נדידת האדם הקדמון
נדידת האדם הקדמון היא תאוריה בתחום האבולוציה של האדם, פלאואנתרופולוגיה ופרהיסטוריה אשר לפיה האדם הקדמון מסוג הומו ארקטוס (האדם הזקוף), החל לנדוד או להגר מאפריקה אל אירופה ואסיה לפני כ-2 מיליון שנה (2 משל"ז).
לאחר התפשטות והתרחבות ההומו ארקטוס, החלה התפשטות האדם הנבון (הומו ספיאנס) שהגיע למזרח התיכון לפני כ-70,000 שנה ומשם לדרום אסיה לפני כ-50,000 שנה ומשם לאוסטרליה לפני כ-40,000 שנה ופרץ לאזורים אשר אליהם לא הגיע ההומו ארקטוס. אל אירופה הגיע האדם הנבון לפני כ-40,000 שנה ולמזרח אסיה וצפון אמריקה לפני כ-30,000 שנה.
האדם הקדמון (לפני האדם הנבון)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – התפשטות מוקדמת של הומינינים אל מחוץ לאפריקה
בני משפחת האדם הקדמון, בהם הומו ארגסטר, הומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס, נדדו מאפריקה בתקופת הפליסטוקן המוקדמת, ככל הנראה כתוצאה מתופעה המוסברת ב-Sahara pump theory (אנ') לפני כ-1.9 מיליון שנה, והתפזרו לרוב העולם הקדום ועד דרום-מזרח אסיה. המועד המדויק יותר של ההתפשטות מעבר לאפריקה חופף עם עדויות לקיומו של ה"הומו ארגסטר" בממצאי מאובנים והופעת הדו-רגליות במלואה כמיליון וחצי שנים אחרי הופעת האדם בכלל וכלי האבן הראשונים של טכניקת האולדובאי. אתרי מפתח ביציאה מאפריקה הם ריוואת שבפקיסטן (1.9 משל"ז), תל עובדיה שבישראל (1.6 משל"ז) ודמניסי שבגאורגיה (1.7 משל"ז).
סין אוכלסה לפני כמיליון שנה, אולם קיימות עדויות לכלי אבן בני 1.6 משל"ז. לדרום-מזרח אסיה, אל האי ג'אווה, הגיע האדם לפני כ-1.7 מיליון שנה. מערב אירופה אוכלסה בהרי אטאפוורקה כ-1.2 משל"ז. ישנה תאוריה השנויה במחלוקת כי "האדם הזקוף" בנה רפסודות, והפליג באוקיינוסים. האדם הקדמון אינו ההומיניד הראשון שהתיישב באסיה, קדמו לו הפונגינאים ובפרט הסיוופיתקוס כ-15 מיליון שנה לפני כן בדרום-מזרח אסיה.
נדידת האדם הנבון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתוך אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי המחקר, האם הקדמונית המשותפת לכל בני האדם, המכונה חוה המיטוכונדרית, חיה לפני כ-200,000 שנה, זמנו של האדם הנבון הקדום באפריקה, ואדם כרומוזום Y, האב המשותף של כל האנשים החיים כיום, חי לפני כ-142,000 שנה. המחקר הרב והמגוון בלימוד הגנטיקה האפריקאית מצא כי הבושמנים הדגימו את הגיוון הגנטי הרב ביותר ומראה כי הם אחד מ-14 צבירי קדמונים קדומים ביותר. המחקר איתר את המקור לנדידה של האדם המודרני בדרום מערב אפריקה, קרוב לגבול הימי בין נמיביה ואנגולה. לפני כ-80 אלף עד 100 אלף שנה, התפצלו שלושה ענפים מהאדם הנבון: הנושאים את קבוצות המיטוכונדריות L1 ו-A אכלסו את דרום אפריקה (צאצאי קוסיאן), נושאי קבוצות L2 ו-B התיישבו במרכז ומערב אפריקה, ונושאי L3 נשארו במזרח אפריקה.
