נדז'דה פון מק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נדז'דה פון מק

נדז'דה פון מקרוסית: Надежда Филаретовна фон Мекк;‏ 10 בפברואר 1831 - 13 בינואר 1894) הייתה אשת עסקים רוסיה, הנודעת כיום בעיקר בקשריה האמנותיים עם פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. פון מק העניקה לו במשך 13 שנים תמיכה כספית, שאפשרה לו להקדיש את כל זמנו להלחנה, אך בתנאי שלעולם לא ייפגשו. צ'ייקובסקי הקדיש לה את הסימפוניה הרביעית בפה מינור שלו. פון מק הייתה פטרונית רבת-השפעה של האמנויות בכלל ופעלה למתן תמיכה כספית לניקולאי רובינשטיין וקלוד דביסי.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פון מק נולדה כנדז'דה פילארטובנה פרולובסקאיה למשפחה עתירת נכסים וקרקעות. אביה, פילארט פרולובסקי, טיפח בה מגיל צעיר אהבה למוזיקה. מאמה, אנסטסיה דימיטריובנה פוטמקינה, קיבלה את המרץ, הנחישות והכישרון העסקי.

נדז'דה, שהתייחסה ברצינות רבה ללימודי המוזיקה בנעוריה, הייתה לפסנתרנית מוכשרת ביותר ובקיאה ברפרטואר הפסנתר, כמו גם בספרות ובהיסטוריה, שלטה בשפות זרות ובהערכת אמנויות חזותיות. היא אף קראה בכתבי הפילוסופים שופנהאואר והאידאליסט הרוסי ולדימיר סולוביוב.

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 16 נישאה לקרל פון מק, מהנדס בן 28 ובנם של מאיור אוטו אדם פון מק ווילהלמינה האפרברג - משפחה גרמנית-בלטית מריגה. לזוג נולדו 18 ילדים, ש-11 מהם שרדו הגיעו לבגרות.

חייו של קרל פון מק כעובד מדינה היו משמימים למדי ומשכורתו הייתה זעומה, אך מספר ילדיו גדל והלך במהירות והאחריות שהכבידה עליו הרתיעה אותו מהסתלקות ממשרה קבועה.

נדז'דה פון מק ראתה את הדברים באור שונה לגמרי. מבחינתה, מילוי תפקידיה כאם, אומנת, מחנכת, תופרת, עקרת בית וחדרנית היה קל פי כמה מעמידה בהשפלה שבראיית בעלה כבורג במכונה של ארגון ממשלתי. בה במידה לא היה בעמידה בכל החובות הביתיות הללו כדי לפגום בנחישותה או לרופף את מרצה כשדרבנה אותו לפרוש מעבודתו. רוסיה, ששיוועה למסילות רכבת, הרחיבה את רשת התעבורה שלה במהירות, ונדז'דה הרחיקה ראות די הצורך להבין, ששם טמון עתיד בעלה. היא לחצה ללא הרף על קרל למצוא שותף בעל הון ולהצטרף לשגשוג של בניין מסילת הרכבת הרוסית.

לבסוף נכנע קרל לבקשות אשתו והתפטר. היו להם רק 20 קופייקות ליום למחיה, אך נדז'דה צדקה כששמה את מבטחה בכשרונו כמהנדס. ב-1860 היו רק 100 מילין של מסילת רכבת ברוסיה. כעבור עשרים שנה, גדל המספר ליותר מ-15,000 מילין. לחלק גדול מפרץ ההתפתחות הזה היה אחראי קרל פון מק, ובזכותו היה למולטי-מיליונר. בקווים שלהנחתם היה אחראי היה קורסק לקייב והקו הרווחי ביותר ממוסקבה לריאזאן, שהחזיק במונופול על שינוע תבואות ממחוז האדמה השחורה לרוסיה התיכונה.

קרל פון מק מת בפתאומיות ב-1873. בצוואתו הניח לנדז'דה את השליטה בכל אחזקותיו הפיננסיות הכבירות, שכללו שתי רשתות מסילות, אחוזות נרחבות וכמה מיליוני רובלים. שבעה מ-11 ילדיהם עוד חיו בבית ונדז'דה התמקדה בעסקים ובחינוך אלה מילדיה שעוד היו תלויים בה. היא מכרה מסילת רכבת אחת וניהלה את השנייה בעזרת אחיה ובנה הבכור, ולדימיר.

עריצה אחוזת דיבוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מות בעלה, שמה פון מק קץ מכל וכל לחיי החברה שדיעה עד אז. היא פרשה להסתגרות מוחלטת כמעט. היא סירבה אפילו לפגוש את קרובי האנשים, שעמם עמדו ילדיה לבוא עמם בקשרי נישואים.

