נהריים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 32°38′0″N 35°34′6″E / 32.63333°N 35.56833°E / 32.63333; 35.56833

תחנת הכוח
תחנת הכוח בנהרים

נהריים הוא אתר בבקעת הירדן הגובל בין ישראל, לבין ממלכת ירדן סמוך ליישוב מנחמיה, שבו שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני הנהרות (מכאן השם נהריים) נהר הירמוך ונהר הירדן.

תחנת הכוח בנהריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים, שנקרא "ירדן א'", הקים פנחס רוטנברג. תחנת הכוח שנבנתה הייתה הראשונה מבין ארבע תחנות שתכנן רוטנברג להקים לאורך בקעת הירדן. תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה הקמת 13 תחנות כוח הידרואלקטריות בארץ ישראל. רוטנברג קיבל ב-5 במרץ 1926 לאחר מאמצים, זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן.

עבודות הבנייה של המפעל בנהריים החלו באוגוסט 1927, ונוהלו בידי פנחס רוטנברג, שכונה בפי העם "הזקן מנהריים" בהיותו מבוגר יחסית לפועלים שעבדו במקום. בתכנון השתתף גם בנימין אוראל.

כלים כבדים הועברו באמצעות מסילת רכבת העמק הקרובה שהוספו לה שלוחות שהגיעו לאתר התחנה. במקום הוקמה גם תחנת רכבת להסעת העובדים. בנוסף למבנה תחנת הכוח תוכננה והוקמה מערכת של מאגרים, סכרים ותעלות. ב-13 בפברואר 1931 היה במקום שיטפון גדול זמן קצר לפני שעמדו להפעיל את התחנה. ספיקת המים בשיטפון הוערכה ב-1200 ממ"ק - כמות כפולה מהמתוכנן. הדופן הדרומית של תעלת המים הראשית נפרצה ונגרם לאתר נזק רב כולל הרס אתר המיתוג שמוקם בין התעלה לבין הירדן. הפועלים היו מוכנים לתקן את הנזק ללא תשלום משכורות, תמורת מזון בלבד אך רוטנברג הצליח לגייס מימון להשלמת תחנת הכח.

בתחנה בנהריים הותקנו 3 טורבינות והוכן מקום לטורבינה רביעית שלא הותקנה. הספק התחנה היה כ-18 מגה ואט חשמל. ניסיונות ההרצה והפקת החשמל בתחנת הכוח בנהריים החלו בחורף שנת 1932. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג.

סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם - תל אור. השם ניתן בהיותו קרוב וקשור לתחנת הכוח. בשל בידודו של היישוב ולמרות קוטנו, הוקם במקום בית ספר לילדי העובדים על ידי יוסף חנני.

צילום אוויר של מפעל נהריים ותל אור (משמאל, למטה)

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדה מאיר נפגשה עם המלך הירדני עבדאללה פעמיים בנהריים לקראת תום המנדט הבריטי בארץ. רוב הנשים והילדים פונו מה-12 באפריל 1948 במשך כשבועיים. ב-15 במאי קיבלו תושבי המקום אולטימטום מהלגיון הירדני להיכנע או לעזוב את המקום. מחלקת ההגנה עזבה עם רוב הנשק ונשארו במקום בעלי תעודות זהות ירדניות. הצבא העיראקי נכנס לנהריים ולקח בשבי 30 מאנשי המקום. שתי נשים שנמנו עם השבויים הוחזרו ב-6 ביוני. עם כיבוש המקום על ידי כוחות ירדן בראשית מלחמת העצמאות, הופסקה פעילותו של המפעל, היישוב תל אור וכן המפעל נבזזו ונהרסו על ידי החיילים הירדנים, התושבים והעובדים שנלקחו בשבי שוחררו אחרי תקופה של כתשעה חודשים.

הטבח באי השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגן שהוקם לזכר הילדות, עם שמותיהן
מעבר הגבול אל אי השלום
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטבח בנהריים

לאחר הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994, שופץ המקום שנהרס עם השנים והוקם בו פארק שנקרא "אי השלום". במעבר גבול לישראליים ותיירים, היכולים ולטייל במקום זה, כאזור חיץ בין שתי המדינות השלטון הירדני, אך בשיתוף פעולה ישראלי. האזור גם עובד על ידי הקיבוצים הישראלים באזור .

ב-13 במרץ 1997 ירה אחמד דקאמסה, חייל ירדני, על קבוצת ילדות תלמידות כיתות ז' וח' מבית הספר הדתי אמי"ת מבית שמש, שהיו בטיול שנתי במקום. דקמסה הרג שבע תלמידות, ופצע שש אחרות, מהן שתיים באופן קשה.‏[1][2] הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם ולא לעונש מוות, בנימוק שמצבו הנפשי היה מעורער בעת הטבח. מלך ירדן הביע התנצלות בשם ממלכת ירדן על הטבח וביקר בבית משפחות 7 הבנות.

במקום הוקם גלעד לזכר הבנות שנרצחו, הבנוי משבע תלוליות עפר המוקפות בדשא, כשבכל תלולית מעוצב שמה של אחת הבנות באמצעות פרחים.

במשך השנים נשמעות בירדן קריאות רבות לשחרור הרוצח. ב-2011 קרא לכך אף שר המשפטים הירדני, חוסיין אלמג'אלי, שכינה את אלדקאמסה גיבור‏[3].

האזור כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ניתן לסייר באופן מאורגן בחלקים מאזור מפעל החשמל. קיבוץ גשר וחברת החשמל הקימו בצד הישראלי של הגבול, דגם גדול הממחיש את פעולת מפעל החשמל בנהריים ומציגים את סיפור המקום גם באמצעות חיזיון אור קולי. בסיור באזור ניתן גם לראות שרידים ממסילת רכבת העמק, תחנות של רכבת זו, עמודי החשמל המקוריים שהובילו וסיפקו את כל החשמל לעיר חיפה לפני מלחמת העצמאות, וכן גלעד פורח המנציח את זכר הילדות שנרצחו במקום. ניתן לטייל באופן עצמאי בשביל הסכרים, העובר לאורך כל התעלות והסכרים, עד מעבר הגבול, וכן ניתן לטייל עם הדרכה בשטח שבממלכת ירדן. קיימות תוכניות להקמת פארק ישראלי- ירדני במקום.‏[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1] (הקישור אינו פעיל, 19.3.2011)
  2. ^ Israelis mourn slain schoolgirls, באתר CNN,‏ 14 במרץ 1997
  3. ^ ירדן: שר המשפטים הפגין למען רוצח הישראליות, ynet, ‏14 בפברואר 2011
  4. ^ קשת רוזנבלום, האם תחנת הכוח בנהריים תהפוך לפארק?, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2013