יציאה מאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי תאוריית מוצא האדם מאפריקה, קבוצה קטנה של נושאי הגן המיטוכונדרי L3 ממזרח אפריקה נדדה לצפון-מזרח, ככל הנראה, בחיפושים אחר מזון או בריחה משינויי אקלים, תוך כדי חציית ים סוף לפני כ-70,000 שנה והחלה להתפשט בשאר העולם. קיימים גם ממצאים מלפני 90,000 שנה המצביעים על נדידות מחוץ לגבולות אפריקה גם על פני מרחבים יבשתיים.[1]
לפני כ-50,000 שנה נכנס העולם לעידן הקרח האחרון וגובה פני הים היה נמוך כתוצאה מהצטברות קרח בקטבים. כיום רוחבו של ים סוף באזור מצר באב אל מנדב הוא כ-20 ק"מ, אך לפני כ-50,000 שנה רוחבו היה צר בהרבה וגובה פני הים היה נמוך בכ-70 מטר. אף על פי שהמצר לא היה אף פעם סגור ביבשה רצופה, ככל הנראה היו בו איים, שאפשרו לחצות את הים ברפסודות פשוטות. ערימות פסולת בנות 125,000 שנה שנמצאו באריתריאה, מעידות כי מזונו של האדם הקדום כלל מאכלי ים אשר הושגו באמצעות סריקת החוף (Beachcombing). עובדה זו מאששת את הסברה כי האדם הקדום חצה את ים סוף בחיפוש אחר מזון בחופים שרגל אדם לא דרכה בהם עד אז.
דרום אסיה ואוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההומו סאפיינס שהיגרו מאפריקה למערב אסיה התפשטו לאורך חופי חצי האי ערב ואיראן עד שהגיעו למזרח אסיה, וקבוצה מהם הגיעה להודו. קבוצת הומו סאפיינס אחרת פנתה צפונה וקבוצות מתוכה פנו לאירופה, כשהן מחליפות את הניאנדרטלים, אם על ידי נישול והכחדה, אם על ידי הזדווגות והטמעה. העדויות הארכאולוגיות והגנטיות בנושא עדיין נחקרות.
מהקבוצה שפנתה מזרחה והגיעה להודו, הגיע חלק לחופים הדרום-מזרחיים של אסיה, וקבוצה מהם עברה לאוסטרליה לפני 55,000 עד 30,000 שנה,[2] כשרוב ההערכות מתארכות את המעבר לתקופה שלפני 46,000 עד 41,000 שנה. אלה אבות האבוריג'ינים האוסטרלים. עם זאת, ייתכן שקבוצה אחרת של הומו סאפיינס עברה בנתיב זה מוקדם יותר, אף לפני 60,000 שנה, וזאת לאור הראיות שקיימות להגירת ההומו סאפיינס מאפריקה לדרום-מזרח אסיה לאורך צירים רבים, הגירה שבמהלכה הזדווג ההומו סאפיינס עם מיני אדם נוספים, בהם האדם הדניסובי, הומו ארקטוס והאדם הניאנדרטלי.
בתקופה זו היו פני הים נמוכים בעשרות מטרים בהשוואה לגובהם כיום, ודרום-מזרח אסיה הייתה יבשת אחת בשם מדף סונדה (אנ'). כך יכלו המתיישבים לעבור בנתיב שהוביל לכיוון דרום מזרח עד שהגיעו לאוסטרליה, שבאותה תקופה הייתה מחוברת לגינאה החדשה. לפי חישוביו של מקס קרל וילהלם ובר (אנ') בקבעו את קו ובר, קיים פער של כ-90 ק"מ בין הפלורה והפאונה של יבשת אסיה לבין אלו של אוסטרליה, והדבר מעיד על פער ימי בין היבשות - מה שמעיד על יכולות שיט של האוכלוסייה הנודדת. הומו ארקטוס לא הגיע לאוסטרליה, אם כי הגיע לפלורס שבאיי סונדה.
אם התיארוך נכון, הרי שהאדם המודרני הגיע לאוסטרליה כ-10,000 שנה לפני שהגיע לאירופה. האפשרות לכך עולה מההנחה שהנודדים העדיפו את האקלים החמים יותר של ציר הנדידה על פני קווי רוחב, לכיוון מזרח, על פני נדידה צפונה, וזאת עקב התאמתם לתנאי האקלים הדומים יותר שהיו באפריקה, יבשת מוצאם. עדות נוספת התומכת בתאוריה זו היא היכחדותם של כל המגה-פאונה, במשקל של יותר מ-100 קילו, באוסטרליה, באותה תקופה של נדידת ההומו סאפיינס לאוסטרליה,[3] וכן היכחדותם הבו-זמנית של חיות אוסטרליות שעד להגעת האדם חיו ללא טורפים, מה שמצביע על הכחדה עקב הגעת האדם (כפי שאולי קרה מאוחר יותר באמריקה, עם חציית האדם את מצר ברינג לפני 15,000 עד 10,000 שנה).