על פי כל התיאורים, פון מק הייתה מתנשאת ושתלטנית מטבעה וחלשה על משק ביתה כעריצה. היא אהבה - ותבעה - שהכל ייעשה כדברה, והקיפה את עצמה רק באומרי הן תמידיים. היא משלה בחיי ילדיה בכל פרט ופרט. כאשר בגרו, ארגנה את נישואיהם, קנתה להם בתים וריהטה אותם. כשרצתה לראות את ילדיה הנשואים, שיגרה להם צווי התייצבות במקום להזמינם אליה. נקל להבין, שילדיה לא תמיד הכירו תודה על הקיצוניות שאמם הפגינה בדאגתה (או בתחיבת אפה, תלוי בנקודת ראותו של הנוגע בדבר).

היא הייתה טרודה תמיד, כפייתית בעסקנותה המתמדת. היא לקחה את משרתיה הקשישים לסיורי ביקורת תקופתיים בביתה, ממרתף עד גג, ושום דבר, מן המרתף עד הגג, לא נשאר מעולם כשהיה. חבלים נשמרו בשבילה להתיר מקשריהם ולגלול מחדש. ספרים נקנו כדי שתוכל להפריד את דפיהם. היא קנתה כמויות של חוטי צמר, לכרוך לכדורים ולשלוח לבתה, הרוזנת בניגסן. תוך כדי כך, הייתה מזמנת אליה את בתה יוליה לבוא ולקרוא לפניה . יוליה לא התנגדה. מכל ילדי פון מק, הייתה הלהוטה ביותר לרצות את אמה, שתבעה ממנה כל מה שעלה בדעתה - וקיבלה את מבוקשה.

סביר להניח, שהייתה מודעת לכך, שהתנהגותה עושה אותה בלתי נסבלת. היא כתבה אל צ'ייקובסקי, "אני מאוד לא סבימפטית ביחסי האישיים, משום שאין בי שמץ נשיות; שנית, אינני יודעת איך להיות רכה ועדינה, והמאפיין הזה עבר בירושה לכל משפחתי. כולנו חוששים מגילויי חיבה או רגשנות, ומשום כך כל מסכת היחסים במשפחתנו חברית, או גברית, אפשר להגיד."[1]

השקפות אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדז'דה פון מק הייתה אתאיסטית מוצהרת. לא היה זה דבר יוצא דופן ברוסיה האריסטוקרטית בשנות ה-70' של המאה ה-19. הצורך הנוקב שלה בעצמאות, לעומת זאת, היה חריג מאוד לגבי אשה בת זמנה. ההתפלגות בין הצורך הזה לבין דאגתה למשפחתה הביאה לסתירות בין אמונותיה למעשיה. השקפותיה בעניינים שבלב היו מוסרניות מחמירות. עם זאת, היא לא האמינה בנישואים כמוסד חברתי. היא הצהירה בקביעות על שנאתה להם לפני צ'ייקובסקי. "אתה אולי חושב, פיוטר איליץ' יקירי, שאני חסידה גדולה של נישואים," כתבה ב-31 במרץ 1878, "אבל כדי שלא תטעה בכל מה שנוגע לי עצמי, אומר לך שההפך הוא הנכון, אני הנני אויבת בלתי מתפשרת לנישואים, אבל כשאני דנה במצבו של אדם אחר, אני מוצאת לי לנכון לעשות כן מנקודת הראות שלו."[2] בהזדמנות אחרת, קבעה ביתר לבביות אך בלא פחות נחישות, "אני מוצאת שחלוקת הזכויות והחובות, כפי שהיא נקבעת בתוקף חוקי החברה, הינה ספקולטיבית ובלתי מוסרית."על אף השקפותיה בנושא הנישואים, השלימה עמם כאמצעי להשגת יציבות חברתית ורבייה. ייתכן, שהתנסותה היא בתחום זה אילצה אותה להכיר בתועלת שבו. ייתכן, שהבנה זו היא שדחפה אותה לחתור להבאת כל ילדיה בברית הנישואים מוקדם ככל האפשר - להבטחת יציבותם אם תלך היא לעולמה. אלא שאפילו במסגרת הנישואים ראתה ביחסי מין בין גברים לנשים ניצול הדדי. הוגי דעות רוסים רדיקליים באותה תקופה, כגון ניקולאי צ'רנישבסקי ודמיטרי פיסארב תמכו בדעות, שלא היו רחוקות מדעותיה של פון מק. שניהם ראו בנישואים את עמוד התווך של החברה בבורגנית וקראו לחיסולם. פון מק רחשה כבוד מיוחד להגותו של פיסארב ולפוזיטיביזם של המאה ה-19 ככלל.

