הנג'אדה
ארגון הנג'אדה (בערבית النجادة - "המושיעים")[1] היה ארגון נוער לאומי-צבאי ערבי שפעל בארץ ישראל מתום מלחמת העולם השנייה והפך לכח לוחם בראשית מלחמת העצמאות.
הקמת הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארגון נוסד על ידי אנשי האופוזיציה למופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, עם תום מלחמת העולם השנייה ב-1945 והיה הכח המאורגן הראשון של הערבים בארץ ישראל בתקופה זו. הארגון הוקם בהשראת ארגון אל-נג'אדה הלבנוני, כמענה לארגונים הצבאיים שהקים היישוב היהודי. הוא הוקם באוקטובר 1945 על בסיס מועדון הספורט האסלאמי וחברי הצופים האורתודוקסים ביפו, ומרכזו נותר בעיר עד לכיבושה בידי ההגנה והאצ"ל במאי 1948.
מקים הארגון והעומד בראשו היה עורך הדין מוחמד נימר אל-הווארי, יליד נצרת ממוצא בדואי, שימש כמורה בחברון, ולאחר מכן כעורך־דין בנצרת וביפו. הוא היה אלמוני בציבור הפלסטיני, לא נמנה עם המשפחות המובילות בקרבן, ומעמדו היה לצנינים בעיניהן. מלבד אל-הווארי, בראש הארגון עמדו גם המורים רשאד אל-דבאע' ורשאד ערפה, קצין הצבא בדימוס כאט'ם אל-חוסייני, ועורכי הדין סעיד זין א-דין ואמין עקל.[2] רוב ההנהגה הבכירה השתייכה למעמד הבינוני. רובם המכריע של חבריה לא השתייכו למשפחות האעיאן העירוניות. רוב בולט של חברי ההנהגה היו מוסלמים. מקצת המנהיגים לא היו פלסטינים.[3]
כדי לקבל את אישור שלטונות המנדט הבריטי, הסתיר הארגון את מטרותיו הצבאיות והציג את יעדיו כטיפוח נוער ופעילות צופית וספורטיבית. תקנון הארגון קבע כי "העובדה שצעירים ערבים אינם עוסקים בפעילות ספורטיבית גורעת רכיב חשוב של תחייה לאומית", וכי הערביות "זקוקה לאנשים בעלי מחשבה בריאה היכולה לצמוח רק בגוף בריא", ועל כן הוחלט על הקמתו של הארגון, במטרה לסייע ל"איחוד שורות האומה הערבית, הפצת עקרונות מוסר, מדעים וספורט בקרב הנוער, כדי לקשור את גורל פלסטין בגורל הארצות הערביות האחרות". הארגון הדגיש כי הוא נמצא מחוץ למחלוקות הפנימיות בחברה הפלסטינית. באספות הארגון הועלתה הסיסמה "ארץ הערבים לערבים". במצע הארגון נאמר כי הציונות היא "הפשע הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה" וכי "כל מקימיה, חבריה ותומכיה שותפים לפשע הזה".[2]
מקור השם "נג'אדה" בארגון לבנוני, אך אופן הפעולה שלו הושפע מן המודל שהציב היישוב היהודי: תנועות הנוער הציונות, הגדנ"ע וההגנה, שהיו מוכרות היטב לציבור הערבי בארץ ישראל. לשורות הארגון התקבלו נערים מגיל 16 ומעלה, ומטרתו המוצהרת הייתה נטיעת משמעת ורגש לאומי בנוער הערבי ומאבק בשאיפות העצמאות היהודיות בארץ ישראל. בכנס היסוד של סניף הארגון בחיפה בתחילת פברואר 1946 נאמר כי "פלוגות אל-נג'אדה נוסדו כדי להיות כוח מגן מפני הארגונים הצבאיים היהודיים" וכי "משימתם הראשונה תהיה להדוף את התוקפנות היהודית משתתחיל את פעולותיה", וכי הפלוגות גם תפקחנה על יישום ההחרמה של סחורות מתוצרת של יהודים.[3]