באותה תקופה נראה ששלוחות מקבילות של הגירה היו לסין ומשם ליפן. עדויות לכך הן שרשרת של יישובי חוף וכן התחקות אחר מוצאם המיטוכונדריאלי והכרומוזומלי. מחקרים גנטיים מעודכנים יותר מצביעים על האפשרות שאוכלוסייתן של אוסטרליה וגינאה החדשה מורכבת מצאצאיו של גל הגירה אחד ובו הומו סאפיינס מאירואסיה, ולא מצאצאיהם של מספר גלי הגירה. גשר היבשה בין פפואה - גינאה החדשה לבין אוסטרליה שקע מתחת למים לפני כ-8,000 שנה, וכך נפרדו אוכלוסיות אוסטרליה ופפואה זו מזו.[4]
אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסברה כי אירופה אוכלסה על ידי מהגרים ממרכז אסיה והמזרח התיכון. תהליך ההתפשטות החל לפני כ-45,000 שנה ולקח כ-15,000 שנים עד שאוכלסה במלואה.[5][6] במהלך זמן זה, האדם הניאנדרטלי חלק עם ההומו ספיאנס את אירופה במשך זמן לא רב יחסית, והלך והתמעט עד שנכחד סופית. הניאנדרטלים היו חסונים יותר וככל הנראה גם חזקים מההומו ספיאנס. לאחר שחיו באירופה כ-200,000 שנה היו הניאנדרטלים חסינים כבר מפני הקור והסיבה להכחדותם לא ברורה לגמרי. האוכלוסייה הקדומה של האדם המודרני (מבחינה אנטומית) שאכלסה את אירופה ידועה בשם קרו-מניון.
מרכז וצפון אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שושלות מיטוכונדריות בשם Haplogroups מסוג A,B,G שמקורותיהן לפני כ-50,000 שנה איישו את סיביר, קוריאה ויפן לפני כ-35,000 שנה. חלק מאוכלוסיות אילו היגרו לצפון אמריקה.
אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמריקה יושבה על ידי אסיאתים אשר חצו אליה מסיביר אל אלסקה בעידן שבו פני הים היו רדודים והיבשת האבודה ברינגיה שימשה כגשר יבשתי שחיבר את צפון אמריקה עם אירואסיה. ככל הנראה הם השתמשו בנתיב הדרומי שהיה חם יותר. ישנה מחלוקת לגבי הזמן שבו יושבה אמריקה ומספר ההגירות אליה. ממצאים שנויים במחלוקת אשר נמצאו במונטה ורדה שבצ'ילה מעידים על הימצאותו של האדם באמריקה לפני כ-33,000 שנה. המקום הקדום השני הוודאי יותר לנוכחות האדם באמריקה קשורים לתרבות קלוביס אשר תוארכו לתקופה שלפני 11,000 שנה. הממצאים של חודי קלוביס מעידים על כך שמתיישבים אלו צדו חיות גדולות. באותו הזמן שבה התפתחה תרבות קלוביס, בעלי חיים רבים כמו ממותות נכחדו (כמו גם באוסטרליה עקב ציד).
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שי שמש, הלסת שמשנה הכל, באתר מדע גדול, בקטנה, 29 בינואר 2018
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רויטרס, אצבע בת 90 אלף שנה מסעודיה משכתבת את ההיסטוריה, באתר ynet, 11 באפריל 2018.
- ^ New ages for human occupation and climatic change at Lake Mungo, Australia (באנגלית)
- ^ Flannery, Tim (2002), "The Future Eaters: An Ecological History of the Australasian Lands and People" (Grove Press)
- ^ Rasmussen M et al, 2011 An Aboriginal Australian genome reveals separate human dispersals into Asia. Science. 2011 Oct 7 ;334(6052) 94-8.
- ^ Maca-Meyer N, González AM, Larruga JM, Flores C, Cabrera VM (2001). "Major genomic mitochondrial lineages delineate early human expansions". BMC Genet. 2: 13. doi:10.1186/1471-2156-2-13. PMC 55343. PMID 11553319.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ Currat M, Excoffier L (דצמ' 2004). "Modern humans did not admix with Neanderthals during their range expansion into Europe". PLoS Biol. 2 (12): e421. doi:10.1371/journal.pbio.0020421. PMC 532389. PMID 15562317.
{{cite journal}}: (עזרה)