בהתחשב בהשקפות אלה, נקל לראות איך שנאת הנשים של צ'ייקובסקי ורתיעתו המוצהרת מנישואים קסמו למישהי כמו פון מק. גם ההומוסקסואליות שלו לא הטרידה אותה. ייתכן שבתה השנייה של פון מק, אלכסנדרה, סיפרה לה על נטיותיו המיניות בראשית קשריה עמו. ייתכן גם, שפון מק כבר ידעה על כך, כיון ששקדה מאוד על גילוי כל מה שיכלה על המלחין שלה. היא יכלה לפרש אהבה עזת-יצרים בין שני גברים כהפרזה סנטימנטלית, ועל כן, מובנת. אם בכלל (לפחות על פי המסורת המשפחתית של פון מק), ייתכן שידיעה זו חיזקה את ביטחונה, שאין שום אישה אחרת בחיי הרגש של צ'ייקובסקי.

תמיכה באמנויות הבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי רובינשטיין

הודות לעושרה העצום ולאהבתה למוזיקה, הייתה נדז'דה פון מק לגורם מניע ראשון במעלה באמנויות הביצוע ברוסיה. החריג היחיד לסתגרנותה הכללית הייתה סדרת הקונצרטים של האגודה המוזיקלית הרוסית במוסקבה. היא האזינה להם "אינקוגניטו", יושבת לבדה ביציע. באמצעות הקונצרטים הללו התוודעה אל ניקולאי רובינשטיין, שעמו קיימה קשר מורכב. על אף הכבוד שרחשה לכשרונותיו של רובינשטיין ולמרצו, לא נמנעה מלחלוק בתוקף על דעותיו במקרים מסוימים.

עוד בחיי בעלה החלה לתמוך באופן פעיל במוזיקאים צעירים. אחדים מן המוזיקאים הללו עבדו אצלה בקביעות. הם התגוררו בביתה וניגנו את היצירות האהובות עליה. היא שכרה את קלוד דביסי כמורה למוזיקה לבנותיה, והוא רצה לשאת לאישה אחת מהן. היא לא נתנה את הסכמתה לכך, משום שרצתה כי בנותיה יינשאו לגברים שתבחר היא עצמה (כך אומנם עשו, אבל הנישואים האלה הסתיימו כולם בגירושין).

קלוד דביסי

בפברואר 1880 נחלצה לעזרת הכנר הפולני הנריק וייניאבסקי, שנפל למשכב באודסה במהלך סיור קונצרטים. היא העבירה אותו לביתה ודאגה לטיפול רפואי בשבילו. הוא מת כעבור שבועות אחדים במוסקבה.

הקשר עם צ'ייקובסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי", מאת ניקולאי קוזנצוב 1893

ב-1877 היה בין המוזיקאים שנהנו מתמיכתה הכנר יוזף קוטק, שעמו ניגנה מוזיקה קאמרית. קוטק היה תלמיד לשעבר וידיד של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, ומי שהמליץ עליו לפון מק היה ניקולאי רובינשטיין. עוד קודם לכן התרשמה מן המוזיקה של צ'ייקובסקי, בין השאר מן הפואמה הסימפונית "הסערה", וחקרה את רובינשטיין עליו באריכות. אולי בהמרצת קוטק, כתבה פון מק אל המלחין.

במכתבה הציגה את עצמה כ"מעריצה נלהבת" והזמינה אצלו כמה יצירות לכינור ופסנתר לנגינה באחוזתה. צ'ייקובסקי, שאולי ידע כבר משהו על המוניטין שלה כפטרונית אמנות, נעתר מניה וביה. אחת מהזמנותחיה הראשונות הייתה למארש אבל.[3] הם המשיכו להתכתב במהלך התקופה הקצרה והמיוסרת של נישואיו הכושלים. הקשר ביניהם הלך והתפתח, ופון מק העמידה לרשותו קצבה כספית גדולה די הצורך (6,000 רובל לשנה) לאפשר לו לפרוש ממשרת ההוראה שלו בקונסרבטוריון של מוסקבה ולהקדיש את מלוא עתותיו ליצירה. (סכום זה היה אוצר קטן. פקיד ממשלה זוטר בימים ההם היה צריך לפרנס את משפחתו ב-300 עד 400 רובל בשנה).

צ'ייקובסקי קיבל בהכרת תודה את תמיכתה של פון מק. אף על פי כן, התמיכה גרמה לאי-נוחות רגשית מסוימת ולמתיחות מתחת לפני השטח. שניהם התמודדו עם המצב המביך בעדינות ראויה לציון. עם זאת, צ'ייקובסקי לא יכול היה שלא להרגיש אי-נעימות לא ברורה בגין החסדים שהרעיפה עליו. הוא כתב אליה בגלוי בעניין זה: "... ביחסי אתך מטרידה אותי עובדה זו, שבכל פעם שאנחנו מתכתבים, יש כסף בתמונה."[4]

רעים לעט[עריכת קוד מקור | עריכה]