על רקע הרגשות הלאומיים הגואים בקרב ערביי ארץ ישראל גדל הארגון במהירות רבה, ותוך מספר חודשים התרחבו פעולותיו לכל חלקי הארץ. ביולי 1946 הגיע מספר חברי הארגון ל-1,600 עד 2,000 איש (לפי מקורות יהודיים) או לכ-3,000 איש (לפי העיתונות הערבית).[3] ביולי 1946 ערך הארגון מצעד ביפו בהשתתפות כ-2,000 פעילים ובנוכחות מנהיגים בולטים ובראשם ג'מאל אל-חוסייני.[4] במחצית השנייה של שנת 1946 הקים הארגון 26 סניפים ברחבי הארץ.[3] לפי דוח מודיעין של ה"הגנה" מדצמבר 1946, מקורות המימון של הארגון היו תרומות חודשיות שהוטלו על סוחרים גדולים, תרומות לא קבועות של מתנדבים (הנוצרים תרמו לרוב בכפייה), דמי חברות ומסים של חברי הארגון, והכנסות ממסיבות שערך הארגון מדי פעם.[3]
עמדות הארגון וקשריו עם מוסדות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-הווארי נמנה עם תומכי המלך עבדאללה הראשון, אשר סייע לו לעמוד לזמן-מה בלחצי המפלגה החוסיינית. למרות שמטרותיו המוצהרות של הארגון היו מניעת עצמאות מדינית מן היהודים בארץ ישראל, הוא היה מתון ממפלגת החוסיינים. הוא שיתף פעולה עם שלטונות המנדט הבריטי, ומנהיגיו נשאו ונתנו עם אנשי היישוב על הרגעת הרוחות בעקבות אירועים אלימים כמו הרצח בגן הוואי. מנהיג הארגון, אל-הווארי, עמד בקשרים עם הש"י ונפגש מספר פעמים עם ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, ג'וש פלמון, לצורך תיאום עמדות. ישנם מסמכים המציעים שאל-הווארי אף הופעל על ידי פלמון ועזרא דנין החל מ-1945 כמשקל נגד למפלגה החוסיינית[דרוש מקור].
מאבק מול מפלגת החוסיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם עליית כוחו של הנג'אדה ניסו החוסיינים לבלום את התפתחותו של הארגון. ביולי-אוגוסט 1946 פתחו החוסיינים באמצעות עיתוניהם במסע הכפשה של ארגון אל-נג'אדה ושל העומד בראשו, אל-הווארי, והאשימו אותם כזורעי פלגנות. בתגובה לכך הגיבו מנהיגי אל-נג'אדה בעיתון "אל-דפאע" בהצהרת אמונים למאבק פטריוטי "ביעילות", ללא "הוללות" או "תעמולה תועלתנית", "על פי יסודות מדעיים, מודרניים ודמוקרטיים, וכארגון ממושמע לאל" ולגוף המנהיג את הפלסטינים – המוסד הערבי העליון.[5]
עקב נהירת אלפי בני נוער לשורותיו של אל-נג'אדה, בספטמבר 1946 הקימו החוסיינים מחדש ארגון נוער מתחרה,[5] שפעל לזמן קצר במהלך המרד הערבי בשנות ה-30, בשם "אל-פותווה" ("הנעורים"). בראשו העמידו את כאמל עריקאת (אנ'), לשעבר קצין בולשת במשטרת ירושלים הבריטית. כוחות הנג'אדה היו דומיננטיים בשפלת הנגב ובערים הערביות בגליל ובמישור החוף, ואילו אל-פותווה שלט בירושלים ובערי שדרת ההר.
