברה ג'ין.
  • האופנוען (ג'ף גולדבלום)- רוכב אופנוע תלת גלגלי, שתקן וחובב קסמים.
  • טוראי גלן קלי (סקוט גלן)- חייל בצבא האמריקני, עוקב ללא הפסק אחר ברברה ג'ין בעקבות האובססיה של אמו אליה.
  • מר גרין (קינן ווין)- קשיש מקומי אשר מעביר את רוב זמנו בבית חולים לצד אשתו הגוססת.
  • אל. איי ג'ואן/ מרתה (שלי דובאל)- צעירה נהנתנית ואנוכית, אחייניתו של מר גרין אשר לא מתייחסת כלל למצב משפחתה.
  • קני פרייז'ר (דייוויד הייווארד)- צעיר מוערער נפשית המתכנן היתנקשות בחייה של ברברה ג'ין.
  • נורמן (דייוויד ארקין)- נהג פרטי של מפורסמים, המסתכל על האנשים ועל המתרחש בבלבול מוחלט.

טריוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פעלול קולנועי ידוע של אלטמן, להציג שחקנים מפורסמים בפני עצמם כחלק מהדמויות, זוכה לביטוי גם בסרט הנוכחי, בהופעתם של אליוט גולד וג'ולי כריסטי.
  • בשנת 1980 רבים היפנו אצבע מאשימה כלפי אלטמן ברצח ג'ון לנון, מאחר שבנאשוויל הוצג המקרה הראשון בו מוזיקאי מפורסם עובר התנקשות בידי מעריץ. אלטמן מצידו, טען שהדבר לא היווה עידוד למעשים מסוג זה, אלא להפך, קריאת אזהרה מפניהם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]