השניים ניהלו התכתבות משמעותית, שבמהלכה החליפו מעל 1,200 מכתבים בין 1877 ל-1890. הפרטים שבהם שיתפו איש את רעותו היו יוצאי דופן לגבי שני אנשים, שלא נפגשו מעולם. הוא חשף לפניה יותר מידע על חייו ועל תהליכי היצירה שלו משאר לפני כל אדם אחר. המשוב שלה קיבל חשיבות כה רבה בעיניו, שאחרי שהמבקרים הצליפו ללא רחם בהסימפוניה החמישית שלו, היא זו שחיזקה אותו בתמיכתה להמשיך בהלחנה. אף כי מכתבים אלה התגלו כאוצר בלום לחוקרי צ'ייקובסקי במהלך השנים, הרי רבים מהם סבלו מקיצוצים שערכו בהם עורכים קודמים. בימים אלה מתוכנן לצאת אוסף, שיכיל את כל המכתבים שנותרו לפליטה במלואם, בהם הרבה מכתבים, שהתגלו רק לאחרונה.

לפני מותה האמינה פון מק, שהמכתבים הושמדו. כשצ'ייקובסקי קיבל את בקשתה להשמידם, הניח את דעתה שבקשתה מולאה, ואחר תייק את המכתב הזה עם שאר המכתבים לעדות לדורות הבאים.

פון מק נשארה תומכת מושבעת ומסורה בצ'ייקובסקי ובמכלול יצירותיו, אבל הקשר שלה עמו היה מותנה בכך, שלא תיפגש עמו. תנאי זה לא נבע פשוט מסירובו להתאים את עצמו לציפיותיה. היא השתוקקה לראות בצ'ייקובסקי את אידאל המלחין-פילוסוף, במידה רבה דגם של "על אדם" שבכתבי פרידריך ניטשה. צ'ייקובסקי הבין זאת וכתב לפון מק, "את צודקת לגמרי, נדז'דה פילארטובנה, בהשערתך, כי מזגי נוטה לרגשות הרוחניים יוצאי הדופן שלך עצמך, שאותם אני מבין בשלמותם." הם נפגשו אומנם בשתי הזדמנויות, מפגש מקרי לחלוטין, אך לא החליפו דברים.

יחסיהם, מעצם הגדרתם, סיפקו את צרכיה העמוקים ביותר של פון מק. מושג הארוטיות שלה היה רגשי יותר מאשר גופני. השקפתה השלילית על הנישואים הייתה חדורה גישה פרגמטית צרה, אפילו אנינות סולדת, למיניות. גישה זו עוררה כנראה בתודעתה את יקוד התשוקה האפלטונית שאפיינה את יחסה כלפי צ'ייקובסקי. כך יכלה להתיר את רסן רגשותיה עם צ'ייקובסקי ובה בשעה להסתייג מכל מה שנראה בעיניה כאי-הנעימות, הוולגריות, הכלימה וההשפלה שקישרה עם אהבה מינית. נגינת הרדוקציה לפסנתר של הסימפוניה הרביעית, שקיבלה באוקטובר 1879, השפיעה עליה נפשית וגופנית במידה כזאת, שחשפה במכתבה אל צ'ייקובסקי את הרגשות שבלמה במשך שנתיים:

Cquote2.svg

מסופקת אני אם תוכל להבין אי-פעם כמה קנאית אני ביחס אליך, למרות היעדר המגע האישי בינינו. היודע אתה, כי קנאית אני ללא תקנה, כשם שיכולה להיות רק אישה ביחס לגבר שהיא אוהבת? היודע אתה, כי כאשר נשאת לך אישה, היה הדבר קשה מאד בשבילי, כאילו נשבר חלק מליבי? המחשבה, שאתה שרוי בקרבת אותה אישה הייתה מרה וללא נשוא. היודע אתה, כמה מרושעת אני? שמחתי בשעה שהיית אומלל עמה! [...] שנאתי אותה אישה, מפני שלא עשתה אותך מאושר, אך הייתי שונאה אותה שבעתיים, אילו מצאת את אושרך עמה. הייתי סבורה כי היא גזלה ממני את אשר חייב היה על פי דין להיות שלי בלבד, מאותו טעם שאוהבת אני אותך יותר מאשר כל אדם אחר ומעריכה אותך יותר מכל דבר בעולם. [...] מוטב שתדע, כי אינני כה אידיארלית כפי שהנך מדמה בנפשך, אם כי אין בכוחו של דבר זה לשנות ולא כלום ביחסינו. איני רוצה בשינויים.