בשנים 1946–1947 הפעילו החוסיינים לחץ על אל-הווארי שיסכים למיזוג שני הארגונים, וארגנו פרובוקציות, כדוגמת הרצח בגן הוואי כדי לגרום לאנשי הנג'אדה להקצין ולחבור אליהם. אל-הווארי סיפר שג'מאל אל-חוסייני אף איים על חייו אם לא יעמיד את אל-נג'אדה תחת מרותה של המפלגה הערבית הפלסטינית של החוסיינים. אל-הווארי מצדו הסכים להכניס את ארגונו למסגרת אחת עם התנועה החדשה שארגנו החוסיינים, אך בתנאי שהארגון החדש לא יהיה תחת השפעה של מפלגה פוליטית, ושתהיה למסגרת הזאת חוקה ברורה.[6] אולם אל-הווארי וארגונו לא יכלו להתחרות במנגנונים של המחנה החוסייני, ונכנעו לדרישותיו.[7] ביוני 1947 אוחדו שני הארגונים תחת שליטתם של החוסיינים[8]. הארגון המאוחד נקרא "ארגון הנוער הערבי" (מנט'מת א-שבאב אל-ערבי) ובראשו הועמד מחמוד לביב, קצין צבא מצרי לשעבר, שהיה מקורב ל"אחים המוסלמים". הווארי ועריקאת מונו לסגניו וסמכותו של הווארי עוקרה. הארגון המאוחד מנה כ-10,000 איש, עשירית מהם לוחמים לשעבר, אך בקרב הציבור היהודי כונה גם הארגון המאוחד "הנג'אדה". לביב הנהיג את הארגון המשותף עד אוגוסט 1948. הארגון השתתף במאבק הצבאי על הארץ באותה שנה, אך מלבד השתתפות דלה בקרבות ביפו ובחיפה, לא היו לו הישגים כלשהם.[7]
הנג'אדה במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-הווארי היה אחראי על הביטחון הציבורי ביפו מטעם הועד הערבי העליון, ואף על פי כן התייחסו אליו אנשי הוועד בחשד. עם הגיעו של חסן סלאמה ליפו איבד אל-הווארי את השליטה באירועים.
מפקדות הנג'אדה היו יעד בולט לפעילות המחתרות היהודית בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות
- ב-4 בינואר 1948 בתחילת מלחמת העצמאות, פוצץ הלח"י מכוניות תופת בבית הסראייה - מפקדת הנג'אדה ביפו, הפיצוץ הרס את הבניין וגרם לעשרות הרוגים.
- למחרת, ב-5 בינואר, פוצצה ההגנה את מלון סמירמיס בשכונת קטמון ששימש מרכז הנג'אדה בירושלים, תוך פגיעה ניכרת גם באזרחים.
- ב-1 בפברואר של אותה שנה, ארגון הלח"י הוציא להורג את חיה זיידנברג, צעירה יהודייה שהייתה אהובתו של אחד ממפקדי הנג'אדה ביפו, דאוד יסמיני.
- ב-3 בפברואר אירע פיצוץ תחמושת בבית הנג'אדה בחיפה.
- ב-14 באפריל פוצץ בית הנג'אדה בטבריה
- ב-21 באפריל, במסגרת מהלך הפתיחה של הקרב על חיפה נכבש בית הנג'אדה שחלש על גשר רושמיה, בקרבות קשים שהתחוללו על הגנת המקום נפגעו כ-30 לוחמי ההגנה.
- ב-10 במאי 1948 במהלך הקרב על צפת התחוללו קרבות סביב בית הנג'אדה בעיר.
עם חדירת צבא ההצלה לארץ, התגברות הפעילות של צבא מלחמת הקודש ופלישת צבאות ערב, ירדה חשיבותה של הנג'אדה ככוח ערבי לוחם, והוא התפרק סופית באוגוסט 1948.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דני הדרי, חומת מגן - שמונים שנה לארגון ההגנה, הוצאת העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, 2002, עמ' 318.
- מוחמד נימר אל הווארי, סוד התבוסה, נצרת, 1955. (בערבית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיים לוונברג, preparations of the Arab community in Palestine, 1945-1948, Routledge, 1993 (באנגלית)
מפגן אנשי הנג'אדה ביפו, 1 בפברואר 1947, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 68, הערה 38: "בהיסטוריוגרפיה הישראלית מקובל לקרוא לו "ארגון ההצלה". המובן המילולי של "אל-נג'אדה" הוא האנשים הממהרים לעזור לאנשים במצוקה, והתואר "נג'אד" הוא תואר המשלים את התכונות במֻרוּאַה – התכונות הטובות – בתרבות הערבית הקדומה".
- ^ 1 2 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 68.
- ^ 1 2 3 4 5 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 69.
- ^ אברהם סלע, הערבים הפלסטינים במלחמת 1948, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 137.
- ^ 1 2 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 69–70.
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 70.
- ^ 1 2 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 71.
- ^ נג'אדה הצטרפה ל"ארגון" הערבי, דבר, 15 ביוני 1947