Cquote3.svg
– ויינשטוק, "צ'ייקובסקי", עמ' 171-2, תרגום אברהם לביוש, הוצאת לדורי

פון מק שימרה עד תום יחסיהם, לפחות על הנייר, את הדימוי הנעלה של צ'ייקובסקי כ"ידידה האהוב". מכתבים גילו במהלך השנים את המגרעות הרבות מספור של שני הצדדים המעורבים. שניהם היו נוירוטיים ונוטים לדיכאון, שאותו הגדירה "מיזנטרופיה" שניהם היו אקסצנטריים וקפריזיים. צ'ייקובסקי נטה לעתים לגניבת דעת, שהייתה כמעט שקופה. פון מק הייתה לעתים קרובות פולשנית ובלתי עקבית. אף על פי כן, שניהם התעלו על התכונות הקטנוניות הללו. על אף הנתק שנוצר ביניהם בסופו של דבר, מסירותם ההדדית, בשיאה, יכלה להיחשב למופת של יחסים בין שני אנשים מסובכים ומורכבים רוחנית.

הקדשת הסימפוניה הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאות להערכתו, הקדיש צ'ייקובסקי את הסימפוניה הרביעית לפון מק. הייתה לכך חשיבות משום שמפאת טבעה של פטרונות אמנותית בחברה הרוסית, הפטרון והאמן נחשבו לשווים. הקדשות יצירות לפטרונים היו ביטויים של שותפות אמנותית. בהקדישו את הסימפוניה הרביעית לפון מק, אישר את מעמדה כשותפה שוות ערך ביצירתה.[5]

איחוד סמלי ומתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1883 נשא בנה של פון מק, ניקולאי, את אחייניתו של צ'ייקובסקי, אנה דווידובה, לאישה, אחרי חמש שנים של מאמצי שידוך מצד צ'ייקובסקי ופון מק. פון מק, ששהתה אותו זמן בקאן, לא הייתה נוכחת בחתונה. בכך שמרה אמונים למנהגה להימנע מכל קשר עם משפחות בני זוגם של צאצאיה. צ'ייקובסקי, לעומת זאת, בא והתוודע אל יתר שבט פון מק.

בהתחלה ששו פון מק וצ'ייקובסקי על האירוע, בראותם בו הגשמה סמלית של הקשר ביניהם. דברים שאירעו בהמשך גרמו להם להטיל ספק בכוונתם. אנה, קשת-עורף ביותר כשלעצמה, השתררה על בעלה. היא גם התייצבה נגד חמותה בעננינים שנגען למשפחה - התנגדות שבאה לביטוי בוטה ביותר בסכסוך שפרץ בין בנה הבכור של פון מק ושותפה לעסקים, ולדימיר, ליתר המשפחה.

במקום לקרב את פון מק וצ'ייקובסקי, אפשר שהאיחוד בין אנה לניקולאי תרם לתקיעת הטריז ביניהם. צ'ייקובסקי התנער למעשה מאחייניתו במאמץ למנוע מריבה. פון מק הסתירה ממנו את רגשותיה האמיתיים לגבי ההתרחשויות.

הניתוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1890 שלחה פון מק את מלוא התמיכה השנתית מראש בלוויית מכתב, ששם קץ לחסותה. היא טענה לפשיטת רגל. הגורם המפתיע ביותר בניתוק הקשר הייתה פתאומיותו. רק שבוע קודם לכן שלחה לו מכתב טיפוסי, אינטימי, אוהב וגלוי-לב. המכתב עסק ברובו בהתנהגות ילדיה, המפזרים ללא חשבון את ירושתם העתידה. נושא זה היה עילת תרעומת מתמדת לפון מק ולא בהכרח התראה לניתוק קשריה עמו והפסקת תמיכתה. עם זאת, הסבר אחד הגיוני למתן תמיכה שנתית בבת אחת לצ'ייקובסקי עשוי להיות החשש, שמא לא יימצאו לה די כספים להעביר אליו בהמשך על פי ההסדר החודשי הרגיל ביניהם.

מחמת פתאומיות המעשה, יש הסבורים שפון מק שמה קץ לחסותה משום שנודע לה דבר ההומוסקסואליות של צ'ייקובסקי. אחרים מבטלים רעיון זה. משמעות רבה נודעת לבקשת פון מק מצ'ייקובסקי במכתבה האחרון, לבל ישכחנה. היא לא הייתה מבטאת משאלה כזאת לו פעלה מתוך טינה כלפי מה שתפסה כפגם מוסרי. הנחה אפשרית, אולי סבירה יותר, היא, שמשפחתה איימה לעשות פומבי לנטיותיו המיניות של צ'ייקובסקי. במקרה זה, פון מק הייתה מנתקת את קשריה עמו כדי להגן עליו משערוריה.

לשתי עובדות היה מקום בהחלטתה של פון מק:

  1. בשנת 1890, הייתה פון מק חולה אנושה. היא נמצאה בשלב האחרון של שחפת, שתכניע אותה חודשיים אחרי מות צ'ייקובסקי. דילדול זרועה הימנית עד כדי ניוון עשה את מלאכת הכתיבה לבלתי אפשרית כמעט. בעיה זו לא הייתה חדשה לצ'ייקובסקי. הניוון הגובר, מלווה עוויתות חריפות בידיים, החל עוד בקיץ 1882 והחמיר בהתמדה. מצב זה היאט לאין שיעור את קצב ההתכתבות של פון מק, כיון שכתיבת כל שורה, ואחר כל כמה מילים, היסבה לה כאבים. היא הביאה את הדבר לידיעתו במכתבים קודמים. הכתבה לאדם אחר הייתה מביכה - בייחוד מסרים גלויים, נטולי רשמיות ואישיים כאלה שהיא וצ'ייקובסקי החליפו ביניהם.
  2. פון מק הייתה נתונה ללחץ משפחתי קשה. ילדיה היו נבוכים מקרבתה לצ'ייקובסקי. בחברה התהלכה רכילות על המלחין ו"לה מק". המצב נראה, לפחות בעיני קרובי משפחתה העוינים, שערורייתי יותר ויותר. גרוע מזה, מבחינתם, הוא המשיך לקחת את כספה ללא נקיפת מצפון גם אחרי שקיבל גמלה נדיבה מן הצאר אלכסנדר השלישי. הגמלה הממלכתית הזאת, שהוענקה לו בשנת 1888, הסתכמה ב-3,000 רובל בשנה. אם כי סכום זה היה רק מחצית ממה שקיבל מדי שנה מפון מק, בכל זאת היה גדול פי 10 ממשכורתו של עובד ציבור ממוצע. כאשר מצבם הכספי של הילדים הורע, גברה נחישותם לשים קץ להסדר בין אמם לצ'ייקובסקי. בין אמצע שנות ה-90' לסופן, במשך תקופה של חודשיים, פקדו את ביתה כל ילדיה הבוגרים פרט לאחד. ייתכן שניתן לה אולטימטום בלתי חוזר. בנה הבכור, ולדימיר, שהיה מקורב אליה ושותף למפעליה העסקיים, חלה ונמצא במצב של התנוונות גופנית ורוחנית. ייתכן, שבמצבה היא החולני ראתה בכך עונש משמיים על כך, שהשקיעה מכספה ומאהבתה, שבנה עשוי היה לראות כמגיעים לו בזכות, במלחין שאיננו מבני המשפחה.[6]

המכתב והתשלום האחרון מפון מק לצ'ייקובסקי נמסרו ביד משרת מהימן שלה, איבן וסילייב, שלו נטתה חיבה מיוחדת. מעולם לא שלחה לו דבר בדרך זו קודם לכן. תמיד שלחה מכתבים והמחאות בדואר. אם לא יכלה עוד לשלוט באופן אישי בהתכתבותה, ואם רצתה להסתיר את פעולתה מכל הסובבים אותה, נמצא שפתרה שתי בעיות בפעולה יחידה זו.

היא גם ידעה, שצ'ייקובסקי זקוק לעתים קרובות למזומנים, על אף מה שהעניקה לו. צ'ייקובסקי היה מנהל כספים גרוע. בעתות לחץ היה מבקש מפון מק מפרעה על חשבון קצבת החודשים הבאים. בהכירה את הרגלו זה, ייתכן שצפתה את הצורך שלו בכסף. אפשר שהחלה להתכונן לניתוק כבר באמצע שנת 1889, בדעתה כי בוא יבוא במוקדם או במאוחר.

אחרי תגובתו הראשונה, הנבעתת של צ'ייקובסקי, שנבעה מחרדה למצבו הכספי לאחר הפסקת התמיכה שהורגלה בה, נרגע והחל לדאוג לפון מק. הוא ניסה ליצור עמה קשר, במכתב מ-18 ביוני 1891, אך חתנה, פאכולסקי, השיב לו, כי במצב עצביה המעורער איננו מעז להראות או לקרוא לה את מכתבו של צ'ייקובסקי. עם זאת, ציין פאכולסקי, בעומק לבה ממשיכה לבעור חיבתה הנושנה לידידה הוותיק. בכך נאלץ צ'ייקובסקי להסתפק, לפי שעה.[7]

קנאת אחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודסט צ'ייקובסקי

אדם אחד שבירך אולי על הניתוק היה אחיו של צ'ייקובסקי, מודסט. גם מודסט, כמוהו כאחיו, היה הומוסקסואל. כששני האחים דנו בפעולתה של פון מק, מודסט לא ניסה לתרץ את התנהגותה. תחת זאת אמר, כי מה שצ'ייקובסקי ראה כקשר יחסים יחיד במינו והדדי בין שני ידידים, היה לפון מק שגיון חולף של אישה עשירה.

מן הראוי להטיל ספק מסוים בשיפוטו של מודסט בעניין זה. עם כל הערצת האלילים שרחש לאחיו, רגשותיו של מודסט היו, למעשה, אמביוולנטיים במובהק. אין זה בלתי סביר, שמודסט חש קנאה עזה כלפי אחיו, היוצר עתיר ההצלחה, ובמקביל חשש, שמעמדו בחיי אחיו מתערער בשל אותה ידידה חשאית, שהייתה יריבתו הצמודה במאבק על תשומת לבו וחיבתו של האח. בדיוק כפי שפרידתו של צ'ייקובסקי מאשתו אנטונינה הייתה עשויה לשמח את פון מק, כך ייתכן, שהניתוק שלו מפון מק שימח את מודסט.

מודסט היה לרושם קורותיו של המלחין. לטענתו, צ'ייקובסקי ראה בניתוק שפון מק כפתה על יחסיהם מעשה של בגידה. עוד אמר, שמרירותו של צ'ייקובסקי לא שככה וכי על ערש מותו חזר המלחין שוב ושוב על שמה של פון מק בנימת תוכחה. עם זאת, במשפחת פון מק הילך סיפור שונה מאוד.

פיוס אפשרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלינה פון מק, בתם של ניקולאי, בנה של נדז'דה פון מק, ואנה, אחייניתו של צ'ייקובסקי, טענה, שהקרע אוחה בחשאי. בספטמבר 1893, שבועות ספורים לפני מות צ'ייקובסקי, עמדה אנה לצאת לניס. פון מק גססה ואנה הייתה בדרכה לטפל בה. צ'ייקובסקי ביקש ממנה להפציר בידידתו לשעבר לסלוח לו על שתיקתו. ההתנצלות הזאת התקבלה בלב שלם מצד פון מק, שהשיבה לו ברוח דומה.

רושם קורותיו של צ'ייקובסקי, ד"ר דייויד בראון, טוען, כי הדיווח של גלינה "מבוסס במידה רבה על שמועות ויש בו הרבה הפרזה רומנטית." אף על פי כן, הוא מוכן להודות, שדבריה אינם משוללים סבירות מסוימת, מה גם שגלינה קיבלה את הסיפור ישירות מאמה.[8]

בעיות כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענתה של פון מק לפשיטת רגל לא הייתה נכונה לגמרי. במקביל להונו הגדול, הותיר אחריו קרל פון מק חובות גדולים במותו. היקף החובות האלה עלה בהרבה על מה שהיה ידוע לאשתו. שמועות על החוב הזה החלו להסתובב בציבור בראשית שנות ה-80' של המאה ה-19. צ'ייקובסקי שאל אותה על כך במכתבו.

החוב הצטבר והסתבך עוד יותר בגלל הניהול הפיננסי של נכסיה העסקיים של פון מק בידי בנה ולדימיר. ולדימיר היה מחונן בתחום יחסי הציבור כמו אביו בתחום ההנדסה, אבל בניהול כספים נהג פזרנות כמו אמו. הוא היה חביב על אמו מכל ילדיה ואולי משום כך האריכה רוחה כלפי אורחות חייו במשך זמן רב כל כך. מצב זה, לרוע המזל, חידד את יחסי האם והבן עם שאר האחים ועם גיסתו אנה (אחייניתו של צ'ייקובסקי). הם טענו, בין השאר, שהוא לוקח מכספי החברה לשימושו האישי. בין אם הייתה אמת בהאשמות או לאו, נכסי פון מק עמדו בסיכון פיננסי רציני.

ולדימיר סבל מהתמוטטות עצבים ב-1890. באותו קיץ שחררה אותו אמו ממשרתו. מחליפו היה עוזרה האישי של פון מק, ולדיסלב פאכולסקי. פאכולסקי, שפון מק העסיקה אותו תחילה כמוזיקאי, היה לחתנה כשנשא לאישה את בתה יוליה. הוא היה מנוסה הרבה יותר מוולדימיר בניהול פיננסי והצליח להציל את נכסיה של פון מק מפשיטת רגל. עלתה גם השערה, כי כעוזרה של פון מק, נמצא בעמדה שאפשרה לו לאכוף את רצון המשפחה ביירוט מכתבים אל ומאת צ'ייקובסקי. עם זאת, אין אפשרות להעריך בוודאות את מלוא ההיקף של מאמציו בסוגיה זו עד שייחשפו עוד ראיות, שנגנזו ועוד לא נמצאו. בינתיים אובחנה אצל ולדימיר שחפת מתקדמת, אותה מחלה שממנה סבלה אמו ושתביא עליו את הקץ בשנת 1892.

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדז'דה פון מק מתה משחפת ב-13 בינואר 1894 בניס שבצרפת, כחודשיים אחרי מות צ'ייקובסקי.

אחרי מות חמותה, נשאלה אנה פון מק איך נשאה הפטרונית המנוחה את מותו של צ'ייקובסקי. אנה ענתה, "היא לא נשאה אותו."[9]

תרומת גלינה ניקולייבנה פון מק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1985 תרמה גלינה לאוניברסיטת קולומביה אוסף, שכלל את התרגום שלה ל-681 מכתבים שגתב צ'ייקובסקי למשפחתו. האוסף מכסה את התקופה בין מרץ 1861 לספטמבר 1893.

מראי מקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bowen, Catherine Drinker and von Meck, Barbara. Beloved Friend: The Story of Tchaikowsky and Nadejda von Meck (New York: Random House, 1937).
  • Brown, David. Tchaikovsky: The Crisis Years, 1874-1878, (New York: W.W. Norton & Co., 1983). ISBN 0-393-01707-9.
  • Brown, David. Tchaikovsky: The Years of Wandering (New York: W.W. Norton & Company, 1986)
  • Brown, David. Tchaikovsky: The Final Years (New York: W.W. Norton & Company, 1992)
  • Brown, David. Tchaikovsky: The Man and his Music (London: Faber & Faber, 2006). ISBN 0-571-23194-2. Also (New York: Pegasus Books, 2007). ISBN 1-933648-30-9.
  • Holden, Anthony. Tchaikovsky: A Biography Random House; 1st U.S. ed edition (February 27, 1996) ISBN 0-679-42006-1
  • Poznansky, Alexander. Tchaikovsky: The Quest for the Inner Man Lime Tree (1993) ISBN 0-413-45721-4 (hb), ISBN 0-413-45731-1 (pb)
  • To My Best Friend: Correspondence Between Tchaikovsky and Nadezhda von Meck 1876-1878. By Peter Ilyich Tchaikovsky, Nadezhda von Meck (1993)
  • Warrack, John. Tchaikovsky (New York: Charles Scribner's Sons, 1973)
  • Troyat, Henri. La Baronne et le Musicien. Madame von Meck et Tchaïkovski. Editions Grasset. 2006.

* באואר, קתרין דרינקר ופון מק, ברברה. "ידיד אהוב: סיפורם של צ'ייקובסקי ונדז'דה פון מק" (ניו יורק, רנדום האוז, 1937)

  • בראון, דייויד. "צ'ייקובסקי: שנות המשבר, 1874-1878", (ני יורק: נורטון ושות', 1983)
  • בראון, דייויד. "צ'ייקובסקי, שנות הנדודים", (ניו יורק, נורטון ושות', 1986)
  • בראון, דייויד. "צ'ייקובסקי, השנים האחרונות" (ניו יורק, נורטון ושות', 1982)
  • בראון, דייויד. "צ'ייקובסקי, האיש והמוזיקה" (לונדון: פאבר את פאבר, 2006. גם ניו יורק: ספרי פגסוס, 2007)
  • הולדן, אנתוני. "צ'ייקובסקי: ביוגרפיה" (רנדום האוז; מהדורה ערוכה ראשונה בארצות הברית 27 בפברואר 1996)
  • פוזננסקי, אלכסנדר. "צ'ייקובסקי: החיפוש אחר האדם הפנימי" ליים טרי (1983)
  • "לטוב בידידי: התכתבות בין צ'ייקובסקי לונדז'דה פון מק 1876-1878". מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ונדז'דה פון מק, 1893
  • ואראק, ג'ון. "צ'ייקובסקי" (ניו יורק: בני צ'ארלס סקריבנר, 1973)
  • אנרי טרויה. "הברונית והמוזיקאי. מאדאם פון מק וצ'ייקובסקי" (בצרפתית) הוצאת גראסה 2006

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tchaikovsky, P.I., Perepiska s N.F. fon Mekk (1876-1890) [Correspondence with N.F. von Meck], ed. Zhdanov, Vladimir and Zhegin, Nikolai (Moscow and Leningrad, 1934-1936), 3:197. As quoted in Poznansky, 197.
  2. ^ As quoted in Poznansky, 198.
  3. ^ This work, never published, is now considered lost.
  4. ^ Tchaikovsky, P.I., Perepiska s N.F. fon Mekk (1876-1890) [Correspondence with N.F. von Meck], ed. Zhdanov, Vladimir and Zhegin, Nikolai (Moscow and Leningrad, 1934-1936), 1:14. As quoted in Poznansky, 200.
  5. ^ Maes, 140-141.
  6. ^ ויינשטוק, "צ'ייקובסקי" עמ' 257
  7. ^ ויינשטוק, "צ'ייקובסקי" עמ' 258
  8. ^ Brown, David, Tchaikovsky: The Final Years (New York: W.W. Norton & Company, 1992), 292-293
  9. ^ Vospominanya (1980). As quoted in Holden, 401.